זכויות יוצרים על טקסט פרסומי

התובעת עתרה בכתב התביעה לסעד של צו למתן חשבונות וכן לפצוי כספי על סך 1,000,000 ₪, בגין הפרת זכויות יוצרים בתמונות מקוריות ובטקסטים מקוריים שנכתבו על ידה לשם קידום ומכירת מוצריה.

המחלוקת היא האם הן נושאות, בפני עצמן, זכות יוצרים שהופרה בפירסומם.

אין חולק כי הנתבע עשה שימוש בטקסטים על מנת לשווק ולהפיץ את מוצריה של התובעת.

...

לאחר שקלול כל האמור לעיל ועל דרך האומדנה אני מחייב את הנתבע בתשלום פיצוי בסך של 63,000 ₪.

סוף דבר לאור הפרת זכויות היוצרים של התובעת, כפי שפורט לעיל אני מחייב את הנתבע בתשלום הסך של 63,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/12/13 הוא יום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף אני מחייב את הנתבע בתשלום הוצאות התובע ושכר טרחת עורך דין שניהם, לאור סכום התביעה אל מול סכום פסק הדין בסך כולל של 15,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

יחד עם זאת, שורת העדים מטעם הקאמרי היו תמימי דעים כי בין אם בימוי כולל עבודה על הטקסט כפי שביצע פרופ' יזרעאלי ובין אם לאו, בימוי כשלעצמו בכל מקרה אינו יכול להקים לבמאי זכות יוצרים בהפקה אחרת של אותה הצגה בבימוי חדש ומקורי.

באשר לקרדיט שהוא מבקש לקבל במסגרת פירסומי ההפקה החדשה בגין עבודת הבימוי המקורית שביצע – הרי שעניין זה כבר הוסכם בין הצדדים עוד בחודש ספטמבר 2002, ושני הצדדים רואים הסכמה זאת כמחייבת (ראו מוצג 13 למוצגי התובע המצוטט בפרק העובדתי; וכן עדותה בנידון של רות אזר, אחראית הפירסום בקאמרי, בעמ' 83 לפרוטוקול 29.10.12 ש' 15-14 ובעמ' 86 ש' 18-13).

...

בשנת 2002 הועלתה בתיאטרון "הקאמרי" הפקה חדשה להצגה המיתולוגית לילדים "עוץ לי גוץ לי". על אותה הפקה חדשה כתב פרופ' גד קינר ב"ספר הקאמרי" השני (שיצא לאור בחודש יוני 2008 לרגל יום הולדתו ה-65 של התיאטרון: את הדברים הבאים: "עוץ לי גוץ לי – ההפקה החדשה של המחזמר לילדים עוץ לי גוץ לי, פרי עטם של אברהם שלונסקי ודובי זלצר בגרסתו החדשה של הבמאי רוני פינקוביץ', נתנה משנה תוקף לאגדה (תרתי משמע) בהא הידיעה, ממנה ניזון התיאטרון שנים רבות (ההצגה המקורית, 15.12.65, בבימויו המיתולוגי של יוסי יזרעאלי; הגרסה העדכנית 30.11.02). ההצגה – העוסקת בבת הטוחן האנוסה להפוך קש לזהב על מנת להפוך למלכה, ומסתייעת באישון זדוני התובע בתמורה את תינוקה אך מוכן לוותר בתנאי שתנחש את שמו, והסוף הטוב צפוי – לא היתה שעתוק של המקור, מה גם שרוב משתתפיה ויוצריה הצעירים, לרבות הבמאי, לא ידעו את יוסף (יזרעאלי). בתפאורה ובתלבושות המרהיבים של רות דר (גלילי הזהב, המיוצגים על ידי כדורים מוזהבים, ההולכים ותופחים, ובסופו של דבר מושלכים לקהל המנהל משחק כדור עם הבמה, הם רק אחת ההמצאות המבריקות של הבמאי והמעצבת), בעיבודים ובניהול המוסיקלי המכוונים לאוזן הצופה הצעיר בן זמננו (ערן דינור), ועם צוות השחקנים התוסס, זמרים ורקדנים, ההצגה הפכה בן לילה ללהיט". (ראו: נ/1).

סיכומו של דבר, פרופ' יזרעאלי אינו בעל זכות יוצרים בהפקה החדשה – ועל כן יש לדחות את תביעתו לקבלת תמלוגים מהכנסותיה.

ברי כי בנסיבות אלה ראויה התביעה להידחות כבר על הסף – מטעמי התיישנות; ואולם בכל זאת סברתי כי מן הראוי לקיים דיון בה גם לגופה, לנוכח הסוגיות שהיא מעלה, כפי שנעשה בפסק הדין לעיל.

סוף דבר התוצאה היא שהתביעה נדחית.

התובע טוען, כי בשנת 2018, גילה להפתעתו, כי במסגרת כתבה שהתפרסמה במגזין ילדי טבע הדברים, בשם "האהבה אכלה אותה", עשו הנתבעים שימוש, בצילומים מקוריים שצילם ובחלק ניכר מהטקסטים שכתב, תוך פגיעה בזכויות היוצרים שלו ותוך פגיעה בזכויותיו המוסריות.

