זכויות יוצרים למעסיק על יצירה של עובדים

סעיף 34 לחוק זכויות יוצרים, שכותרתו: "יצירה שנוצרה בידי עובד", קובע: "מעביד הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה שנוצרה על ידי עובדו לצורך עבודתו ובמהלכה, אלא אם כן הוסכם אחרת." עוד טרם יוכרע, האמנם התובע הוא בגדר "יוצר" הפסל, - פסל הגולש נוצר במהלך עבודתו של התובע בעיריה, במשרה מלאה, והוא לא הציג בפנינו הסכמה, שהבעלות בזכות היוצרים עברה מהעיריה, מעסיקתו אותה עת, אליו.

(1) מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא שאותו אדם הוא יוצר היצירה;"

...

הזמנת תכנון זו תומכת במסקנה, כי התובע נעדר את הכישורים הדרושים לתכנון עצמאי מלא של הפסל.

איננו מקבלים את הגישה, הנובעת מעמדת התובע, שרוכש פסל חייב להציגו לרווחה בכל זמן נתון.

מקובלת עלינו טענת העיריה, שטענת התובע, שהסרת הפסל מהכיכר נבעה ממניעים אישיים נגדו נסתרה, הן משום שפסלים אחרים, שיזם התובע, נותרו במקומם והן מאחר שלא רק הפסל הוסר על ידי העירייה, אלא, עוד פסלים הוסרו משנמצאו בלתי מתאימים, כפי שהעיד שגב [עמ' 34, ש' 7-1; עמ' 37, ש' 17-8].

יצירה משותפת סעיף 1 לחוק זכויות יוצרים קיימות אף חלופות נוספות להגדרת היצירה נשוא התביעה: "יצירה משותפת" – יצירה שנוצרה בידי כמה יוצרים במשותף ולא ניתן להבחין בחלקו של כל אחד מהם ביצירה" יצירה נגזרת סעיף 16 לחוק מגדיר יצירה נגזרת כדלקמן: "עשיית יצירה נגזרת היא עשיית יצירה מקורית המבוססת באופן מהותי על יצירה אחרת, כגון תירגום או עיבוד". זכות הגזירה והזכויות לגבי היצירה הנגזרת או המשולבת עדיין שייכות גם לבעל הזכות ביצירה המקורית, וזאת על פי הוראות סעיף 11 (6) לחוק החדש ועל פי סעיף 27 לדין הקודם, לאמור: "עשיית יצירה אמנותית חדשה שיש בה העתקה חלקית של יצירה קודמת או שהיא יצירה נגזרת של יצירה אמנותית קודמת, וכן כל שימוש ביצירה החדשה כאמור, מותרים ליוצר של היצירה האמנותית הקודמת, גם אם אינו בעל זכות היוצרים בה, ובילבד שהיצירה החדשה אינה מהוה חזרה על עיקרה של היצירה הקודמת או חקוי שלה." (ראו אורית פישמן אפורי, היצירה הנגזרת בדיני זכויות יוצרים (2005), עמ' 200-192).

האם היצירות הנגזרות שיצר גרוס (כמפורט בסעיפים 48 לפס"ד) שייכות ליגרוס או למעביד? סעיף 34 לחוק זכות יוצרים קובע כי: "מעביד הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה שנוצרה על ידי עובדו לצורך עבודתו ובמהלכה, אלא אם כן הוסכם אחרת." כלל זה קבוע גם בסעיף 5 לחוק זכות יוצרים, 1911 אשר חל בתקופה בה הועסק גרוס כדפס בבית הדפוס.

...

על אף שאינני נדרשת להכרעה בשאלה זו מאחר והיצירות הנגזרות לעיל, אינן מושא לדיון בפני ראיתי לנכון, בשולי הדברים, לציין, כי שוכנעתי מן העדויות שבאו בפני, מפיו של גרוס ושל העד מטעמו (מר מיכה בר), כי בית הדפוס התיר לגרוס לבצע הדפסות לצרכיו האומנותיים הפרטיים.

סוף דבר גרוס אינו יכול ליהנות מהגנת זכויות יוצרים על המקלטורים שעליהם הודפסה יצירתו של טרטקובר בהעדר כל פעולה יצירתית מצידו.

בהינתן כל האמור לעיל, לא נותר לי אלא לדחות את התביעה.

בחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 (להלן: "חוק זכות יוצרים") קיימת חזקה ולפיה אם "מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא שאותו אדם הוא יוצר היצירה" (סעיף 64(1) לחוק זכות יוצרים).

סעיף 34 קובע את בעלותו של המעביד בזכות יוצרים ביצירה שנוצרה ע"י עובד לצורך עבודתו ובמהלכה (אלא אם מוסכם אחרת); ראינו כי איננו יודעים האם עיצוב האריזה נעשה ע"י עובד של המבקשת.

...

מסקנה זו עומדת בעינה גם לאחר שנתתי דעתי לפסיקה - שהמבקשת לא הפנתה אליה בענין זה – לפיה חיקוי מוצר ע"י מתחרים בהעדר תכלית פונקציונלית לחיקוי, יכול להוות שיקול (ענין סנאפ, בסע' 9; השווה: ענין שמעוני, בסע' 8; חיקוי מוצר כשלעצמו, אינו מלמד על מוניטין – ר' להלן).

לאור המסקנה האמורה וכאשר מוניטין הוא תנאי בלתו אין לקיומה על עילת גניבת עין, לא הורם הנטל לשכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילה זו ואין צורך להדרש לשאלת התנאי הנוסף בעוולה (חשש סביר להטעיה).

