זכויות מוטבים בפוליסת ביטוח על פי סעיף 147 לחוק הירושה

סעיף 147 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (לעיל ולהלן: חוק הירושה), קובע כדלקמן: "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העיזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעיזבון". ברע"א 8622/13 המוסד לביטוח לאומי נ' שחר (7.9.2016), עמד כבוד השופט נ' הנדל על העקרון שבבסיס הוראת סעיף 147 לחוק הירושה: "זכויות מלבר העזבון מקורן בחוזה לטובת צד שלישי, שקובע תנאי. היה וימות פלוני, אלמוני יהא המוטב. במובן זה ארוע המוות הוא התקיימות התנאי שגורם ליישום החוזה לטובת צד ג'. להבדיל, עזבון הוא בגדר יצור משפטי שמוכר כאישיות משפטית בפני עצמה. לתהליך חלוקת העזבון כללים ודינים משלו. צוואה או ירושה על פי דין אינם בגדר חוזה. ככלל, המשפט אינו מכיר בחוזה על תנאי שמהותו – מותו של אדם. שאלה היא מדוע המשפט מוכן לעיתים להכיר בחוזה כזה. התשובה נעוצה בקידומה של מדיניות משפטית ביחס לסוגים מסוימים של חוזים כגון חוזה ביטוח או קופת גמל. הרצון הוא לעודד או לאפשר היתנהגות מסוימת בדרך של הכרעה ישירה או בלתי מותנית להעברת כספים לאחר המוות. יהיו אשר יהיו הטעמים לדבר, עזבון לחוד וזכויות מלבר העזבון לחוד. ובלשון אחר – סעיף 147 לחוק הירושה מבטא את חופש הדיספוזיציה שמעניק המחוקק למוריש ... זכות המוטבים בהסדרים אלה היא זכות "משוריינת", שכפופה אך לשינויים של המיטיב עצמו, ושגוברת על זכותם של נושי העזבון.

בפסק הדין היתייחסות גם למעמד ביטוח חיים מסוג ריסק כנכס לבר-עזבון, תוך הפנייה להצעת חוק דיני ממונות, תשע"א-2011 (ה"ח ממשלה 595, 1048), בה הוצע כי במקום הוראת סעיף 147 לחוק הירושה, יבוא סעיף 816 אשר לשונו: "(ב) כספים שיש לשלמם עקב פטירתו של אדם, כמפורט להלן, לא ייכללו בעזבונו של אותו אדם: כספים שיש לשלמם על פי חוזה ביטוח חיים, שאינם בשל מרכיב החסכון שבפוליסה, לרבות כספים שיש לשלמם מקופת גמל שמקורם בחוזה ביטוח חיים שנערכה בעבור עמיתי הקופה...". עמד על כך גם כבוד השופט נ' שילה בפש"ר (ת"א) 27225-06-15 עו"ד דן הלפרט – המנהל המיוחד נ' מזרחי רפאל (24.1.2018): "כספי ביטוח חיים מסוג "ריסק", הם כספים שהזכות לקבלתם נולדה רק עם פטירתו של המבוטח.

...

התובעת הגישה לבית המשפט המחוזי ערעור על פסק הדין (עמ"ש 16194-02-21), ובתום דיון שהתקיים ביום 12.9.2022 קיבלה את המלצת בית המשפט לחזור בה מן הערעור, ובהתאם הערעור נדחה.

שאר הנתבעים בחרו שלא לקחת חלק פעיל בהליך תוך שהביעו עמדתם כי יש לדחות את התביעה בהתאם לטענות הנתבעות 2-1 (תצהירי הנתבעים 6-3 צורפו כנספח ג' לכתב ההגנה).

הן שיקולי הסתמכות, הן שיקולי המאמץ המשותף והן שיקולים סוציאליים – כולם מובילים למסקנה שלא מדובר בזכות בת איזון, וזאת מעבר לכך שכאמור לא מדובר בזכות השייכת למנוח.

לסיכום, על פי הוראת סעיף 147 לחוק הירושה, כספי ביטוח החיים אינם חלק מעיזבון המנוח.

מעבר לכך, טענת התובעת לפיה הותנה שכספי ביטוח החיים מגיעים לעיזבון, היא טענה עובדתית, ואולם, כאמור, התובעת ויתרה בסופו של דבר על קיום דיון הוכחות והיא לא הוכיחה טענה זו. התובעת מפנה בהקשר זה לפסק הדין שניתן בבג"ץ 2673/06 אביבה שאוה-שוע נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (21.4.2009), ואולם עיון בפסק הדין מעלה כי אין בו כדי לסייע בידה.

