זכויות דייר ממשיך בדיור מוגן לקשישים

המיתחם מכונה ברשומי המדינה כהוסטל ישן והתובעת מגדירה אותו כמקום המיועד לשמש דיור מוגן לקשישים, "בית גיל הזהב". השאלה היא האם הנתבע שהתגורר עם אמו עד לפטירתה רכש זכויות של דייר ממשיך ורשאי להתנות פינויו מהמקום בקבלת פיתרון דיור אחר.

...

על כן אני מורה על סילוק ידו של הנתבע מהדירה ברחוב מבצע קדש 25/21 באופקים, הנמצאת בתוך מתחם הדיור הידוע בשם "היובל". למרות שהנתבע לא פעל בשקידה ראויה ממועד הגשת התביעה ועד היום כדי לפנות למשרד השיכון ולבקש לאשר לו מגורים במתחם או במקום אחר, מצאתי כי ראוי שצו הפינוי ייכנס לתוקף לא באופן מידי.

כדי לאפשר לנתבע לפנות לגורמי הרווחה או משרד השיכון כדי למצוא לו פתרון מגורים אחר, אני מורה כי הפינוי יבוצע עד ליום 1.4.2020.

אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בסך של 1,964 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה.

  מונדלק, זכויות חברתיות כלכליות אומר לעניין זה (שם):  "מה מהפכה חוקתית זו טומנת בחובה לעני, לשכיר, לחסר ההשכלה, לחולה לקשיש ולמובטל? יש הסוברים כי המהפכה החוקתית טומנת בחובה מהפכה המוגבלת לעשיר, למעביד, למשקיע האסטרטגי... בהסתמך על ניצנים ראשונים לשיח החוקתי יש מקום לסברה כי עיקרה של המהפכה החוקתית תיתרגם למהפכה בעבור אלה החזקים בחברה.... על מנת להגיע לשינוי חברתי על יוצרי המשפט לפחות לנסות ולכון את השינוי...נדמה כי התמורות החוקתיות של ראשית שנות התשעים בישראל לא הצליחו להעניק לכל אחד תחושת שייכות לתהליכים החברתיים הניזונים מהתמורות החוקתיות ומזינים אותן. התמורות החוקתיות לא העבירו מסר כי ישנם פרטים בחברה, כמו גם קבוצות שלמות, אשר קולם אינו נשמע."   עמדה על כך ברק-ארז, ביראוקראטית רווחה, בעמ' 177: דיון בפועלה של ביורוקרטיית הרווחה בישראל חייב להעשות על רקע התובנות הקיימות  לגבי ביורוקרטיית הרווחה באופן כללי.

א. הדין החל סעיף 1 לחוק זכויות הדייר מגדיר דייר ממשיך באופן הבא: "בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובילבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי" (הדגשה שלי, מא"ג).

המשיבות מחויבות, קודם לפינויו של העותר מדירתו לאתר לו דירה חלופית (או במסגרת דיור מוגן) המתאימה לגילו ומצבו הפיסי והבריאותי.

...

לאור האמור אני דוחה את טענת השיהוי אף מבלי להיכנס לפרטיה.

לשיטתו, רשות מוסמכת לפעול רק מכוח הסמכה מפורשת בחוק, והחוק אינו מאפשר לה לקבוע הוראות מסוג זה. טענה זו של העותר דינה להידחות.

לפיכך, ובלב כואב, מצאתי כי דין העתירה להידחות.

אמנם בהסכם השכירות צויין, כי "הנכס אינו מוגן" (סעיף 8 לכתב התביעה), ברם הדירה יועדה לשמש כדיור מוגן עבור קשישים, ובדירה מסוג זה אין אפשרות להקנות זכויות של "דייר ממשיך", כאמור.

...

בסופו של דבר בוטל פסק הדין רק ביום 17.7.19.

סבורני, כי בנסיבות אלו אין באותו הסכם משנת 2012 כדי לפגוע בזכויות הנתבעים ובהיותו של הנתבע 1 דייר ממשיך לאם המנוחה, כאשר אין מחלוקת שהוא התגורר עימה כבר משנת 1999.

סיכומם של דברים, בהעדר מחלוקת בדבר תשלום דמי השכירות/דמי השימוש על ידי הנתבעים בהתאם לשוברי התשלום שהומצאו להם – כאמור לעיל - ובנסיבות המתוארות לעיל, התביעה לפינוי הנתבעים וסילוק ידם מהדירה נדחית, והם רשאים להמשיך להתגורר בדירה, וזאת מכח היותו של הנתבע 1 דייר ממשיך בדירה.

