זכויות לבעלי קרבה ראשונה - אזרח ישראלי

במסגרת הבקשה פורטו 10 פרטי המידע המבוקשים– (1) הקריטריונים; (2) הגדרת "קרובי מישפחה מדרגה ראשונה"; (3) הגדרת "קרובי מישפחה מדרגה שניה"; (4) הגדרת "מפגעים"; (5) תקופות המניעה המוטלות על מישפחה מכל סוג; (6) אופן ההודעה על הטלת המניעה; (7) הליך ההשגה על מניעה; (8) הגדרת המניעה במנהל האזרחי; (9) התנאים לקבלת היתר כניסה לישראל על אף המניעה; (10) כל תוצרי עבודת המטה בהקשר זה (להלן: "פרטי המידע 1–10", בהתאמה).

לטענתם, נקבע בפסיקה כי סעיף 14 לחוק, אינו מוציא מתחולת החוק כל עניין הנוגע, באופן כללי, לעבודת אחד הגופים המנויים בו. עוד טוענים העותרים כי תקופת המניעה, אף היא אינה יכולה להיות יציר שירות הבטחון הכללי בלבד, מאחר שהוא אינו בעל סמכות להתיר או לשלול כניסה לישראל, על פי חוק האזרחות והכניסה לישראל לטענת העותרים, סעיף 9 מטיל על המשיבים חובה לשקול האם ראוי לגלות את המידע, או חלקו, בהתאם לסעיפים 10–11 לחוק.

תכלית מרכזית בבסיסה של הזכות לקבלת מידע היא "לשם הפעלת ביקורת ופקוח אפקטיביים על פעולותיהן של הרשויות הציבוריות. הנגישות למידע מהוה תנאי לגיבוש עמדה כלפי פעולות הרשויות ולתפקודו התקין של המשטר הדמוקרטי". (עע"מ 4349/14 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד ראש הממשלה, פס' 9 לדבריה של כב' השופטת ע' ברון (פורסם בנבו, 03.11.2015).

...

עם זאת, כמפורט לעיל, על פי מבחני המידתיות, הסבירות, כמו גם שורת ההיגיון, נראה לי שיש לקבל את טענות המשיבים באשר לתחולת הסייג לפי סעיף 14 לחוק.

כמו כן, אני מקבלת גם את נימוקי הדחייה לפי סעיף 9 לחוק.

מתאם הפעולות בשטחים מחויב לשמירה על ביטחון הציבור במדינת ישראל, והטלת המניעות לשם הרתעה, היא מהכלים העומדים לרשותו לשם השגת תכלית זו. אם נמצא על ידי המתאם כי חשיפת חלק מפרטי המידע עלולה לסכן אין הציבור, אינני סבורה שיש להתערב בקביעה זו. סוף דבר: על כן, וכמפורט בפסק הדין, העתירה נדחית.

העובדות הצריכות לענייננו הנן כדלקמן: המבקשת גב' הילה קארח הנה תושבת ישראל, בעלת אזרחות ישראלית ואזרחות של ארה"ב, העוסקת בתחום הפינאנסי.

מאלה: (1) הפסק הושג במירמה; (2) האפשרות שניתנה לנתבע לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו לפני מתן הפסק לא היתה, לדעת בית המשפט, סבירה; 3) הפסק ניתן על ידי בית משפט שלא היה מוסמך לתיתו על-פי כללי המשפט הבין-לאומי הפרטי החלים בישראל; (4) הפסק נוגד פסק דין אחר שניתן באותו ענין בין אותם בעלי דין ושעודנו בר-תוקף; (5) בעת הגשת התביעה בבית המשפט במדינה הזרה היה משפט תלוי ועומד, באותו ענין ובין אותם בעלי דין, בפני בית משפט או בית דין בישראל" עינינו הרואות כי המבקש אכיפת פסק חוץ עליו לעבור את המשוכה הראשונה הקבועה בסעיף 3 לחוק, היינו הוכחת התקיימותם של התנאים המפורטים בסעיף הנ"ל, ואילו המבקש למנוע את אכיפתו של פסק חוץ, עליו להוכיח התקיימותו של אחד מהתנאים המפורטים בסעיף 6(א) לחוק.

בעוד שהמבקשת טענה כי התביעה היתה לסעד כספי בגין הוצאות וחובות שהמשיבה חבה לה, ללא קשר לעסקה של העברת הזכויות בשתי הדירות, טענה המשיבה כי הסעד הכספי בתביעה הנ"ל נתבע כסעד חלופי בגין הוצאותיה של המבקשת, למקרה ובית המשפט במדינת ניו יוק יורה על ביטול עסקת העברת הזכויות בשתי הדירות בניו יורק, והחזרת הבעלות בהן למשיבה.

