זכויות גרושת הבן של דייר מוגן לשעבר

בשנת 1977 אף ניתן פסק דין של סילוק יד נגד הבעל לשעבר, אברהם בנימין, וממילא לא יכול היה להעביר לגרושתו זכויות שאין לו בדירה.

כך גם נפסק כי: "הלכה ידועה ומושרשת היא כי ערכאת העירעור אינה נוטה להתערב בקביעות עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, ובפרט כשהן מבוססות על התרשמותה הבלתי אמצעית מן העדים שלפניה ... היתערבות מסוג זה תיעשה במשורה ורק באותם מקרים בהם מתגלה על פני הדברים שגיאה מהותית בהערכת הראיות ובקביעת העובדות או היתעלמות מראיה בעלת משקל מכריע ..." (ע"א 1255/13 אולניק חברה להובלה עבודות עפר וכבישים בע"מ נ' בני וצביקה בע"מ (פורסם בנבו, 13.5.2013).

זאת ועוד, המערערת מתיימרת לאחוז בזכויות של דיירת מוגנת מכח העברה שקבלה מבעלה לשעבר, אברהם בנימין.

...

יחד עם זאת, אינני רואה עין בעין עם חברי לגבי החלק השני, שלגביו המליץ לקבל את הערעור לגבי שטח המריבה כיוון שלשיטתו כשלה המשיבה בהוכחת טענתה בדבר פלישתה של המערערת לשטח נוסף מחוץ למושכר המקורי ואני סבור שגם בעניין זה יש לקבל את קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא לגבי הפלישה, המבוססות היטב בחומר הראיות שעמד לנגד עיניו.

אני סבור שחברי השופט ברנר, החמיר ודקדק יתר על המידה עם המשיבה מבחינה ראייתית ומבחינת נטלי ההוכחה ואין מקום להעניק במקרה של פלישה מוכחת "ניצחון טכני", דבר היכול להביא לתוצאה בלתי צודקת מבחינה מהותית.

ד"ר קובי ורדי, שופט, סג"נ השופט ישעיהו שנלר, סג"נ - אב"ד: בנסיבות ומהטעמים כפי שפירט חברי השופט ד"ר ורדי מקובל גם עלי כי יש לדחות את הערעור על כל רכיביו.

לגבי החלטתה של ועדת דמי המפתח, טוען אסף שהיא ניתנה בנגוד לדין, כיוון שבמועד הקובע לא נתקיימו במזל התנאים הדרושים לירושה של זכות דיירות מוגנת, על פי סעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב - 1972 (להלן: חוק הגנת הדייר); בשל כך שמזל היתה במועד הקובע בעלת זכויות בדירה אחרת, ברח' וייצמן 15, יהוד (דירה זו היתה שייכת למזל ולבעלה לשעבר, מר שלמה תורן).

גרושה לא דאג לשנות את רישום הזכויות בטבו, ועל נותרה מזל רשומה, ביחד עם גרושה, כבעלי הדירה, עד שגרושה מכר דירה זו, בשנת 2010.

דיון ההוכחות כאמור היתקיים ביום 12.2.14, ואחריו הגישו ב"כ הצדדים סיכומים בשאלות שעמדו לבירור בדיון זה. דיון בעיניין זכאותו של אסף להיות מוכר כיורש זכות הדיירות המוגנת סעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר (להלן: סעיף 20 (ב)) קובע כי כאשר נפטר דייר מוגן, ואין לו בן זוג שזכאי לדיירות המוגנת על פי סעיף קטן (א) – "יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים – קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם". אסף הוא בגדר "קרוב אחר" של הדיירת המנוחה, לעניין סעיף 20 (ב).

...

"שוכנעתי ... כי הנתבעת מאסה בהתנהגותו של הנתבע, ואין בדעתה, באמצעות אפוטרופסה, להרשות עוד את מגורי הנתבע במושכר. טענתו של הנתבע לרשות אותה קיבל מסבתו, באמצעות חתימתה על תצהיר, ... אינה יכולה לעמוד עוד, עת בוטלה רשות זו על ידי הנתבעת". .

