זכויות החולה כוללות סכנה חמורה ומצב חירום רפואי

כך היתייחס פרופ' אמנון כרמי לאותה שבועה: "שבועת הרופא הייתה מקובלת במקצוע הרפואה מאז ומתמיד. שבועות הרופא למיניהן כוללות מחויבויות לא רק כלפי המטופלים, אלא גם כלפי החברה מכאן וכלפי החברים למקצוע מכאן. כך, לדוגמה, נוסח בג'נבה בשנת 1949 קוד האתיקה הרפואית של האירגון הרפואי העולמי: "אני נשבע חגיגית להקדיש את חיי לשירות האנושות... בריאותו של החולה שלי תהיה ראש מעייני... לא אתיר לשיקולים של דת, לאום, גזע, מפלגה מדינית או מעמד חברתי לחצוץ בין חובתי לבין החולה שלי... לא אשתמש בידע הרפואי שלי נגד חוקי ההומניות. כל אלה נשבעתי בחגיגיות, מרצוני החופשי ובכבודי.". הינה כי כן, מחויבות הרופא בשבועתו היא גם לאנושות וגם לחולה המטופל ספציפית על – ידיו.

בהתאם לסעיף 3 לחוק: "(א) כל הנזקק לטפול רפואי זכאי לקבלו בהתאם לכל דין ובהתאם לתנאים ולהסדרים הנהוגים מעת לעת במערכת הבריאות בישראל. (ב) במצב חרום זכאי אדם לקבל טפול רפואי דחוף ללא התניה.". בהתאם להוראת סעיף 29 לחוק: "אין בהוראות חוק זה – (1) כדי לגרוע מהוראות כל דין. (2) כדי לפטור מטופל מחובת תשלום עבור קבלת שירותים רפואיים.". רואים, כי המחוקק צפה מקרים בהם מטופל לא יעמוד בהסדרים של מערכת הבריאות, ובכלל זה לא יעמוד בתשלום תמורת הטיפול, בין אם ברפואה הציבורית ובין אם ברפואה הפרטית, ולכן קבע כי במצבי חרום יינתן טפול רפואי ללא התניה.

מהמקובץ לעיל, דומה כי בטרם יחליט רופא על הפסקת טפול לאור אי סילוק חובו הכספי של המטופל, ועל מנת שלא יימצא מפר את שבועות, או הוראות חוק זכויות החולה והוראות הפקודה עליו להיתחשב, בין היתר, בפרמטרים הבאים: מידת הסכנה הצפויה לחיי המטופל כתוצאה מאי מתן הטיפול; מידת הסכנה לגרימת נזק חמור למטופל.

...

מהמקובץ לעיל, דומה כי בטרם יחליט רופא על הפסקת טיפול לאור אי סילוק חובו הכספי של המטופל, ועל מנת שלא יימצא מפר את שבועות, או הוראות חוק זכויות החולה והוראות הפקודה עליו להתחשב, בין היתר, בפרמטרים הבאים: מידת הסכנה הצפויה לחיי המטופל כתוצאה מאי מתן הטיפול; מידת הסכנה לגרימת נזק חמור למטופל.

דרישת התובע להשבת עלויות הטיפול ששולמו לנתבעת, דינה להידחות ממספר נימוקים: הראשון - הטיפול שבוצע עד לשלב ההדבקה הזמנית היה טיפול נכון ולא הוכח כי דבקה בו התרשלות כלשהי; השני - המבטחת של התובע היא שנשאה במרבית עלויות הטיפול בעוד שנזקו של התובע הצטמצם לתשלום ההשתתפות העצמית; השלישי - הסכום שנפסק בגין עלויות הטיפול הנדרש כיום, ממילא מכיל בחובו תיקון מצבו הקודם של התובע שאינו קשור להתרשלות שהייתה בשלב האחרון בטיפול.

לסיכום אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע פיצויים בסך של 72,000 ₪, בצירוף 23.4% בגין שכ"ט עו"ד ובצירוף סך של 8,000 ₪ בגין הוצאות משפט.

באשר לנימוק הנוגע לבעיית הלב שאובחנה אצל המערער בשנת 2004 עוד בניגריה, הפנה המערער לחוות הדעת ולמסמכים שהראו כי כעת, ולא ב-2004, מצבו הפך להיות מסכן חיים, והתייחסות בית הדין מצומצמת לעניין אחד ולא למצבו הרפואי הכולל.