במקרה שלפניי, לא ניתן לקבל טענה לפיה המנוח התכוון לתת לתובעת מחצית מכספי ביטוח החיים, וזאת משלא הוצגה ולו ראשית ראייה אשר יכולה לתמוך במסקנה שכזו.

המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא שאין לקבל את התביעה, ובהתאם התביעה נדחית.

בשים לב לתוצאה, לכך שניהול ההליך נמשך פרק זמן לא מבוטל לנוכח דחיות מרובות ומנגד לכך שסופו של דבר לא התקיים דיון הוכחות – התובעת תשלם לנתבעות 1-2 הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪.

לטענת המערערת, בהיעדר מוטב או שארים, הפוליסה איבדה את המאפיין "הבטוחי" שלה והיא בגדר נכס של המנוח העובר בירושה ולפיכך כספי הפוליסה נכללים בגדר עיזבונו ובנסיבות העניין אין תחולה להוראת סעיף 147 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק").

בפיסקה שכותרתה "ומה אינו נכלל בעזבון?" מציינים המחברים בין היתר כי "סכומים המשתלמים עקב מוות על פי חוזה ביטוח, חברות בקופת קצבה (פנסיה) או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה – אינם בכלל העזבון, זולתי והותנה במפורש שהם מגיעים לעזבון (סעיף 147 לחוק הירושה). כספים אלה ישולמו אז למוטבים שקבע המבוטח או חבר הקופה או מי שיקבלו אותם במותו. אם נקבע בהוראות הקופה כי בהיעדר מוטבים כאלה יש לשלם את הסכומים ל"נציגיו האישיים" של המבוטח, ישולמו כספים אלה ליורשים – אך זאת לא במעמדם כיורשים אלא כנציגיו האישיים של המבוטח" (ר' פרשת פילוסוף), ובהמשך נאמר כי "המוטב אינו זוכה בכספי קופת הגמל מכוחו או מטעמו של הנפטר שהיה חבר בקופה אלא מכוח זכות עצמאית על פי הוראה בחוזה לטובת צד שלישי ועל כן אין לראות בו יורש" (ר' פרשת רודה לעיל).

...

לשיטת בית המשפט, על רקע כל האמור לעיל, אין בהוראת בסעיף 85 לתקנון כדי לשנות מהעיקרון הכללי הקבוע בסעיף 147 לחוק, לפיו הכספים מושא הערעור "אינם בכלל העיזבון". במובן זה מקובלת עליי מסקנת בית המשפט קמא לפיה הנאתם של המשיבים וזכאותם לקבל את הכספים אינה קשורה למעמדם מכוח דיני הירושה אלא קביעתם כיורשים הינה בבחינת מנגנון ודרך לזיהויים כמוטבים.

בהעדר קביעה פוזיטיבית שכזו לא ניתן להגיע למסקנה שהכספים הינם כספי העיזבון מכוח העובדה שלא נקבע מוטב בפוליסה.

אשר על כן ובהינתן כל האמור לעיל, מצאתי לדחות את הערעור.

בתי המשפט נדרשו לא אחת, לשאלה מה היחס בין סעיף 147 לחוק הירושה תשכ"ה – 1965 לבין סעיף 13(א) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 המורה כדלקמן: "קביעת מבוטח שאינו המוטב, אין בה כדי למנוע מן המבוטח להעביר או לשעבד את זכויותיו על פי החוזה, או כדי למנוע מנושי המבוטח לעקל זכויות אלה, והכל כל עוד לא קרה מקרה הביטוח. אולם אם היתה קביעת המוטב בלתי חוזרת, יהיו העברה ושיעבוד של זכויות המבוטח טעונים הסכמת המוטב בכתב, ונושי המבוטח אינם רשאים לעקל זכויות אלה." במקרה הנידון, אין חולק כי קביעת המוטבות על פי הפוליסה לא היתה בלתי חוזרת.

...

דין הטענה להידחות, אך בטרם אנמק את מסקנתי אציין כי אף המבקשות עצמן מבססות את עילת התובענה שלהן על הטענה לפיה: "הנתבעים 2-8 לא פעלו למימוש העיקולים בדרך המקובלת בחייו של המנוח, כאשר הפוליסה היתה ניתנת לפדיון" (סעיף 9 להמרצת הפתיחה), כך שטענתן זו עומדת בסתירה לנטען בהמרצת הפתיחה.