על פי הגישה המחמירה טענת מירמה המופנית כלפי פסק חוץ תישמע רק אם היא מבוססת על ארוע מאוחר שהתרחש לאחר מועד מתן פסק החוץ, או על גילויה של ראיה חדשה שלא ניתן היה לגולתה בשקידה סבירה בעת ההיתדיינות בפני בית המשפט הזר, או על ראיה חיצונית למשפט עצמו (ראה ע"א 490/88 ד"ר אנבא בסיליוס-המוטראן הקופטי של הכיסא הקדוש של ירושלים והמזרחי הקרוב נ' אחמד מוחמד מחמוד עדילה ואח', מד(4), 397, וה"פ (י-ם) 3137/04 AHAVA (USA) INC נ' ג'.דבליו.ג'י בע"מ (J.W.C. LTS), פורסם בנבו 10.10.2004).

...

מחומר הראיות והעדויות כפי שתוארו לעיל, לא שוכנעתי כי לא ניתנה למשיבה הזדמנות סבירה לטעון ו/או להביא את ראיותיה בפני בית המשפט הזר עובר למתן פסק החוץ, ולא שוכנעתי כי קופחו זכויותיה בקיום הליך הוגן.

המסקנה מכל האמור לעיל היא שהמשיבה לא הצליחה להוכיח התקיימותם של התנאים המנויים בסעיפים 6(א)(1) ו-6(א)(2) לחוק, ומשכך, הנני נעתרת לבקשה, וקובעת כי פסק החוץ שניתן ביום 30.6.17 על ידי בית המשפט העליון במדינה ניו יורק, הינו פסק דין אכיף על פי דיני מדינת ישראל.

המשיבה תשלם למבקשת שכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

בבג"ץ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח נ' משרד הפנים, פ"ד נח(4) 842 תוארה הזכות לפרטיות כבעלת שני פנים: האחד, "זכותו של האדם לנהל את אורח החיים בדל"ת אמות ביתו, בלא הפרעה מבחוץ"; והשני, עניינו "בחשש מפני כוחה העודף של המדינה, שתרכז בידיה מידע רב לגבי אזרחים ותושבים ותעשה שימוש לרעה באותו מידע". בהקשר זה יפים דברי בית המשפט העליון בע"א 8954/11 פלוני נ' פלונית, פ"ד סו(3) 691 שם נקבע כי: "המשטר הדמוקרטי דורש אף הוא את קיומה של הזכות לפרטיות. קיומו של מרחב חיים פרטי שלא נמצא תחת עינה הפקוחה של המדינה, הוא הכרחי לקיומה של חברה פלוראליסטית המעניקה דרור למגוון הקולות בקִרבּה. ביקורת פוליטית לא תיצמח במקום בו חיי האדם מנוטרים באמצעים שונים. קיומו של מרחב פרטי, הכרחי לפיתוחן של עמדות יחודיות אשר יוכלו לקבל בהמשך ביטוי פוליטי". נציין שהזכות לפרטיות מוכרת גם במשפט הבנלאומי ואף מופיעה בסעיף 12 להצהרת האו"ם על זכויות האדם מיום 10.12.1948 (The Universal Declaration of Human Rights).

בית המשפט כבר הביע את החשש אשר הולך וגובר ככל שבידי השילטון אמצעים מתוחכמים יותר המאפשרים פגיעה רבה יותר בזכות לפרטיות "החשש מפני כוחה העודף של המדינה, שתרכז בידה מידע רב לגבי אזרחים ותושבים ותעשה שימוש לרעה באותו מידע" (ראו: בג"ץ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד הפנים, פ"ד נח(4) 842).

יפים לענייננו דברי בית המשפט העליון שנאמרו בנוגע לשאלת ההסדרה הראויה של דיני החיפוש ביחס לחדירה למחשבו של אדם בקבעו את הדברים הבאים: "למותר לציין, כי עקב פוטנציאל הפגיעה בזכויות הפרט בעת ביצוע חדירה לחומר מחשב, הסדרה כזאת הנה חיונית, ומשכך ראוי לה שתסתיים בקרוב. בעידן הנוכחי הפכו המחשבים לכלי עבודה ותקשורת ראשון במעלה ולארכיב כימעט אינסופי המאכסן בתוכו את זיכרונותיו, פרי עמלו, ומשאו ומתנו של האדם ... לצד זאת, השמוש האינטנסיבי במחשבים הופך אותם גם לאוצר בלום של ראיות מפליליות ומידע רלוואנטי אשר יכול וצריך לשמש את רשויות החקירה במאבקן במפרי חוק ועוברי עבירה. מורכבותו של הנושא ורגישותו מחייבות כי התאמתו של הדין לחידושי הטכנולוגיה ולפוטנציאל הפגיעה שהטכנולוגיה גוררת בעקבותיה תעשה לא רק ברצינות ובאחריות אלא גם במהירות ראויה" (רע"פ 8873/07 היינץ ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 02.01.11)).

