זכויות יוצרים על מאמרים בעיתונות

זכות- היוצרים בה: בתנאי - (א) שאם היה זה פיתוח, צלום או תמונה והקלישאה או העתקה מקורית אחרת הוזמנו ע"י אדם אחר והוכנו תמורת דבר-ערך בהתאם לאותה הזמנה, הרי אם אין הסכם הקובע את ההיפך, יהא האיש שהזמין את הקלישאה או את ההעתקה המקורית האחרת הבעל הראשון של זכות-היוצרים; וכן (ב) אם היה המחבר עובד אצל אדם אחר עפ"י חוזה שירות או שוליאות והיצירה נעשתה תוך כדי עבודתו אצל אותו אדם הרי, באין הסכם הקובע את ההיפך, יהא האדם שהעביד את המחבר הבעל הראשון שלזכות-היוצרים, אלא שאם היתה היצירה מאמר או איזה חיבור אחר בעיתון, במגזין או בכתב-עת כיוצא בזה, הרי, אם אין הסכם הקובע את ההיפך, יהא דינה של היצירה כאילו שמורה למחבר הזכות למנוע את פירסום היצירה שלא כחלק מעתון, ממגזין ממכתב-עת כיוצא בזה.

קשה לדלות בצורה ברורה מכתב התביעה ו/או מתצהירו של התובע מה הקף זכות היוצרים לה הוא טוען, אולם בחקירתו מבהיר התובע : "... ברגע שאני הבאתי דיווח על דברים שנאמרו באירוע שאני הייתי נוכח, אני טוען שיש לי זכות יוצרים על הבאת הדברים בשם אומרם ואם הנתבע השתמש באותם ציטוטים, הוא הפר את זכויותי". (עמ' 9 לפרוטוקול שורות 30-31 ) ומוסיף התובע כי ברגע שהוא העלה על הכתב דברים שנאמרו על ידי מאן דהוא, יש לו זכות באופן הבאת הדברים, דהיינו שזכות היוצרים לה טוען התובע נוגעת לנתונים אותם בחר להציג ולאופן שבו הוא לקח את הנתונים והפך אותה לידיעה עיתונאית.

...

לנוכח שיקולים אלו, ובהתחשב במכלול נסיבות הענין, אני סבורה כי פיצוי בסך של 12,000 ₪ ביחס לכל הפרה, דהיינו ביחס לכל אחד מהגליונות שהוצאו, ובסך הכל 36,000 ₪ משקף את הפיצוי הראוי במקרה זה. באם טעיתי במסקנתי ביחס להגדרת "הפרה" לצורך פסיקת הפיצוי, הרי שבאם הייתי נדרשת לפיצוי בגין כל הפרה והפרה במובן של פרסום מפר (15 במספר) הייתי פוסקת סכום לא גבוה של 3,000 ש"ח בגין כל הפרה (ראה סכום דומה בת.א. (צפת) 6431-01-09 פרסומדיה נט גרופ בע"מ ואח' נ' מעתוק ואח' (5.9.13)), כך שסכום הפיצויים, גם לפי חישוב זה לא היה עולה משמעותית על הסכום שנפסק לעיל.

סוף דבר אני מחייבת את הנתבע 2 לשלם לתובע את הסך של 36,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד היום.

התביעה כנגד נתבע 1 נדחית זאת ללא צו להוצאות.

יחד עם זאת ,יפים כאן דבריו של כב' השופט סולברג' בפסק הדין בת.א. 9056/07 הוצאת כתובים בע"מ נ' ישיבת אור וישועה מיום 5.10.08: "זאת לזכור ולהזכיר, את האנטרס הפרטי של בעל זכות היוצרים להגן על יצירתו; אך בד בבד שומה לשמר ולטפח את האנטרס הצבורי-החברתי, לקדם ולשכלל את היצירה הרוחנית. אין לך יצירה - מדעית, רוחנית או אחרת - בדורנו, שאינה מושתתת על מלאכתם של אלה שקדמונו. העדפת האנטרס הצבורי - תוצאתה הפריה; העדפת האנטרס הפרטי, תוצאתה - חדלון וקבעון מחשבתי. הדין מתוה כללים לאיזון בין האינטרסים הנוגדים, באופן שמאפשר ממושם וקיומם אהדדי (נידרשתי לכך בהתדיינות על זכות יוצרים במאמר עיתונאי (ת"א (י-ם) 8397/98 ביטון נ' סולטן ([פורסם בנבו], ניתן ביום י"ז בסיוון תש"ס (20.6.2000) ). " וכן מפי כב' השופטת רנה משל בת.א.52912/07לוי סיגל נ גיא קרפ 31.5.2009.

...

בסיכומו של דבר: היה לשון הרע בדברי הנתבע על התובע בביטוי "גנב", עם זאת היה שימוש של התובע בתסריט של הנתבע על ידי התובע כאשר שאב ממנו רעיונות, דמויות, ועלילה לתוך סרטו גם אם הם מהווים רק חלק ממנו, בין אם ביודעין, בין אם במקורות להשראה, בין אם באופן לא מודע.

נכון בעיניי לפסוק כי הנתבע ישלם לתובע פיצוי בסך 6,000 ₪ בלבד.

על כן הנני מקבלת את התביעה כך שהנתבע ישלם לתובע 6,000 ₪.