...

בנסיבות המתוארות להלן, אני סבורה, כי יש לקבל את טענת הנתבעים לפיה הפרסומים נעשו בתום לב בשל אי הבנה "ולא נעשה דבר בכוונת מכוון". אוסיף, כי אף שקבעתי שזכויות התובע בכתבה האהבה אכלה אותה, אשר פורסמה במגזין ילדי טבע הדברים, הופרו, התחשבתי לענין גובה הפיצוי, בעדות התובע, לענין התנהלותו מול הנתבע בכתבה המקורית ותרומתה האפשרית לאי ההבנה הנטענת, ולפיה: "קשה לי להגיד אם כתבתי את זה או לא ספציפית על הפסקה הזו. ההסכם עם אודי היה שאת הכתבה המרכזית אני כותב שהיא בטבע הדברים ואני דרשתי אותו תשלום על טבע הדברים ועל ילדי טבע הדברים, זה היה יקר מדי אצל אודי נוצר בינינו דין ודברים ובדין ודברים הוחלט שאת הכתבה לילדי טבע הדברים אודי רצה שהעיתון שלו יכתוב את הכתבה, אני רציתי שאני אכתוב את הכתבה והפשרה הייתה, כדי שהוא יוכל לשלם פחות על ילדי טבע הדברים, שאנחנו נעשה איזשהן מסירות בינינו כדי שהוא יוכל לתקן את הכתבה. הכוונה שכתבנו והעברנו אחד לשני תיקונים ורעיונות, אבל הסיכום היה שהקרדיט לכתבה היא שלי ולכן מצוין בכתבה שכתב וצילום רונן וטורי ולא כתוב אודי רן או טבע הדברים". (פ' ע' 20 ש' 15-23).

אשר על כן, לאור טיב היחסים שבין הנתבע לתובע, עת התובע לא הציג כל פניה לנתבע בכתב בדוא"ל, או למצער במסרון, לחדול בעתיד מפרסומים, ללא אישורו מראש ו/או דרישה לשלם בעבור הרישיון, בהינתן כי קיבלתי את טענות הנתבעים לפיה פעלו בתום לב, ולאחר שהסירו את הפרסומים עם קבלת מכתב ההתראה, אני קובעת כי יש לחייב את הנתבעים בפיצוי בגין הכתבה האהבה אכלה אותה, בסך 15,000 ₪ ובפיצוי בגין פרסום הכתבה שועלים בחולות מקמן, באתר האינטרנט של הנתבעת, בסך 7500 ₪.

סוף דבר הנתבעים ישלמו לתובע פיצוי בסך 22,500 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה.

תמצית טענות התובע לטענת התובע, הוא בעל זכויות היוצרים בצילומיו ובכלל זה בעל הזכות הייחודית והבלעדית להעתיק את תצלומיו, לפרסם אותם, לשווקם, להעמידם לרשות הציבור וליתן רישיונות לצדדים שלישיים לעשות כן. התובע הוא גם בעל הזכות המוסרית בצילומים שצילם.

בצלום המסך ניראו רק שני צילומים כפי שהופיעו בפירסום בדיילי מייל, באופן מוקטן ולצד טקסט מן הפירסום באתר הבריטי בנוסף לכיתוב שהובא בפירסום המקורי ביחס לכל אחד משני הצילומים.

...

מכל המקובץ עולה, כי עומדת לנתבעת הגנת "שימוש הוגן" ועל כן דין התביעה להידחות.

רק אומר בתמצית, כי אין אני סבורה שפרסום הצילום נכנס בגדר "סקירה" או "ביקורת". כך גם לא מצאתי להידרש לשאלת הנזק הכספי אשר נגרם לתובע (אליו התייחסה הנתבעת באריכות במסגרת פרק ט' לסיכומיה) ולשאלת גובה הפיצוי.

לסיכום נוכח האמור, אני מורה על דחיית התובענה.

בפני תביעה כספית לפצוי בגין הפרת זכויות יוצרים על ידי העתקה ופירסום טקסט באתר   אינטרנט.

...

לפיכך, לאחר שאני לוקחת בחשבון את הצורך בהגנת זכויות יוצרים בעידן הדיגיטלי ואת יתר הפרמטרים והנסיבות  המובאות לעיל, ובעיקר את העובדה כי נזק ממשי לא הוכח, אני קובעת, כי בגין הפרת זכות היוצרים ישלם הנתבע לתובע סך של 10,000 ₪ ובגין הפרת הזכות המוסרית ישלם הנתבע לתובע סך של 10,000 ₪, כלומר סה"כ פיצוי של 20,000 ₪.

סוף דבר הנתבע ישלם לתובע סך 20,000 ₪.

כן ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪ ושכר טרחת  עורך דין  בסך 3,500 ₪.