ביחס למשיבות 4 ו- 8, אני מקבלת את התובענה, וקובעת כי זכויותיהן של המבקשות, המוטבות על פי הפוליסה, גוברות על זכויותיהן של המשיבות 4 ו- 8 ולפיכך יתר הכספים המצויים בידי הראל, בשתי הפוליסות, יועברו לידי המבקשות, בהתאם לחלקיהן בכל אחת מהפוליסות.

התובענה ביחס למשיבה 1 בכל הקשור להעברת הכספים שביצעה בעקבות החלטת המימוש נדחית.

טענות המשיבה 9, החברה, באמצעות מפרקה, נדחות אף הן. התובענה נגד המשיבים 2,3,6 ו- 7 מתקבלת בהעדר הגנה.

וכך קבע ביהמ"ש בהתייחסו לסעיף 13 לחוק ביחס להוראות סעיף 147 לחוק הירושה וסעיף 78 לחוק ההוצאה לפועל: "הוראה מיוחדת זו מציבה את האוטונומיה של המבוטח לעשות כרצונו בזכויות הגלומות בחוזה ביטוח שנכרת על ידיו (ובכלל זה גם בחוזה לביטוח חייים), כל עוד לא קרה מקרה הביטוח. העובדה שהמבוטח קבע מוטב כלשהו בחוזה הביטוח איננה מונעת ממנו להעביר או לשעבד את זכויותיו על פי החוזה, או כדי למנוע מנושי המבוטח לעקל זכויות אלה כל עוד לא התקיים מקרה הביטוח...

אלא קורא כמקשה אחת את "זכויות" המבוטח על פי הפוליסה, כזכות לקבל תמלוגים עם ארוע הביטוח, ומשכך המסקנה המתבקשת כי זכות זו עוקלה כדין ואיננה מועברת למוטבים.

...

סוף דבר: משמסקנתי היא כי פסק דין קורן מנחה באשר לזכות המבוטח לשעבד ולעקל זכויותיו החוזיות בדומה לקביעה בסעיף 13 לחוק חוזה הביטוח, ומשמסקנתי כי טיבה של הזכות לא נדונה בפסק דין קורן ולפיכך, איננה מהווה "הלכה פסוקה", ומשהגעתי לכלל מסקנה כי יש לאבחן את זכות המבוטח בחוזה ביטוח חיים בו אירוע הביטוח הוא מוות, מכלל הזכויות החוזיות בביטוח חיים, אני קובעת כי זכות המוטבות עדיפה על פני זכות המעקל.

אני נעתרת לבקשה לפסק דין הצהרתי וקובעת כי העיקול שהוטל על תמלוגי ביטוח החיים הנובעים מפטירת המנוח בטל, והתמלוגים צריכים להיות מועברים למוטבות בפוליסה הן המבקשות שבפני.

אני מקבלת אפוא את הבקשה לפסק דין הצהרתי ומחייבת את המשיבה 1 בהוצאות הבקשה בסך 5,000 ₪ + מע"מ. המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים עם אישור מסירה.

כב' השופט בר-אופיר הצביע על האבחנה שעשה המחוקק באותו סעיף בין פוליסה, שנקבעו בה מוטבים בקביעה בלתי חוזרת ובין פוליסה, שלא היתה בה קביעה כזו, שאזי רשאים הנושים לעקל את זכויותיו של המבוטח על פי הפוליסה, והעיקול עומד בעינו עם פטירתו של החייב וחוסם את מימוש הזכויות לפי הפוליסה על ידי המוטבים.

עוד אינני סבור, שיש מקום בבחינת סוגיה זו לדיון שנעשה בחלק מפסקי הדין הנזכרים בסעיף 147 לחוק הירושה, התשכ"ז-1965, שזה לשונו: "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון". גם הנושים אינם מבססים את תביעתם על כך שסכומי הביטוח הנם בכלל העיזבון, וגם המוטבים אינם מבססים את זכותם על כך שאותם כספים אינם בכלל העיזבון.

...

למיטב בדיקתי, פסק דין מחוזי נוסף אחד בלבד ניתן בסוגיה זו, כשאין לגזור מתוכו מסקנה מוחלטת, כפי שיפורט להלן.