זכויות ירושה של בת זוג נוצרייה בנישואים אזרחיים

אך גם ללא פן זה, ניתן להבין עמדתו של אדם שהגיע לאחר מחשבה למסקנה – שלא עלתה בדעתו בעבר, בשעה שהחליט משיקולים כאלה ואחרים לתרום זרע – כי אינו רוצה עוד שבעולם יהיו ילדים מזרעו שלא בחר בהם ובאמם, שאין לו קשר עימם ושלא יגדל אותם; זאת – אף אם אין הוא חב כלפיהם על פי המשפט הנוהג כיום (ואגב, יתכן שלפי המשפט העברי גם אם אינם זכאים למזונות הימנו, זכאים הם לירושתו).

השני, טענות במישור המשפט האזרחי, זכויות מכוח חוזה בין הצדדים, מכוח בעלות קניינית ועוד.

"שאין תולדותיו של אדם מתייחסות לו, אלא כשהן נוצרים בדרך כל הארץ בקירוב בשר..." (עמ' 83-82).

עוד נאמר שם, כי "עמדת היועץ המשפטי לממשלה מבוססת בעיקרה על שני יסודות מרכזיים: האחד, כיבוד רצון הנפטר הנובע מעיקרון האוטונומיה של הפרט וזכות האדם על גופו, והשני, רצונה של בת זוגו..." (סעיף 9).

האם היינו מכירים בזכות העותר לחזור בו מהסכמתו, אילו היה מכריז כי אינו מסכים כי ייעשה שימוש בזרעו לשם הפריית אישה פנויה, אך הוא נכון לכך לשם הפריית אישה נשואה? ואם היה התורם מטיל "ווטו" על שימוש בזרעו לשם הפריית אישה מעדה מסוימת, להבדיל מעדה אחרת? במאמר מוסגר – סעיף 13(ה)(4) לחוק תרומת ביציות מחייב ליידע את הנתרמת כאשר התורמת נשואה או שאינה בת דתה של הנתרמת].

...

משלא מצאנו תשובה לשאלה שבפנינו, נגזר עלינו להמשיך לנדוד במשעולי המשפט ולחפש אחר פתרון.

לכן, אני סבור כי לא סגי בכך שהתורם עבר "מהפך לבבות" לגבי נכונותו לתרום זרע, ויש מקום גם לבחינת הטעמים והמניעים שהביאו אותו לחזור בו מהסכמתו, ובהתאם לכך למקם את עצמת הזכות, וכנגזרת מכך, את המרחק שלה מליבת הזכות.

אסיים בציטוט קצר מהמכתב שהפנה התורם לבית המשפט והמדבר בעד עצמו: "איני מעוניין בכך שיוולד לי ילד ללא שאוכל לתת לו אהבה, וללא שאני אוהב את אימו". סופו של דבר, שאני מצטרף, גם אם בלב כבד, לתוצאה אליה הגיעו חברי.

]הנשיא (בדימ') א' ברק: גבר יהודי – אזרח ותושב ישראל - ואישה נוצריה - אזרחית ותושבת רומניה - נישאים בנישואין אזרחיים ברומניה.

(א) בן-זוגו של המוריש נוטל את המיטלטלין כולל מכונית נוסעים השייכים, לפי המקובל ולפי הנסיבות, למשק הבית המשותף, ונוטל משאר העיזבון – (1) אם הניח המוריש ילדים או צאצאיהם או הורים - חצי ; (2) אם הניח המוריש אחים או צאצאיהם או הורי הורים - שני שלישים, ובילבד שאם ערב מותו של המוריש היה בן-הזוג נשוי לו שלוש שנים או יותר וגר עמו אותה שעה בדירה הכלולה, כולה או חלקה, בעיזבון יטול בן-הזוג את כל חלקו של המוריש בדירה האמורה, ושני שלישים מהנותר משאר העיזבון.