...

דיון והכרעה המסגרת הנורמטיבית סעיף 45(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971 (להלן: "פקודת הראיות") קובע כי: "אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בענין ציבורי חשוב, אלא אם מצא בית המשפט הדן בדבר, על-פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה, ובהליך פלילי – כי הראיה עשויה להועיל להגנת הנאשם ומידת התועלת שבה להגנה עולה על העניין שיש לא לגלותה, או שהיא חיונית להגנת הנאשם". סעיף 46 לפקודת הראיות קובע מהם השיקולים שעל בית המשפט לשקול במקרה שבו עליו להכריע בעתירה לגילוי ראיה חסויה.

סעיף 7 לחוק הגנת הפרטיות מגדיר "מאגר מידע" כדלקמן: "אוסף נתוני מידע, המוחזק באמצעי מגנטי או אופטי והמיועד לעיבוד ממוחשב". על פי הנחיית רשם מאגרי מידע מס' 4/2012 "שימוש במצלמות אבטחה ובמאגרי התמונות הנקלטות בהן". "מאגר מידע" כמשמעותו בחוק הגנת הפרטיות כולל "מערכות צילום המפעילות טכנולוגיות זיהוי רכב לפי לוחית רישוי (LPR), אשר כבר כיום מספקות זיהוי אוטומטי ברמת דיוק גבוהה". לאמור, המערכת מושא החלטתי זו נכנסת לגדר הגדרת "מאגר מידע". אמנם סעיף 19 לחוק הגנת הפרטיות מעניק פטור למשטרה מאחריות על פגיעה שנעשתה באופן סביר במסגרת מילוי תפקידה, אולם פטור מאחריות אין משמעו פטור מחובת הסדרת מאגר המידע ורישומו.

אין ספק כי אם המשטרה לא תסדיר את העניין בחוק, מקרים דומים חדשים עלולים להגיע לפתחו של בית המשפט אשר יצטרך בסופו של דבר להכריע האם ניתן לפסול את הראיות שהושגו באמצעות אותה "מערכת". אשר על כן, יש להסדיר את העניין, ויפה שעה אחת קודם.

סוף דבר בשים לב לנסיבות הספציפיות של המקרה שבפניי לפיהן הנאשם "נתפס בכף" נוהג ברכב בעת שהשוטרים הורו לו לעצור ושעה שנהיגתו אסורה, אינני מוצא מקום להתיר את החיסיון.

קיימים הבדלים בהליכי הבדיקה שבין שני הנהלים - נוהל בני זוג נשואים ונוהל ידועים בציבור, כאשר הנימוק לכך (כפי שנקבע בעיניין אורן, פסקה 23 לפסק הדין), הנו כי: "בעוד קשר של נישואין ניתן לזיהוי בקלות על פי אקט פורמלי מכוֹנן, זיהויו של קשר של ידועים בציבור מחייב בחינה עובדתית של טיב ונסיבות הקשר, על מנת לקבוע האם מתקיימים תנאי הסף – הגמישים כשלעצמם – בדבר חיים משותפים כבעל ואישה וניהול משק בית משותף". עם זאת, נקבע כי נישואין אינם מקנים זכאות אוטומאטית לאזרחות (שם, בפיסקה 32): "זר הנישא לאזרח ישראל, אינו קונה – בעצם נישואיו – זכות להיתאזרחות, ושר הפנים סמכותו עמו להעתר או שלא להעתר לבקשת היתאזרחות המוגשת לו בידי אותו בן-זוג זר". הובהר כי "קשר הנישואין, כשלעצמו, מהוה אך ורק נקודת מוצא ראשונית מאוד לבחינת כנות הקשר הזוגי", ולכן קיים הליך מדורג גם בנוגע לבני זוג נשואים (עניין אורן, פסקה 20 לפסק הדין).

כל זאת אפילו אם אין "זכות" לבעל המעמד בישראל ליצור מעמד עבור ה"זר", ואפילו אם אין די ברצונו של ה"זר" להיות בקרבה לאזרח ישראל או תושב ישראל כדי ליצור לו מעמד וממילא, בסופו של דבר, אם העדר הזכות של ה"זר" היא ההצדקה לשיקול דעתו הרחב של שר הפנים, יש מלכתחילה קטגוריות של מצבים וזיקות שבהן הצדקה זו חלשה יותר בגלל זכותו של בעל מעמד מקומי שהוא ה"מזמין".

...

אני סבורה כי הדין עם המערערים.