סעיף 2 לחוק זכויות החולה מגדיר "מצב חירום רפואי" כ-"נסיבות שבהן אדם מצוי בסכנה מיידית לחייו או קיימת סכנה מיידית כי תיגרם לאדם נכות חמורה בלתי הפיכה, אם לא יינתן לו טפול רפואי דחוף" [ההדגשה הוספה – א.ד.].

...

דיון והכרעה לאחר עיון בעמדות הצדדים ובטענות שנטענו בכתב הערעור ובתשובה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

מכל מקום, נוכח המסקנה כי אין הצדקה רפואית להישארותו של המערער בישראל, אין צורך להידרש לכך.

סיכום הערעור נדחה.

גם אם תיתקבל טענת הנתבע כי לא היה מחויב בעריכת רישום על פי הנחיות מנכ"ל שהוזכרו לעיל, אין ספק כי קיימת לו חובה עצמאית לערוך רישום שיהא בו למצער כדי לתת תמונה בהירה וברורה של ההליך הרפואי שנערך לתובעת וההתפתחויות שלאחריו (ניתן להשוות לחובה שנקבעה בפסיקה לערוך רישום רפואי על פי הוראות סעיף 17 לחוק זכויות החולה גם על מי שאינו מוגדר כ"מטפל" בהוראות החוק : ת.א (י-ם) 11371/95 מזרחי נ' פרופורציה, 16.9.01; ת.א. (י-ם) 1010/94 גנון נ' ד"ר גאודוס, 15.10.96; ת.א. (י-ם) 1597/97 פלוני נ' ויתקין שמואל, 10.5.0.

(א) לא יינתן טפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה. (ב) לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטפול המוצע; לענין זה, "מידע רפואי", לרבות - (1) האבחנה (הדיאגנוזה) והסָכוּת (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל; (2) תאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסכויים של הטיפול המוצע; (3) הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות; (4) סכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העידר טפול רפואי; (5) עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני.

(ד) על אף הוראות סעיף קטן (ב), רשאי המטפל להמנע ממסירת מידע רפואי מסויים למטופל, הנוגע למצבו הרפואי, אם אישרה ועדת אתיקה כי מסירתו עלולה לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המטופל.

(ד) במצב חרום רפואי, הסכמה מדעת לטפול רפואי המנוי בתוספת יכול שתנתן בעל פה ובילבד שדבר ההסכמה יתועד בכתב סמוך ככל האפשר לאחר מכן".

במסגרת זו בתי המשפט מציינים מספר גורמים שיש להיתחשב בהם: גילו של הנפגע בעת הפגיעה, מהות הפגיעה, תוצאות הפגיעה, מבחינת הטיפול הרפואי שהנפגע זקוק לו, כולל תקופות אישפוז של הנפגע וניתוחים שעבר, הסבל שהנפגע סבל ממנו בעבר וזה הצפוי לו בעתיד, ונסיבות מיוחדות אחרות במקרה המסוים.

...

סבורני כי מיקומה של הצלקת, הנסיבות בהן נוצרה (ניתוח אלקטיבי) מצדיקים קביעת פיצוי ממשי בראש נזק זה. עם זאת נוכח מראה הצלקת נכון לעתה והפגיעה האובייקטיבית של הצלקת בחיצוניותה של התובעת, אינני סבורה כי יש לקבוע פיצוי ברף הגבוה ביותר.

סוף דבר: התוצאה היא שאני מקבלת את התביעה בחלקה וכמפורט לעיל.

הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 110,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 25,740 ₪.

בהקשר זה, נשאלת השאלה האם לא הייתה אינדיקאציה ברורה יותר לערוך בדיקת CT נוכח מצבו של התובע בו ביום בו ניצפתה ההתדרדרות, קרי ב-5.8.14? וכפועל יוצא נישאל האם הנזקים במעיים שניצפו במהלך הניתוח השני יכלו להגרם/ להחמיר כתוצאה מן העובדה כי אובחנו עת נותח בשנית רק ביום 6.8.14? לדידו של ד"ר לוברמן האיחור של 3 יממות באיבחון מצב החירום הבטני אינו עומד בסטאנדארטים של רפואה סבירה.

הסכמה מדעת: סעיף 13 (א) לחוק זכויות החולה, תשנ"ו- 1996 קובע כי לא יינתן טפול רפואי למטופל "אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה". סעיף 13(ב) קובע כי לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, "כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטפול המוצע". מידע רפואי על פי סעיף 13(ב) כולל בין השאר את הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות.