על רקע תכלית זו נוכל להשיב על השאלה האם אישה לא-יהודיה הנישאת בנישואים אזרחיים מחוץ למדינה ליהודי ישראלי, אזרח המדינה או תושב בה, היא בבחינת "בת זוג" לעניין זכות הירושה? על שאלה זו השיב היועץ המשפטי לממשלה בחיוב.

...

ברם, בגדריה של פרשנות תכליתית "תכלית החוק מובילה למסקנה כי הדיבור 'בן זוג' בהסדר הירושה על פי דין כולל בחובו את מי שנישא למוריש בנישואין אזרחיים מחוץ למדינה, התקפים במקום עריכתם" (פסקה 23 לפסק דינו של הנשיא).

השופט (כתארו אז) זוסמן, בדעת הרוב, באמרת אגב (עמ' 257-256), שבמפורש לא נדרשו אליה שופטי הרוב (השופטים ברנזון, ויתקון ומני) ציין כי: "כל ארץ הרוצה לחיות בצותא במשפחת העמים, חייבת לשם כך לוותר על ביצוען של מקצת מהלכות הדין שלה כשאלמנט זר קם ומתערב בפעולה משפטית ... העובדה שהדין הדתי היהודי פוסל נישואי תערובת אינה מחייבת בהכרח את המסקנה שבבואנו לדון בעניין פלוני על פי חוק זה, נפסול תוקפם של נישואין על שום שהם נישואי תערובת. הנישואין ייפסלו ... אם שופט ישראלי, בתיתו דעתו לרגשי ציבור ישראל, חייב יהא לומר, תוקפם של נישואין כאלה אינו מתיישב עם אורח החיים שלו... פסול הנישואין, על פי הלכות הדת, יהא שיקול נכבד ביותר. אך אין הוא צריך להיות השיקול היחידי... החיים מחייבים יחס של סובלנות כלפי הזולת והתחשבות בהשקפתם שהיא אחרת, ולפיכך לא יהא קנה המידה של השופט אלא מאזן כל הדעות הרווחות בציבור" (עמ' 257-256; ההדגשה במקור - א"ר).

סוף דבר כאמור, אף לדידי אין מקום לגלגול נוסף של תיק זה עצמו.

כפי שעולה מטיעוני המערערת, הם לא נישאו בישראל, שכן היו בני דתות שונות (המערערת היתה נוצריה והמנוח יהודי).

מהי המסקנה המתבקשת מכך לעניננו? לדעתי, אין יסוד רלבאנטי המצדיק הבחנה בין בת-זוג נשואה לבין בת-זוג שאינה נשואה, לענין זכות התלויים.

ברוח זה פסקנו, כי: "שאלת הנהגתם של הנישואין האזרחיים בין בני זוג חסרי עדה דתית - כמו גם הנהגתם של נישואין אזרחיים לגבי בני זוג המשתייכים לעדות דתיות שונות - היא שאלה קשה וסבוכה. אין לגביה הסכמה לאומית. היא קשורה בהכרה בסטאטוס, הפועל כלפי כולי עלמא. במצב דברים זה נראה לכאורה כי המוסד הראוי לטפול ולהסדרת הנושא הוא הכנסת ולא בית המשפט" (בג"ץ 4058/95 בן מנשה נ' שר הדתות (טרם פורסם).

כידוע, נקבעו בסעיף 55 לחוק הירושה תשכ"ה1965- (להלן - "חוק הירושה") הוראות מפורשות בדבר זכות הירושה של איש ואישה שלא היו נשואים זה לזה: "איש ואישה החיים חיי מישפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש צווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש". הוראות סעיף זה - שיש לפרשן, כמובן, על רקע תכליתו של חוק הירושה - ביטאו תפיסה חדשה של החיים המשותפים של איש ואישה; אמנם, לענין ירושה, ותוך שימוש (שאינו חסר משמעות) בלשון "מעין צוואה" בהערת השוליים, אולם הן חשובות גם לענייננו (עיינו ע"א 714/88 נירה שנצר נגד יובל ריבלין, פ"ד מ"ה(2) 89, 96; ש' שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה1965- (1992), בעמ' 477-475).

...

