זכויות ידועה בציבור של משרת משרד הביטחון

התובעת הודתה בחקירתה (עמוד 23 לפרוטוקול) כי ניהלה מאבק ירושה עם ילדי המנוח וניתן היה להבין כי ילדי המנוח הסכימו להצהיר על התובעת כידועה בציבור לצורך קבלת גמלה ממשרד הבטחון (המנוח היה נכה צה"ל) אך לא הסכימו שהתובעת תירש את המנוח.

אמנם הפסיקה לעיתים מכירה בנסיבות מיוחדות וחריגות כידועים בציבור גם אם אין מגורים משותפים (ראו למשל ע"ע 29148-11-16 מיום 12.12.17), אולם בנסיבות שבפנינו בהן השתכנענו שהתובעת עבדה בים המלח במשרה מלאה וכל יום נסעה מדימונה לעבודתה בים המלח, היא לא הייתה יכולה לגור עם המנוח בביתו במושב ערוגות או במושב אחווה, כפי שטענה.

לאור קביעתנו לפיה התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את תביעתה כידועה בציבור של המנוח, אין צורך לידון בשאלה המשפטית לפיה לו היינו מכירים בתובעת כידועה בציבור של המנוח האם התובעת הייתה זכאית לקיצבת שארים.

...

לאחר שבחנו את טענות הצדדים הגענו למסקנה שהתובעת לא הוכיחה שניהלה משק בית משותף עם המנוח.

כאמור, התובעת לא הוכיחה שניהלה משק בית משותף עם המנוח, לא הוכיחה חיי שיתוף כלכלים עם המנוח ומגורים עמו תחת קורת גג אחת ולכן אנו דוחים את התביעה.

בשל משרתה הבכירה בתור מנהלת מחלקה, המערערת נאלצה ללון בדירה השכורה בחיפה בימים בהם הייתה בכוננות וגם בימים אלה הייתה מבשלת למנוח ומביאה לו את האוכל למחרת היום.

המערערת אשר טענה כי הייתה מעורבת במילוי הטפסים והבקשות מול משרד הבטחון איננה יכולה לבוא היום ולומר "הצגנו מצג ולא גילנו למשרד הבטחון  עלי, כידועה בציבור שלו,  כי רצינו לקבל תוספת שלא מגיעה לנו, וכיום כשאני רוצה לקבל כספים מתאים לי לפתע לגלות לקצין התגמולים את המצב האמיתי". מכל מקום הטענות הנ"ל הנן בבחינת טענות בדיעבד והמציאות הנה שהמנוח לא דיווח על כך שיש לו ידועה בציבור ולא דאג להסדיר את העניין מול משרד הבטחון.

ואם לא עשתה שימוש היכן הכסף או שמה נטענת הטענה כמו הטענות שהובאו בפתח הדיון לפיהן המערערת אינה רוצה כל כסף ממשרד הבטחון? מדוע לאו? אם אכן היא הייתה בת זוגו והידועה בציבור של המנוח, מדוע לא עשתה שימוש בכסף הנ"ל ? מדוע היא ויתרה על כספי המוסד לביטוח לאומי ומדוע היא מצהירה כי אינה מעוניינת בכסף אלא בהכרה בזכויות ואח"כ היא תחליט לגבי מימושן, הרי אם היא משוכנעת בכך שהיא הידועה בציבור שלו הכספים הללו לכאורה מגיעים לה מתוקף חייהם המשותפים יחדיו במשק בית משותף.

...

סיכומו של דבר; מאחר והמבחנים שנקבעו בפסיקה לצורך הכרה במעמד של ידועה בציבור הינם מבחנים מצטברים, ומאחר והמערערת לא עמדה במבחנים אלה לפיכך, על יסוד הראיות שהוגשו –  אנו קובעים כי לא הוכח שהמערערת הייתה ידועה בציבור של המנוח ועל כן אין מקום להתערב בהחלטת המשיב.

אשר על כן הגענו לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטת המשיב.

הערעור נדחה.

התובע 1 הוכר במוסד לביטוח לאומי כידוע בציבור של המנוחה ובצו הירושה נקבע כי התובע 1 הוא בן זוגה של המנוחה וככזה זכאותו היא ל-50% מהעזבון.

מעיון בכתב התביעה המתוקן, עולה כי התובעים מבקשים להטיל לפתחו של הנתבע 2 אחריות מכוח היותו מנכ"ל החברה ועל כן, קמה לו לדידם, אחריות אישית של נושא משרה בה. כך הוצגה בכתב התביעה המתוקן העילה כלפי הנתבע 2 במישור זה בסעיפים 31 ו-32 שם: "31. סעיף 54 לחוק החברות התשנ"ט-1999 מאפשר הטלת אחריות אישית על בעלי תפקיד בחברה. ...