התובע ציין בתצהירו כי עד היום סובל מנזק חמור לדופן הבטן ולשרירי הבטן, יש לו צלקות ענקיות, מגרדות וכואבות כל יום כל היום.

...

בראי האמור לעיל, ומשלא נסתרה הצהרתו של מר טהאא, אני קובע את הפסדיו של התובע בגין עונת 2014/2015 בסך כולל של 100,000 ₪.

בראי הנתונים דלעיל שוכנעתי כי יש לפצות את התובע בסך של 30,000 ₪ עבור עונת 2015-2016, בשל העובדה כי לא שיחק כלל בעונה זו. (לא ראיתי הצדקה לשקלל גם מענק העפלה).

סוף דבר: התביעה כנגד הנתבעת מתקבלת.

שגב וגלידאי (שייקראו להלן ביחד: העותרות) העלו טענות דומות במהותן, ובעיקר כי הן זכאיות לקבל טפול רפואי ללא כל התניה, בין היתר נוכח העובדה שהן עשויות להמצא במצב של סיכון במהלך הלידה.

לאור החשדות המיוחסים לעותר, ובמיוחד ההפרות של המיגבלות שהושתו עליו בעבר, תוך יצירת מצבי סיכון חמורים, הרי שאין כל פגם בכך שמשרד הבריאות מפרש את משמעותן של המיגבלות הזמניות שהוטלו על העותר כך שהן אינן מאפשרות לו "ללוות" יולדות.

וכך גם שגב כותבת בעתירתה (פסקה 8 לכתב העתירה) כי: "העותרת מעוניינת ללדת תחת פקוח רפואי בביתה, רק משום החשש, שאם יהיה ארוע חריג יהיה במקום רופא שיוכל לטפל בה בזמן אמת או לקבל החלטה בדבר פינויה לבית החולים". אין איפוא הרבה מקום לספק כי פקוח רפואי על מצבה הרפואי של יולדת, על ידי רופא שזהו תחום התמחותו ובו הוא צבר לשיטתו מומחיות ונסיון, תוך מתן טפול רפואי דחוף או הפנייתה לבית החולים לצורך קבלת טפול רפואי כאשר הדבר נידרש – בודאי כאשר מדובר ברופא אשר מקבל ללידה יולדות אשר אינן "בסיכון נמוך" ולידתן נושאת בחובה סיכונים נוספים – עולה (בכפוף לסייגים הקבועים בסעיף 3(ב) לפקודה) בגדר הפעולות שמורשה לעסוק בהן רופא בלבד.

כך, בדוא"ל מטעם גורמי המשיב (עו"ד פיראס חאיק) לשגב מיום 7.11.2018 (נספח ד' לעתירת שגב) הובהר כי: "... בין אם באופן גורף ובין אם במקרים מיוחדים, ככל שמטפל מוסמך חולק על קביעת הגורמים המקצועיים ביחס להוריות הנגד אשר נקבעו בחוזר, מוזמן הוא לפנות בבקשה ולציין את נימוקיו הרפואיים המצדיקים הוצאת מחלת התרמבופיליה או כל מחלה אחרת מרשימת המחלות אשר נכללו בחוזר." כך גם בדוא"ל מיום 8.11.2018 מאותו גורם, הובהר כי: "ככל שתוגש בקשה מנומקת ע"י גורם מקצועי מוסמך בעיניין המחלות אשר הוגדרו כהוריות הנגד היא תדון בהתאם למקובל." מכאן גם ניתן להניח כי מידע מבוסס ועדכני עשוי להביא לבחינת הגורמים המקצועיים באשר להכללת התוויה מסוימת במסגרת החוזר.

(ב) במצב חרום רפואי זכאי אדם לקבל טפול רפואי דחוף ללא התניה.

...

מכאן המסקנה כי דין טענות העותר בבג"ץ 8938/18, להידחות.

נראה גם כי אף די בהתחייבות העותר כשלעצמה, להפסיק פעילות של קבלת יולדות במרכז הלידה, כדי לשמוט את הקרקע מתחת לטענות מרכז הלידה והעותר בהקשר זה. עולה מכל האמור כי גם דין העתירה בבג"ץ 7882/18 – להידחות.

מכאן אפוא כי לדעתי דין עתירות גלידאי ושגב – להידחות גם כן. אציין בשולי הדברים כי לא מצאתי להידרש לבקשת העותרים להוספת אסמכתא והגשת הודעה מעדכנת מיום 13.5.2019.