התוצאה היא כי אנו מקבלים הערעור בע"א 2000/97 ומורים על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי.

סיכומו של דבר, נראה לי שחרף הנימוקים כבדי המשקל נגד סטייה מן הפסיקה הקיימת שנסקרו בפסק דין המיעוט, בע"א 264/96, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב ובמאמר הנ"ל, הנימוקים בעד פרשנות בדרך שהלך בה הנשיא - תוך סטייה מן הפסיקה הקיימת, מכריעים את הכף כשלוקחים בחשבון את תכליתו שחוק שאנו דנים בו. תכלית שהיא הטבת הנזק למי שניזוק על ידי מעשה העוולה.

אכן, הפתרון שמציע פרופ' שאוה אינו חל על זוגות "מעורבים", אולם נראה לי שיש מקום להחיל את תוצאתו גם עליהם.

מאחר שרוב תושבי הארץ הם מושלמים, דרוזים, בני העדות הנוצריות המפורטות בתוספת הראשונה לפקודת הירושה או יהודים (ראה סעיף 2(ב) לחוק), לא תחול עליהם, לפי גישה זו, לדוגמה, הוראה בת חשיבות ומשמעות רבות, כגון זו הכלולה בסעיף 12(א), שלפיה: "הסכם בדבר מזונות של קטין וויתור על מזונות כאלה אינו קושר את הקטין, כל עוד לא אושר על ידי בית המשפט". למותר להזכיר, כי בית-משפט זה פסק באורח עקבי על תחולתו של סעיף 12(א) האמור על כל ההסכמים בדבר מזונותיו של קטין שבאו לפניו, היינו גם אם חל דין אישי על הקטין ועל הצד השני להסכם (ע"א 508/70 בעמ' 610; ע"א 109/75 בעמ' 695-696; ע"א 614/76, 625 בעמ' 94; ע"א 716/75 בעמ' 257).

(ד) ההוראה בדבר סמכותו הבלעדית של בית המשפט המחוזי (סעיף 18) חלה רק לגבי זכאי למזונות שאינו יהודי, מושלמי, דרוזי או הן עדה אחרת; במקרים של יהודי, מושלמי, דרוזי או בן עדה אחרת ניתן לפנות לבית המשפט לפי תחימת הסמכויות הרגילה בעניינים אזרחיים שנקבעה בסעיפים 51(א)(2) ו-40(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984.

על-פי ההלכה, וכך פסקו בתי הדין הרבניים, הבעל אינו זכאי לדרוש מאשתו לילך ולעבוד כדי לקבל את הכנסותיה מעבודתה, אך זכאי הוא-כאשר היא עובדת-שהכנסות אלו יקוזזו מסכום המזונות שהוא חב לה (ספרי הנ"ל, בעמ' 1499 ואילך; ספרי, חקיקה דתית בחוקי מדינת ישראל ובשפיטה של בתי המשפט ובתי הדין הרבניים (הקיבוץ הדתי, תשכ"ח) 167-169 ב' שרשבסקי, דיני מישפחה (ראובן מס, מהדורה 3, תשמ"ד) 233 ואילך).

חוק שיווי זכויות האישה בא לקבוע את שויון זכויות המינים בפני החוק, ובין היתר קבע, בסעיף 2 שבו, את זכותה וכשרותה המלאות של אשה נשואה בקנייניה ובעשייה בקניינים אלה.

כפי שראינו, סעיף 2א בא לתקן את חוק שווי זכויות האישה ולהסיר מהדין האישי את ההגבלה שנבעה בפרשנות חוק שיווי זכויות האישה, שאין לחשב במזונות האשה את הכנסותיה מרכושה, משהוסרה הגבלה זו מהדין האישי, הרי לפי האמור בסעיף 2(א) לחוק המזונות, שבעניין מזונות בני הזוג יש להחיל את הדין האישי שלהם, יש לחשב את הכנסותיה של האשה מנכסיה בשיעור דמי מזונותיה, משום שכך הוא לפי הדין האישי, ולא משום שכך אמור בסעיף 2א לחוק המזונות.

