אציין כי בהחלטה משנת 2010 נאמר כי ניתן להקים אמ"מ בשטח שיועד על פי תכנית המתאר ל"מלונאות", אך מהחלטות מאוחרות יותר מסתבר כי נפלה טעות, ולמעשה האמ"מ אושר ביחס לשטח שהיה מיועד ל"החלמה ונופש" על פי טבלת השימושים בתכנית המתאר.
בתכנית השינוי הובהר כי מטרתה היא איחוד וחלוקה כדי ליצור שלושה מגרשים פנימיים חדשים, כך שחלקו העקרי של השטח של 12 דונם שנמכר למערערת יוגדר כמגרש 601 (שטח של 9,100 מ"ר ו-6,075 מ"ר זכויות בניה, ובנוסף מיגרש 401 ששטחו כ-2.9 דונם).
המערערת הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בעירעור, וביום 14.12.2017 ניתנה החלטתה של השופטת ע' ברון, במסגרתה "ניתן צו זמני האוסר על ביצוע כל דיספוזיציה בחלקה נושא העירעור, לרבות מחיקת הערת האזהרה שרשומה לטובת המבקשת. עם זאת, הצוו הארעי האוסר על ביצוע פעולה תכנונית בחלקה, בטל".
תמצית טענות הצדדים
טענתה המרכזית של המערערת, היא כי בית המשפט קמא שגה בהערכת אומד דעתם של הצדדים לחוזה, ולמעשה איפשר למשיבה לסכל את התנאי המתלה ולחמוק מקיום התחייבויותיה.
בעירעור נטען כי האמ"מ לא נכלל בתכנית השינוי, לא הוזכר במשא ומתן בין הצדדים, ורק בדיעבד המשיבה העדיפה את טובתה-שלה על פני היתחייבותה החוזית.
...
מסקנה זו מתבקשת נוכח הדרך שבה פעלה המשיבה: היא קיבלה את החלטתה באופן חד-צדדי, מבלי שעדכנה את המערערת בקשיי מימוש תכנית השינוי במלואה; מיהרה לזנוח את חיוב ההשתדלות לאחר הודעה בודדת למשרד התיירות; וכל זאת, על מנת לשמר את האפשרות להקים אמ"מ, אשר כאמור, חשיבותו במסגרת המיזם לא שוקפה כל צרכה למערערת.
אשר על כן, החלטתי להצטרף בהסכמה לעמדתו של חברי, השופט י' עמית, שלפיה הפרה המשיבה את החוזה.
אני מקבל גם את אשר הציע חברי לעניין הסעד המתאים בנסיבות העניין – החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי, לשם הערכת גובה הפיצוי שישולם למערערת.