וגם אז, מתקבלת טענת שהוי במקרים חריגים בלבד, שבהם קיימת הוכחה ברורה וחד משמעית שההשתהות בהגשת התביעה עלתה כדי זניחת זכות התביעה, או וויתור או מחילה על זכות התביעה (עס"ק (ארצי) 400094-97 הסתדרות העובדים הכללית החדשה - מדינת ישראל – משרד הבטחון, הרשות לפיתוח אמצעי לחימה (6.9.04)) וכן הוכחה בדבר שינוי מצבו של הנתבע לרעה ובכלל זה קפוח האפשרות להוכיח הגנתו וכן הוכחה שהתביעה הוגשה בסופו של יום בחוסר תום לב. לפיכך, ומשטרם נשמעו ראיות, אין לדחות את התביעה על הסף בנימוק זה. למעלה מן הצריך ובהתייחס לנסיבות מקרה זה, יצוין כי עילת התביעה בתיק שלפנינו, לא היתיישנה.

...

לפיכך, גם דין הבקשה לסילוק התביעה על הסף בנימוק זה, להידחות.

סוף דבר: התביעה כנגד החברה, שתלוי ועומד כנגדה צו פירוק, מעוכבת בזאת.

הבקשה לסילוק התביעה על הסף כנגד הנתבע 2, נדחית.

] בעקבות פנייה נוספת מטעם התובעת למשרד הבטחון, ביום 20.2.2020 היא הוכרה כידועה בציבור גם על ידי משרד הבטחון ואושר לה קבלת קצבת שארים ממשרד הבטחון באופן רטרואקטיבי מיום 1.1.2018.

הנתבעת מבקשת לצרף תלושי שכר של המנוח מהם עולה מפורשות לטענתה כי המנוח הועסק בערייה במשרה מלאה.

העובדות המקימות את זכותה לקיצבת שארים מהנתבעת היו ידועות לה בתקופה הקבועה בחוק, לרבות: היות המנוח גימלאי של הערייה – התובעת מסרה בדיון ביום 31.12.2020 כי היא והמנוח היו בני זוג החל משנת 2002, אז המנוח עבד בעריית עכו, ויצא לפנסיה בשנת 2007[footnoteRef:17]; דבר פטירתו של המנוח; ועמדתה כי היא ידועה בציבור של המנוח.

לא הוכח לפנינו מקור נורמאטיבית לדרישה זו. הגם שמנהלת אגף השכר, גב' נוטס, העידה בדיון שהתקיים ביום 31.12.2020 כך: "יש לנו תוכנה של משרד הפנים ואנחנו מאתרים כל חודש את הנפטרים, ואצלנו הוא היה רשום כגרוש, אז לא היה לנו סיבה לפנות לשארים. בדרך כלל אנחנו פונים."[footnoteRef:20] כאן מדובר בגמלאי שנפטר ואין מקום לחייב את הנתבעת לפנות אל כל מי שעשויה להיות מוגדרת כידועה בציבור של גימלאי הנתבעת שנפטר – מדובר בדרישה בלתי סבירה בעליל ואף שאינה מעשית.

...

מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי היא עירייה שמנהלת תקציב שנתי, ונדרשים טעמים מיוחדים לצורך קבלת בקשת התובעת לחרוג מהכלל הקבוע בחוק ולביצוע תשלומים רטרואקטיביים של גמלת שארים – שכמפורט בפסק הדין, לא הוכחו.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת תוך 30 יום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪.

בבית המשפט העליון רע"א 9755/04 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת ד' ברלינר המבקשת: סיגל ביטון נ ג ד המשיב: קצין תגמולים - משרד הביטחון בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 19.9.04 בע"א 2122/04 שניתן על-ידי כבוד השופטים י' יעקובישווילי, י' גריל ומ' נאמן

לאחר היוודע דבר מותו של המנוח, הודיעה מחלקת פרט במטכ"ל למבקשת כי הוחלט לשלם לה מענק עקב היותה "ידועה בציבור של משרת קבע שנפטר". בשלב מאוחר יותר פנתה המבקשת לקצין התגמולים, בבקשה להכיר בזכותה לפי חוק התגמולים.

...

בנסיבות המקרה שלפנינו, המסקנה בדבר קיום משק בית משותף אינה נפגמת בשל העובדה שלמבקשת ולמנוח לא היה חשבון בנק משותף, שכן הוכח כי בני הזוג נהגו האחד בכספי השני כמנהג אדם בממונו, וכי הלכה למעשה לא היתה הפרדה נכסית בין השניים.

במקרה שלפנינו, סבורני כי דווקא החלטת בני הזוג להינשא, מחזקת את המסקנה בדבר היותם ידועים בציבור עת נספה המנוח.

הצהרתם של בני הזוג על כוונתם להינשא זה לזו בעתיד הקרוב, מחזקת לדעתי את המסקנה כי הם עברו את אותו "מבחן סף" הנדרש ויצאו מגדרו של שלב הניסיון.

המשנה-לנשיאה השופט א' רובינשטיין: לאחר העיון, ולא בלי היסוס, אבקש לצרף דעתי לחוות דעתו של חברי המשנה לנשיאה, תוך הדגשת עניין מסוים, שסייע לי להגיע למסקנה זו. מקובלת עלי הקביעה העקרונית, לפיה העובדה שבני זוג שחיו חיים משותפים בחרו להינשא, אינה מעידה מיניה וביה שלא התקיימו ביניהם יחסי שיתוף עובר לנישואין (השוו בג"צ 4178/04 פלונית נ' בית הדין הרבני לערעורים (טרם פורסם)).