...

סיכומו של דבר: הבעיה שהביאה לעולם את סעיף 2א לחוק המזונות באה על תיקונה על-ידי תיקון "השיבוש" שחל, בעקבות חוק שיווי זכויות האשה, באיזון החובות והזכויות הכספיות של בני הזוג בכל הנוגע לחיוב המזונות.

בנושא זה מקובלת עלי הפרשנות של המשנה לנשיא, השופט אלון, ואני תומך בה. מאחר שבכך הוכרעה הסוגיה המשפטית הרלוונטית לעניינו של ערעור זה, אינני רואה צורך להתייחס בהרחבה לסוגיות נוספות שהעלה הנשיא בחוות-דעתו בקשר לפרשנות החוק הנ"ל באופן כולל יותר, לאו דווקא בהקשר הספציפי של סעיף 2א. אומר רק זאת, בהערת אגב, שבהקשר הכולל הזה נוטה אני לדעה, שהנשיא דוגל בה, כי הוראות פורמליות שבחוק תהיה להן נפקות גם ככל שמדובר במי שסעיף 2(א) חל עליהם.

השופט ת' אור: מסכים אני למסקנה אליה הגיעו חבריי הנכבדים ומצטרף אני לנימוקיו של חברי הנכבד, המשנה לנשיא.

הלא אין זה כל כך מתקבל על הדעת שדינו של הסכם נישואין בין איש ואשה יהיה כדין הסכם להספקת תוצרת חקלאית, וכאמור, לולא זאת שבאנגליה דינו של הסכם להבטחת נישואין כדין חוזה ממוני גרידא, לא היינו יכולים לקבוע שהסמכות לידון בהסכם כזה נתונה לבתי משפט אזרחיים אשר יפסקו פיצוי על הפרתו.

אומר בית הדין הרבני הגדול (פסקי דין רבניים, כרך ד, ע' 353, ב-ע' 354): "וזה פשוט גם אחרי שהאשה מביעה את הסכמתה לקבל גט, וגם אחרי שבית הדין מוציא פסק דין על יסוד הסכמה זו, אחרי כל זה הזכות בידי האישה להתחרט מהסכם זה ולא לקבל את הגט, גם אם היתה התחייבות מצד האישה לקבל גט אין הדבר ברור כלל אם ההתחייבות הזאת היא בת תוקף". אכן ייתכנו מקרים שבהם בדיעבד, ייחשב הגט לאחר שניתן ככשר, וייתכנו גם מקרים בהם הוראות מסויימות בהסכם כזה יהיו בנות תוקף ובעיקר כאשר הצד שהתחייב בהסכם מחוייב מצד הדין להתגרש.

ואכן, במשפט הקנוני-הקתולי העתיק כפו על נישואין של משודכים, ונהגו כך אף בשיטות משפט של כנסיות נוצריות לא קתוליות.

יתר על כן, במשפט השוודי כיום, אם משודכת ילדה למשודך והלה נפטר, זכאית היא לחלק מן הירושה כאילו היתה אישתו החוקית (ראה שם).

לא כל תביעת ממון בין בני זוג נשואים היא בהכרח ענין מעניני נישואין או גירושין, שהם בשיפוטם הייחודי של בתי הדין הרבניים לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי הדין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953.

...

לכן יש לדחות את הערעור.

השופט ברנזון: גם אני מסכים שיש לדחות את הערעור.

והוא מוסיף לאמור: "כיון שקיים קשר הדוק מבחינת הדין המהותי הדתי בין הזכות לפיצויים על יסוד הסכם הגירושין ובין תקפו של הגט העלול להנתן על פי תביעת פיצויים כזו או כתוצאה ממנה-הרי זה ענין של מעמד אישי לפי הסימן 53(1) שבגדר השיפוט הייחודי הדתי." לזה, עם כל הכבוד, אני מסכים, ומשום כך גם אני סבור כי תביעת פיצויים על הפרת הסכם לגירושין היא ענין של גירושין הנתון לשיפוטו הייחודי של בית הדין הדתי.