זכויותיו באותו נכס הופקעו והתובעת התחייבה להעניק לנתבע זכויות בעלות במקרקעין אחרים המצויים בגוש 6643 חלקה 99, באיזור קניון איילון (בשטח המצוי בתחום שיפוטה), לצורך הפעלת קיוסק.
אותה העת (1993 לערך) נוהלו במקום, על אותם המקרקעין שבקירבת קניון איילון ברמת-גן, עסקיהם של סבח שמואל (אביו של הנתבע), ובנו – הנתבע, וכן של בני מישפחת סבג.
השני – התובעת הקצתה שטח מבונה לפנחס סבג של 24 מ"ר במקרקעין ביום 23/1/1981") (סעיף 20 לכתב ההגנה; ההדגשה במקור). בפועל, התובעת העניקה לסבג זכויות חכירה בשטח נרחב הרבה יותר (שטח של 2,000 מ"ר להקמת מסעד, בית קפה ומחסן), אולם הוא הסתפק בכך והחל ללטוש את עיני לחלקת אביו של הנתבע, במטרה לדחוק אותו מחלקתו. האב החליט להתלונן על היתנהלות התובעת בעיניינו של סבג (על בנייה ללא היתר והשתלטות על קרקע ציבורית), איומיו הובאו לידיעת סבג והלה "פעל מיידית בתובעת, ולכן, הוגש כתב אישום כנגדי וכנגד אבי בגין בנייה ללא היתר" ומימוש סיכום עם הערייה, סיכום משנת 1993 לו ציפה אביו של הנתבע, עוכב (סעיף 21 לכתב ההגנה).
...
לפיכך, איני מקבל את טענת התובעת, כי הסכם השכירות בוטל מחמת הפרתו על-ידי הנתבע.
עדותו של עד ההגנה, הרב יעקב אשר, אמנם מבססת – היא לכשעצמה, אף ללא היזקקות להכרעה בהליך המרצת הפתיחה – מסקנה כי הסכם השכירות נערך למראית עין וכי היקף ההתחייבויות שנטלה על עצמה התובעת כלפי הנתבע הוא נרחב יותר מהיקף ההתחייבויות שבא לידי ביטוי באותו הסכם.
על יסוד האמור, עולה כי התובעת לא הניחה תשתית עובדתית ומשפטית בדבר קיומה של עילת פינוי, ודין התביעה להידחות.
סיכום
התביעה נדחית.