הפועל היוצא של מסקנה זו הוא דחיית תביעתו של אסף לפסק דין הצהרתי, כי הוא בעל זכות הדיירות המוגנת תחת המנוחה.

אני מקבלת איפוא את תביעתה של מזל ונותנת בזה צו מניעה קבוע שאוסר על אסף ששון או כל מי מטעמו להיכנס לנכס ברח' סעדיה חתוכה 29, יהוד (גוש 6729, חלקות 9 ו- 16), לחצרו, או לכל חלק ממנו.

על פי כל האמור, אני מורה למזל להשיב לאסף, תוך 30 יום, כל פריט-מיטלטלין ששייך לו ומצוי בנכס, אשר אינו מחובר חיבור של קבע.

בבקשה נטען כי בן זוגה של המבקשת, קיוורק ארם אנגליאן המנוח, היה דייר מוגן בנכס, המבקשת התגוררה עמו בנכס החל משנת 2004 ועד פטירתו בחודש יוני 2014 ומכוח מגוריה עמו קמה לה זכות לדיירות מוגנת במושכר בהתאם לסעיף 20(א) לחוק הגנת הדייר.

בהחלטה נקבע כי מאחר והמבקשת הייתה צד לתביעת הפינוי שהתנהלה בת"א 17106/08 דרך המלך להעלאת טענותיה לזכויות במושכר הייתה במסגרת אותה תביעה; כי לכאורה המבקשת לא עומדת בתנאי חוק הגנת הדייר להסבת זכויות של דיירות מוגנת בדירת מגורים בהיות קיוורק עצמו במעמד של דייר ממשיך בלבד; כי לא ניתן להשיג על ההחלטות שניתנו בת"א 17106/08 באמצעות הליך עוקף וכי ככל שסבורה המבקשת כי ניתן לעכב את פינויה היה עליה למצות את דרך העירעור על ההחלטה האחרונה שניתנה בתביעת הפינוי.

בסעיפים 27-22 לבקשת רשות העירעור נטען כי בהליכים שהתקיימו עד שנת 2013 טרם העיזה המבקשת להעלות על הכתב את טענתה להיותה בת זוגו של קיוורק, לאור העובדה שטרם התגרשה מבעלה, וכי רק ביום 19.10.14, במסגרת בקשה נוספת להורות על עיכוב הליכי הפינוי, העלתה המבקשת לראשונה את טענותיה אלה מאחר שבאותו מועד כבר הייתה גרושה.

לעומת זאת בסעיף 16 לבקשה שבפניי נטען כי כבר ביום 21.12.2010 טענה המבקשת כי היא מקיימת חיים משותפים עם קיוורק, וכי "תשתית עובדתית זו הביאה לידי הצהרתו של ב"כ המשיבה בפרוטוקול הדיון, מתוך הבנה כי המבקשת עשויה לטעון את טענותיה כפי שהועלו בבקשה הנוכחית בדבר היותה זכאית לדיור מוגן במושכר מכוח היותה בת זוגו של קיוורק ז"ל". המבקשת טוענת כי כל עוד הייתה נשואה לבעלה לשעבר, לא העלתה את הטענה כי היא הייתה בת זוג של קיוורק.

...

הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 9.11.14, תוך שנקבע כי פסק הדין בהליך הינו פסק דין חלוט ואין לקבל "השגה" על פסק הדין באמצעות הבקשה; כי טענת המבקשת לפיה היא וקיוורק ידועים בציבור איננה ברורה והועלתה באיחור רב; כי גם הבקשה לעיכוב הפינוי הוגשה באיחור ולא בסמוך למותו של קיוורק וכי הבקשה נעדרת תשתית משפטית שמצדיקה להיעתר לה. ביום 6.11.14 הגישה המבקשת לבית המשפט קמא את המרצת הפתיחה, בה נתבע, כאמור, סעד הצהרתי בדבר היותה דיירת מוגנת בדירה, ועמה בקשה לעיכוב הליכי הפינוי.