על כן, ולאור כל האמור לעיל, יש ליתן למערערת את המעמד לו היא זכאית בסיום ההליך המדורג (על פי הנוהל רשאית המערערת לבחור בין אזרחות לרישיון לישיבת קבע), ולראות במערערים כמי שסיימו את ההליך המדורג, על פי הנוהל של בני זוג נשואים.

סוף דבר לאור האמור הערעור מתקבל, פסק דינו של בית הדין לעררים מבוטל.

אין זה מקרה שסעיף 1(ב) לחוק הכנסת, התשנ"ד-1994, קובע כי בכל כנסת חדשה, בתום הצהרות האמונים של חבריה מפי יושב ראש הכנסת, "ייקראו בפני המליאה מזמור קכ"ב בתהלים וקטעים מתוך ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, המופיעים בתוספת"; כאשר התוספת לחוק חוזרת על האמור בהכרזת העצמאות ומבטיחה, בין היתר, כי "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". כמו כן, אין זה מקרה שהסעיף הראשון של חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו ושל חוק יסוד: חופש העיסוק – חוקים שכוננו כדי להגביל את סמכות החקיקה הכללית של הכנסת – קובע כי "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל". הכרזת העצמאות בפסיקתו של בית המשפט העליון בפסקי הדין בהם בית משפט זה היתייחס להכרזת העצמאות נקבע כי ההכרזה "מבטאת את חזון העם ואת 'האני מאמין' שלו, אבל אין בה משום חוק קונסטיטוציוני הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום פקודות וחוקים שונים, או ביטולם" (ראו: בג"ץ 10/48 זיו נ' הממונה בפועל על האיזור העירוני תל-אביב, פ"ד א 85, 90 (1948)); וכי ההכרזה מהוה בסיס לפרשנותם של דברי חקיקה שטעונים פירוש, ותו לא (ראו: בג"ץ 73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז 871, 885 (1953); בג"ץ 450/70 רוגוזינסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 129, 136 (1971)).

כך, בתקופת המנדט הבריטי, תושבי הארץ לא היו בעלי זכויות פוליטיות מסדר ראשון, מאחר שהשלטון המרכזי לא היה דמוקרטי.

האם תיזמון החקיקה, והמוטיבציה הניכרת, להעלות את התיקון על ספר החוקים עוד לפני הבחירות הקרובות, מחייבים את המסקנה כי המשיב 4, והוא בלבד, עמד בראש מעייניו של המחוקק? או שמא אין זה אלא רצונו של המחוקק, לאפשר לרבבות בעלי זכות הבחירה בטבריה, לֵהנות מפירות התיקון – העקרוני – בהקדם האפשרי? במבט כללי, בבואנו להבחין בין מניע לבין תכלית, מי ינחנו דרך בין אמירות של ח"כ פלוני בעלות גוון פרסונאלי, לבין התבטאויות בעלות נופך עיקרוני, של ח"כ פלמוני? כיצד נסווג את כל שאר חברי הכנסת שלא התבטאו, אלא רק הצביעו? האם נייחס משקל מיוחד, למשל, להיעדרם של חברי ועדות קרואות בערים אחרות, על מנת לחזק את המסקנה כי התיקון נסוב בסופו של דבר על טבריה לבדה (ראו פסקה 38 לחוות דעתו של חברי); או נֵעתר דוקא לאמירתו המפורשת של יוזם החוק, ח"כ הלוי, לפיה "החוק הזה הוא כללי. הוא גם נוגע לכמה וכמה מועצות נכון להיום. אבל בוודאי שהוא כללי וצופה פני עתיד" (פרוטוקול ועדת הפנים מיום 20.6.2023, בעמ' 7) – אמירה העולה בקנה אחד, נזכיר, עם נוסח התיקון עצמו, שהוא אכן בעל אופי כללי.

...

לכך מצטרפים דברי לעיל, בדבר כוונת המחוקק לשמור על העיקרון לפיו "אין לשנות את כללי המשחק תוך כדי המשחק" – עיקרון אשר בוודאי מכתיב תחולה נדחית של התיקון.

סבורני אפוא, כי תוצאת פסק דיננו, אינה עומדת בסתירה חזיתית לתכליתו הסובייקטיבית של תיקון 53, אלא עולה עִמה בקנה אחד.

אף לגישתי פרשנות בדבר תחולתו הנדחית של התיקון נובעת מכך שמדובר בתיקון שיש בו משום שינוי של כללי הבחירות לרשויות המקומיות לאחר שכבר החלה תקופת הבחירות; ושמדיוני ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת עולה כי גם חברי הכנסת שדנו בו לא התכוונו לשנות את כללי הבחירות בתוך תקופת הבחירות.