זכויות יוצרים על עיצובים אופנתיים

בין כך טוענת היא כי כיום כימעט כל שוק האופנה בארץ מפיץ ומשווק גלביות רקומות, וכי כל הדגמים הנמכרים על ידה עוצבו על ידה כבר בעבר כך שאין מדובר בהפרת זכויות יוצרים.

...

מנגד טוענת המשיבה בתגובתה כי יש לדחות את הבקשה שבפניי שעה שהמבקשת לא הצליחה להוכיח את המוניטין שלה.

ובחזרה מן הפרט אל הכלל אינני מקבלת איפוא את הטענה כי קיים חשש שדגמי המשיבה (בפריטים שסומנו כנספחים 3-5), יטעו את ציבור הקונות לחשוב כי הן רוכשות דווקא את דגמי המבקשת כפי טענת האחרונה.

סוף דבר הבקשה למתן צו מניעה זמני, עד להכרעה בתביעה העיקרית, נדחית.

המבקשת תשלם למשיבה הוצאות הבקשה בסך כולל של 15,000 ₪.

בתצהירם, טענו הנתבעים: "בניגוד לטענות התובעים לא העתקנו את דגמיהם. הדגמים המשווקים באופנת קליבר, אינם מעוצבים על ידינו אלא על ידי יצרנים סיניים לאחר שנבחרו מתוך תצוגת הדוגמאות המוצגת ליצרנים השונים, ובכלל זה לתובעים עצמם, בחדרי תצוגה של מפעלים בסין, בתורכיה ובמקומות אחרים. לאחר בחירת הדגמים מתבקש היצרן הסיני לייצר את הדגמים בהתאם לכמויות המתבקשות אצל המזמין..

בתי משפט אכן נוהגים להחיל הוראה זו על בגדים, באופן המונע הכרה בזכות יוצרים בבגד (ת"א (ת"א (ת"א) 1524/90 להבי נ' יעקובי, פ"מ תשנ"א (1) 27, ת"א (ת"א) 1572/93, המ' 12716/93 אנימה אופנה בע"מ נ' בלן, תקדין מחוזי 94(1) 99, ת"א (נצ') 522/90 שדה שוורץ נ' מאוזנר, פ"מ תשנ"ד (3) 147, ת"א (ת"א) 146/94 דוקטורצ'יק – אופנת מקאו נ' טובאקו קלאב אופנה בע"מ, דינים מחוזי לב(1;) 405, המ' (ת"א) 14524/97 א.ח. ייצור ושיווק אופנה בע"מ נ' לה מיראז' יצור בגדים (1997) בע"מ, תקדין-מחוזי 97(4) 817, ת"א (ת"א) 1706/97, המ' (ת"א) 16218/97 סיגנל עיצוב אופנה (1994) בע"מ נ' קובה, תקדין מחוזי 98(1) 2877)".

...

הטענה נדחית, איפוא.

התביעה נדחית.

בנוסף להוצאות משפט, ישלמו התובעים לנתבעים 1, 2 שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצרוף מע"מ. סכום זהה ישולם לנתבעים 5,4.

רקע על פי הנטען בכתב התביעה התובעת מס' 1 - אנדריאה בוצ'לי בע"מ (להלן:" התובעת 1"), היא חברה העוסקת בייצור ועיצוב אופנה, בעיקר עבור חברת Andrea Bocelli Inc (להלן:"חברת אנדריאה בוצ'לי") בעלת מותג " "Andrea Bocelli, שנכללה כאחת מבין התובעות טרם נמחקה מהתובענה ביום 25.10.10 עקב אי הפקדת ערובה. התובעת 1 משמשת באמצעות בעליה, מר יובל קורהלי (להלן:"קורהלי") כנציגתה הבלעדית של חברת אנדריאה בו'צלי בישראל ובמסגרת זו קיבלה את הזכות לרשום על שמה מספר סימני מסחר הקשורים עם מותג האופנה של חברת אנדריאה בוצ'לי. התובעת מס' 2 - International Broadcasting Corporation (להלן:"התובעת 2"), היא חברה העוסקת בהפקות מסוגים שונים, לרבות מיתוג, תיקשורת עסקית, תיקשורת חזותית, פירסום, שיווק, יחסי ציבור וכו'.

המסמך הראשון אליו מפנה התובעת 1 הנו חשבונית מס ע"ס 3,000 ₪ מיום 28.11.06 (ת/9 נספח י"ז 1) שהוציא הנתבע בגין ההפקה הראשונה, עבור התובעת 2 ונרשם על גביה, כי הוצאה בגין "צלום אופנה בעבור תשלום הנ"ל הנני מעביר את זכויות היוצרים של התמונות של שיר הדר לחברת IBC המיוצגת ע"י יובל קורהלי". כאשר נישאל קורהלי ביחס לטענתו לפיה התובעות דרשו מיסמך העברת זכויות יוצרים מסודר, הוא השיב כי התובעות לא הסתפקו במה שנכתב על גבי החשבונית (עמ' 33 לפרוט' ).