(להלן: "התובעת" או "עמידר") בטענה כי עם פטירת הוריה המנוחים, אינה בגדר "דייר ממשיך" כלשון סעיף 1 לחוק זכויות הדייר בדיור הצבורי תשנ"ח-1998 ( להלן:" חוק הדיור הצבורי" ) ולפיכך אינה זכאית להמשיך ולהתגורר במושכר, כפי שיפורט להלן: העובדות בין התובעת להורי הנתבעת, טלה אבי ונעמה ז"ל, נחתם הסכם שכירות בלתי מוגנת ביום 3/10/91, ביחס למושכר הנ"ל. בתאריך 3/7/08 נפטר האב, טלה אבי ז"ל ובתאריך 7/1/09 נפטרה האם, טלה נעמה סבקל ז"ל. הנתבעת הנה בתם של המנוחים, אשר מתגוררת כיום בדירה.

בדוח ביקור מיום 16/3/06 צוין 2 נפשות ו-0 ילדים, צוינו שמותיהם של הורי הנתבעת וכן צוין בהערות "זוג קשישים ראש המשפחה סעודי מרותק למיטה". בדו"ח ביקור מיום 27/3/07 צוין 2 נפשות ו-0 ילדים וצוינו שמות ההורים ובהערות צוין "זוג קשישים ראש המשפחה מרותק למיטה". כן בתחתית הדוח נרשם בכתב יד "בביקור נכח הבן שמואל" וכן "...לנ"ל יש מטפלת". בדוח מיום 13/5/08, אשר מולא ביום 11/5/08, צוין 2 נפשות ו-0 ילדים, צוינו שמות ההורים ובהערות נרשם "זוג קשישים ראש המשפחה מרותק למיטה." בדוח ביקור מיום 30/11/08 ( לאחר מועד פטירת האב) צוינה אם הנתבעת בלבד, נעמה סרקל ובהערות נרשם "בודדה קשישה". דוח ביקור לשנת 2009 לא צורף למסמכי התובעת ואולם בתצהירו של נהרי שמעון, הוצהר כי יש במערכת תעוד על ביצוע ביקור.

...

וראה לעניין זה דברי בית הדין לחוזים אחידים בע"ש (י-ם) 90/96 עמותת סניגור קהילתי נ' היועץ המשפטי לממשלה[פורסם בנבו] (החלטה מיום 19/11/2001 בסעיף 7): "בעניין זה יש "בעניין זה יש להתחשב בכך שמלאי הדירות שבניהולה של עמידר מהווה, כפי שטוענת עמידר בסיכומיה, משאב ציבורי מוגבל בהיקפו. על רקע זה, על עמידר לתת דעתה, בקביעת תנאי החוזה, לא רק לזכויותיו של הדייר הספציפי החותם על החוזה, אלא גם לשיקולים אחרים הנוגעים לאמצעים שהמדינה מוכנה להקדיש למטרה זו, שהם מטבעם מוגבלים, כמו גם לקיומם של נזקקים אחרים, שגם את טובתם על עמידר להעמיד לנגד עיניה בבואה לקבוע את התנאים החוזיים. נציין כבר עתה, שרבות מטענותיה של המבקשת התמקדו בהגנה על הדיירים המחזיקים בדירות בפועל, בלא לתת את הדעת לדיירים פוטנציאלים, שגם לצורכיהם על עמידר להיות קשובה". התוצאה היא אם כן כי משלא נמצאה הנתבעת כמי שעונה על הגדרת "דייר ממשיך" שבסעיף 1 לחוק הדיור הציבורי בנוסחו הקודם, במועד הרלוונטי לתובענה, בהינתן כי לא הוכח על ידה כי התגוררה עם הוריה המנוחים במהלך התקופה הרלוונטית, דין התובענה כנגדה להתקבל.

לפיכך הנני מורה על הנתבעת לפנות את המושכר נשוא התובענה שברחוב יפתח הגלעדי 5/1 בקריית גת ולהשיב את החזקה בה לידי התובעת כשהיא ריקה ופנויה מכל אדם וחפץ השייכים לה. על מנת לאפשר לנתבעת פרק זמן סביר להתארגנות ומציאת דיור חלופי הנני קובע כי פינוי הדירה יבוצע בתוך 90 ימים מהיום, דהיינו לא יאוחר מיום 14.12.15 .

לפיכך הנני קובע כי הנתבעת תשלם לידי התובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך- 5,000 ₪ , בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הינתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

בית משפט קמא נימק כדבעי, מדוע הסכויים לכך שתוכר כדיירת ממשיכה בדירה אשר על פני הדברים מצויה בדיור מוגן לקשיש, הנם קלושים עד לא קיימים.

זכות המבקשת לקורת גג לפי חוק יסוד כבוד האדם וחרותו נבחנת גם מול זכויות יסוד של המשיבה ואף של קשישים הממתינים בתור לקבלת דיור מוגן.

...

בהחלטה מיום 21/9/20 נקבע כאמור כי יש לדחות את הבקשה: א) אין לבטל פסק הדין מחובת הצדק – שכן כתב תביעה מתוקן הומצא כדין לנתבעת והיא גם ידעה על פרוטוקולים אחרים של הדיונים.

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש ליתן רשות ערעור.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, ניתנת רשות ערעור והערעור נדחה.