מכאן, שעל מנת להוכיח כי פלוני הפר את זכות היוצרים יש לבחון קיומם של ארבעה יסודות מצטברים והעדרה של הגנה (משמע, יסוד חמישי שלילי), דלהלן – (א) פלוני הרשה להשתמש ביצירה; (ב) השימוש היה לתועלתו הפרטית של פלוני; (ג) השמוש היה על דרך של הצגתה בציבור של היצירה; (ד) בעל הזכות לא הסכים לשימוש; (ה) פלוני לא ידע שהוא מפר את זכות היוצרים ולא היה לו יסוד לחשוד שכך המצב.
רביעית, מצאתי לקשור בין רכיב זה לבין רכיב "התועלת" באופן שככל שישנן יותר אינדיקציות לגבי תועלת עסקית שצומחת למשמיע היצירות – כך פוחתת הנטיה לראות בהשמעה בבחינת השמעה "ביתית".
כלומר, כיון ששוכנעתי כי לטוביה היתה כוונה כי תצמח לו תועלת מסוימת מהשמעת המוזיקה בארוע, לרבות התקשרות עם לקוחות פוטנציאליים, הרי שקשה יותר לקבל את הטענה בדבר היות הארוע השמעה פרטית.
...
מהמקובץ, לאור הבקורת לה אני שותפה לגבי הסכום המינימלי ע"פ החוק כיום, ולאור האפשרות שלא לפסוק פיצוי כלל לגבי חלק מההפרות (ויש לזכור כי לפי לשון החוק, בהמ"ש רשאי לפסוק פיצוי אך לא חייב לעשות כן, כל אימת שמוכחת הפרה), מצאתי לנכון לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק רק לגבי חלק מההפרות שהוכחו, ולכן, בסך הכל אפסוק לחובתו של טוביה פיצוי בסך 30,000 ₪.
התביעה כנגד הנתבעת מס' 1 והנתבע מס' 3 נדחית.
התובעת תשלם את הוצאותיהם של שני נתבעים אלו, ביחד, בגין שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ש"ח בתוספת מע"מ.
כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן ישאו הפרישי הצמדה וריבית כחוק.