ראה דברי בית משפט קמא בפסק הדין נשוא ערעור פסק הדין האולפנים המאוחדים: " בעניינינו, לעומת זאת, אין מדובר בהצהרה על קיום זכות שנשללה בארוע חד-פעמי שהתרחש למעלה משבע שנים לפני מועד הגשת התביעה. עסקינן בתביעה בגין הפרה מתמשכת של זכות יוצרים, שניתן לראות בה גם כעוולה נמשכת על פי סעיף 89 לעוולת הנזיקין. כל יום בו נמשכת ההפרה יוצר עילת תביעה חדשה, אשר מתחילה מחדש את מרוץ ההתיישנות.

לא הוברר האם אותה הכתבה פורסמה באנטרנט או בעיתונות הכתובה אך התובע הודה כי התמונה הייתה זמינה באתר שלו וכי מכר את הזכויות בתמונה לשימוש באתר שנקרא גטי אימג'ס וכי בעלי הזכויות היו רשאים למכור את התמונה למשתמשים בחו"ל. התובע טען כי הוא הותיר בידיו את הזכות למכור את התמונה למשתמשים בישראל (עמ' 29 בפרוטוקול שורות 4-10).

אין מדובר ברווח ישיר שזכתה בו הנתבעת מפירסום התמונה שכן התמונה אינה אלא לוואי למאמר ביקורת על עתון חרדי ומעניינת כנראה מיגזר מצומצם בציבור.

...

מכל אלה עולה המסקנה לפיה בנסיבות פרסום התמונה דנן אין מדובר בעוולה מתמשכת.

די בכל אלה על מנת לדחות את התביעה אך הדף לא יושלם אם לא יובהר כי ממילא הייתה התביעה נדחית ומטעמים אחרים.

סוף דבר הוא כי התביעה נדחית והתובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 8,000 ₪.

כן טענו התובעים, כי הנתבעת הפרה את זכויות היוצרים שלהם, על ידי העתקה מושלמת של: איורים וטקסטים מקוריים הכתובים על גב אריזת המוצר טל- ליין; טקסטים מקוריים הכתובים על אריזת סנני המים של התובעים; מאמר מקורי שנכתב על ידי התובעים ופורסם באתר האנטרנט של התובעים.

עוד טענו הנתבעים, כי נוכח האמור לעיל, לא יכולה להיות כל מחלוקת כי לתובעים אין כל זכות קניינית במדגמים, שכן כל מיתקני המים, הכוללים מכסה ומגשית בצבע, הן אלו בעלי שלוש זרבוביות והן אלו בעלי שני הזרבוביות, מיוצרים על ידי חברת אואזיס, אשר העניקה לתובעת רק רישיון לשימוש בלעדי במדגם בעל שלושת הזרבוביות, אך מעולם לא העבירה את זכויותיה הקנייניות כיצרנית של המדגמים.

לשם הוכחת טענתה, מעיינות צרפה לתצהירה חומר עיוני, בו כתבות רבות מעיתונים, פרסומים ומאמרים מירחוני בריאות ומדע, כולם בנושא זהום המים בישראל.

...

סוף דבר תביעת שפיר נדחית על כל חלקיה.

התביעה שכנגד נדחית.

אף שנתתי ליבי לכך ששתי התביעות נדחו, ישלמו התובעים לנתבעים 1- 2 , סך של 40,000 ₪, בגין שכ"ט עו"ד, ולנתבעת 3 ישלמו סך של 15,000 ₪, בגין שכ"ט עו"ד. ניתן היום, ט"ז אלול תשע"ב, 03 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.

זאת ועוד, נטען כי, על פי סעיף 5(1)(ב) סיפא לחוק זכויות היוצרים, למשיבה זכות וטו בקשר לפירסום החומרים שכתבה במדיה שאיננה העתון, קרי- אתר אינטרנט וכד' ולפיכך, אף אם עילת זכויות היוצרים תידחה, קמה לה טענה זו. עוד טענה כי אין כל נפקות לשאלה האם במועד הדפסת המאמרים ידעה המשיבה מה זכויותיה בהם ומשעה שזכויותיה נודעו לה כעת, הרי שאין בעמידתה על קיומן משום חוסר תום לב. לשיטת המשיבה, תכליתו של סעיף 5(1)(ב) סיפא לחוק זכויות יוצרים, כפי שזה משתקף בפסיקה, להשאיר חלק מזכויות היוצרים בידי העיתונאי, אף במקרים בהם לא מתעורר כל ספק וברור כי מתקיימים יחסי עבודה ומשטוען המבקש 5, כי התנאים להפרת זכויות היוצרים אינם מתקיימים- אין כל מנוס מבירור עובדות התובענה גופא.

...

בכתב התביעה ובתצהיריה לא הוכיחה זאת המשיבה באופן פוזיטיבי - ולא תוכל לעשות כן אף בהמשך ההליך, ומקל וחומר, כאשר המסמכים שצורפו לכתב התביעה מביאים לידי המסקנה, כי בין המשיבה ל"מקור ראשון" התקיימו יחסי עובד- מעביד.

אמנם ייתכן כי הסדר הפשרה הביא בחשבון טענה זו של המשיבות, כך שהן קצרו את פירותיה, ואולם המבקש מצידו לא הצביע על כל אינדיקציה לכך, ומשכך דין טענתו בדבר קיומו של השתק שיפוטי להידחות.

מכאן, שתביעתה של המשיבה אינה מגלה עילה כלפי הנתבעים ודינה להידחות- וכך הנני מורה.