בהינתן כל האמור לעיל, כאשר הסוגיות בהן עמדת המבקשת מבוססת יותר הן אלה הנוגעות לדמיון מטעה בין אריזת המוצר לבין אריזת מוצר הבשר של המשיבה, ומנגד – אין לקבל את נסיונה של המבקשת לעשות שימוש בהליך כדי למנוע תחרות בתחום מוצר הבשר באופן כללי (בין ע"י הוצאת מוצרים מתחרים מהשוק בכלל ובין ע"י הוצאתם או מניעת כניסתם לתקופה ארוכה ככל הניתן), אני מוצאת לנכון ליתן סעד זמני (שיכנס לתוקף כאמור להלן) אשר מורה למשיבה להדביק על גבי אריזת מוצר הבשר המשווק תחת המותג הפרטי, מדבקה מרובעת שגודלה לא יפחת מ- 11 ס"מ על 8.5 ס"מ, בצבע שאינו לבן, שחור או אדום ועליה מודפס בצורה ברורה ובולטת כי מדובר במותג הפרטי של רשת רמי לוי.

לטענתה של התובעת, הוכיחה את זכות היוצרים שלה בתמונה באמצעות נספח 2 לתצהיר עדותה הראשית בו מופיעים פרטי הצלום, ומדובר בצלום תיעודי לגביו יש זכות יוצרים.

אכן, סעיפים 34 ו- 35(ב) לחוק קובעים חריגים לעקרון זה. אשר לסעיף 34, זה קובע כי כאשר עסקינן ביצירה שנוצרה על ידי עובד לצורך עבודתו ובמהלכה, שייכת זכות היוצרים למעביד, אלא אם הוכח אחרת.

...

נוכח כל האמור, דין התביעה העיקרית, כאמור להידחות, וזאת בלא צורך בדיון בטענות נוספות שהעלו הצדדים.

אשר לתביעה שכנגד, גם דינה של זו להידחות כמפורט להלן.

אשר על כן, אני דוחה את התביעה ואת התביעה שכנגד.

כך קובע סעיף 33(1), אלא אם נקבע אחרת, כגון על ידי מעסיק או מזמין של יצירה, שגם אז במקרה האחרון, היוצר הנו הבעלים, ורק אם הוסכם אחרת, הזכות עוברת לאחר, כאשר בעניינינו לא הייתה הסכמה כזו, או למצער, לא הוכח כי הייתה הסכמה להעברה או ויתור על זכות היוצרים.

כאמור, התובעת טוענת כי הנתבעת הפרה את זכות היוצרים הכלכלית שיש לה על היצירה, בעוד שהנתבעת משליכה את יהבה על הצלם, שמבחינתה הוא בעל הזכויות.

ככל שהנתבעת מאמינה בגירסה שלה, למצער היה מצופה כי היא תתן קרדיט לתובעת על התמונה שהיא השיגה של היצירה, תתן קרדיט לצלם שצילם ואשר לו היא רוחשת כבוד לטענתה, אולם עצם העובדה כי הנתבעת אף לא הזכירה מי צילם את התמונה שהיא עשתה בה שימוש, מוכיח עוד יותר כי העניין של הנתבעת היה ביצירה ולא בתמונה, וכי היא מודעת לכך כי מאחורי יצירה זו עומד אמן מסוים, שהיא הפרה את זכות היוצרים שלו , כלכלית ומוסרית.

...

לטעמי לא קיים צורך, לבחון אם היצירה של התובעת עוברת את אותן משוכות , שכן מעיון בעדותה של התובעת, וכן בקטעים הרלוונטיים אודות היצירה, בקטלוג התערוכה, כפי שהובא בתצהירה של התובעת, יש בכך כדי לעמוד במבחן המקוריות של היצירה, שהושקע בה עמל רב, כעבודת גמר של התובעת במסגרת לימודיה האקדמיים במכללת בצלאל , דבר ששם את מבחני המקוריות וההשקעה והיצירתיות, כעניין שאינו שנוי במחלוקת, ועולה מעדויות בתיק ,ומכאן שניתן להגיע בנקל למסקנה כי היצירה הינה יצירה מוגנת לפי חוק זכות יוצרים.

למעלה מן האמור, אינני מקבלת את טענת הנתבעת, כי את זכות היוצרים היא רכשה מהצלם של התמונה, כך שהיא לא הפרה כל זכות, גם לא התרשמתי מעדותו של סמנכ"ל הנתבעת לעניין טיעון זה, עת העיד כי הוא לא פנה לתובעת, מאחר והוא לא רכש ממנה את הזכות אלא מהצלם ,כך לא היה כל צורך לפנות לתובעת.

דומה כי, על אף שאין בידי התובעת הוכחה ממשית או מספרית לרווח שהנתבעת השיגה בעקבות פרסום יצירתה באופן מסחרי, עדיין, אין ספק כי היה בבחירת התמונה ליצירתה לתרום למוניטין החיובי של החברה בענף ההובלה לדברי אומנות "עדינים". מכל המקובץ לעיל, נוכח שקלול כל הניתונים שעלו עד כה, כאמור בשים לב למאפייני הנתבעת, בהיותה חברה שעוסקת בתחום שינוע והובלה של יצירות אומנות, ולהתנהלותה כפי שפורט לעיל, עד לגילוי ההפרות ולאחריהן, בשים לב לערך היצירה של התובעת , לאי מתן הקרדיט, לחשיפת היצירה תוך כדי פרסום שיווקי, ללא הרשאה וללא רשות להפרות שבוצעו, הן כלכלית והן מוסרית אני קובעת את סכום הפיצוי שעל הנתבעת לשלם לתובעת, בסך 70,000 ש''ח. על כן, ובהתאם לאמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת, לשלם לתובעת , הן בגין הפרת זכות היוצרים והן בגין הפרת הזכות המוסרית, סך של 70,000 ש''ח .