יתירה מכך, קיים מיסמך הנושא את הכותרת MABATIM (ת/9 נספח י"ז 3) הממוען לתובעת 2 ונכתב בו בכתב יד "הנידון: העברת זכויות יוצרים על תמונות שבוצעו ב-3 הפקות נפרדות שבוצעו בחודש 12/2006. אני מאשר בזאת לחברת IBC להשתמש בתמונות הללו לצרכם האישי בכבוד רב אושרי קאשי". מתצהיר הנתבע הובהר, כי הוא התיר לקורהלי להשתמש בתמונות אבל במקביל לשימוש שלו וכך גם באשר לחתימה כלשהיא על העברת זכות היוצרים (נ/4 סעיף 19).

...

ביום 1.8.07 הגיש קורהלי בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט וביקש לכוף על הנתבע לבצע את פסק הדין שניתן ביום 8.5.07 ובית המשפט נעתר לכך ביום 23.6.08 בהעדר הנתבע, שחוייב לשלם סך של 17,800 ₪.

לפיכך אני קובע כי זכות היוצרים בתצלומים היא בבעלותו של הנתבע ומשכך אני דוחה את הטענה בדבר הפרת זכות היוצרים בתצלומים.

מאחר וההתובעת לא הציגה כל ראייה בדבר התקשרות כלשהי עם חברת אנדריאה בוצ'לי ביחס לכך שהיא הקנתה לה את סימני המסחר שלה וביקשה כי תרשום אותם בישראל - הרי שדין טענת התובעת 1 להפרת סימני המסחר להידחות.

לאור כל האמור, אני דוחה את התביעה על כל ראשיה ומחייב את התובעות, ביחד ולחוד, לשלם לנתבע עבור הוצאותיו ושכ"ט עורך-דינו, סכום כולל של 75,000 ₪.

החוק מכיר איפוא במפורש בזכות יוצרים על יצירת צלום, אם עומדת היא במבחני החוק הרגילים, שעל פי הפסיקה מציבים דרישה מינימאלית של מקוריות ויצירתיות כתנאי להגנה.

נראה איפוא, כי המניע בעמידת התובע - שאישר כי הוא עוסק בעיצוב אופנה ועובד כקלינאי תיקשורת ומעולם לא היה צלם מקצועי ולא מכר תמונות שצילם (עמ' 18 ש' 31-34; עמ' 19 ש' 26-29) - על זכויות היוצרים בתמונות, הוא תביעת עלבונו על העידר קרדיט הולם לעיצוב השמלות (ת/1).

...

לא מצאתי בתמליל תימוכין לטענה זו. אין חולק כי התובע העביר לאלנהרי את התמונות, אולם אלנהרי טען, ואת טענתו אני מקבלת, כי אין באפשרותו לדעת מי צילם את התמונות שקיבל מהתובע, היות ולא נכח באירועים בהן צולמו (עמ' 34 ש' 7-14).

סוף דבר, משלא עלה בידי התובע להוכיח את זכות היוצרים שלו בתמונות, דינה של התביעה להידחות.

אשר על כן, אני דוחה את התביעה.

כפועל יוצא נדחית גם את ההודעה לצד ג'.

בדברי ההסבר מובא הראציונאל העומד בבסיס הכונה להעניק הגנה גם למדגמים לא רשומים: "ההסדרים בפרק זה מטרתם משולשת: ראשית, הוראות הפרק נותנות ביטוי לכך שדיני העיצובים חלים גם על עיצובים שהם 'אופנות מתחלפות', אשר חיי המדף שלהם קצרים (דוגמאת ביגוד) ומשכך אין זה כלכלי לרשמם. שנית, הוראות הפרק מטרתן להיטיב את מצבם ולהקל על מעצבים ובעלי עיצובים רבים אשר להם עסקים קטנים, והם אינם מעוניינים לשאת בנטל הכלכלי והבירוקרטי הכרוך ברשום, מה שעלול להוביל למצב שלא יזכו כלל להגנה, או לכל הפחות שיהיו שרויים במצב של חוסר ודאות לעניין הגנה אופציונאלית שעשויה לעמוד להם או שלא לעמוד להם בהסתמך על הילכת א.ש.י.ר ... ראציונל זה חל גם לגבי מעצבים בתחילת דרכם. שלישית, ההוראות מחזקות את האנטרס הצבורי בפתוח עיצובים חדשים". ושוב נזכיר, כי היחס בין ההסדר שבחוק המדגמים לבין סעיף 7 לחוק זכות יוצרים לא הוסדר כשלעצמו במסגרת ההצעה, וראו כאמור דבריו של חה"כ כבל בפיסקה כ"ח וכן את הודעת באת כוח היועץ המשפטי לממשלה שהוזכרה מעלה.

...

לאחר בחינת הראיות והעדויות בפניו, הכריע בית המשפט המחוזי כי תביעתן של המערערות בעילה זו דינה להידחות.

דומני כי בסופו של יום, בענייננו, החזות הכוללת של שני כסאות הנדנדה, לרבות אריזתם, מוליכה למסקנה כי יסוד ההטעיה אינו מתקיים.

לצורך בחינת הדמיון וההבחנה החזותית בין שני המוצרים שלפנינו, סבורני שבנוסף לתצלום הכסאות שהובא להמחשה בחוות הדעת של המשנה לנשיאה (בדימ') א' רובינשטיין, ישנה חשיבות של ממש גם לאריזות המוצרים עצמם.

נוכח הטעמים עליהם עמדתי, גם אם אניח שהמערערות עמדו בנטל להוכחת המוניטין של פישר פרייס, אין בידי לקבוע כי מתקיים יסוד ההטעיה הנדרש להשתכללותה של עוולת גניבת העין.