לטענת המשיבה יש לדחות את הבקשה לעיכוב הליכי הפינוי.

נטען כי מדובר בניצול לרעה של הליכי משפט, כי התביעה למתן פסק דין הצהרתי בעניין זכויות דיור מוגן הינה תביעת סרק, כי למבקשת אין כל זכויות בנכס, וכי בקשת רשות הערעור עתידה להידחות על הסף.

לאור השיקולים השונים שפורטו לעיל, ובהינתן שהבקשה שבפניי עניינה בסעד זמני לתקופת הערעור בלבד, עובדה שמטה ביתר שאת את מאזן הנוחות לטובת המבקשת במסגרת בקשה זו, החלטתי להורות על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל עד להכרעה בבקשת רשות הערעור, אך זאת בכפוף לכך שהמבקשת תפקיד בקופת בית המשפט סך של 15,000 ₪ לפיצוי המשיבה בגין כל נזק שעלול להיגרם לה כתוצאה מעיכוב זה. הסכום יופקד עד ליום 1.3.15, שאם לא כן יבוטל עיכוב הליכי הפינוי.

כאמור, אין מחלוקת כי באותה תקופה המערער וגרושתו התגוררו בנכס ועל כן בית משפט השלום מצא כי לעניין הסיכסוך בנושא דרך המעבר, קיימת יריבות בין המערער וגרושתו ובין השכנים וזאת מפני שהראשונים "הם שמחזיקים בשטח והם שמונעים בפועל את זכות המעבר". באותו פסק דין מוזכר אדג'וור כרוכשת הנכס שהוא מושא העירעור דנן, ואף הוטעם כי "זכויות המשיבים [דהיינו, המערער וגרושתו – ה.ק] בחלקה נובעות מזכויותיה של אדג'וור ומכל מקום אין להם זכויות עודפות על הזכויות שרכשה אדג'וור...". כזכור, באותה עת המערער ובת זוגו שכרו את הנכס ונכחו בו במשך תקופה ארוכה.

וכאן המקום להביא, במלואה, את החלטת ועדת הערר עליה הוגש העירעור המינהלי: "הועדה לא התרשמה שנעשה מאמץ רציני ורצוף מצד המועצה לגבות את החוב מאת החברה הרשומה כבעלת הנכס, לאחר צאתו של הדייר המדווח האחרון. יחד עם זאת, גם הבעלים הנ"ל לא גילו מיוזמתם כל עניין בנכס ובחובות שמוטלים עליו.

ואלה הם הסימנים שמוצאת המועצה להיותו של המערער מחזיק בכל אופן אחר: (1) המערער ובת זוגו לשעבר נהגו בנכס לאורך השנים "מנהג בעלים". (2) כאשר המערער ורעייתו התפנו מהבית ונכנסו בני הזוג שעשוע במקומם, "ביקש מר מקוב להעביר יתרות זכות אשר הצטברו בספרי המועצה על שם מר מקוב לטובת בני הזוג שעשוע". (3) הנכס מוחזק בנאמנות (ובשרשור) לטובת המערער ובני משפחתו.

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים הנ"ל קובע לאמור: "על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובילבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים..." יצויין כי סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה מתאר מצבים שונים בהם חבר בני אדם, שהיה לו חוב מס סופי, התפרק, העביר את נכסיו או העביר את פעילותו.

...

האם ראוי, לנוכח מסקנה זו לגוף העניין, להמשיך בדיון בטענת המועצה במישור הפרוצדורלי יותר? תוצאה זו עלולה להיראות משונה.

הגעתי למסקנה כי תוכן החלטתה של ועדת הערר (והחסר בה) איננו מותיר ברירה: לפיכך אני מורה על השבת הדיון לוועדת הערר בסוגיית ההתיישנות בלבד (ולא לצורך דיון נוסף בשאלת המחזיק).

אוסיף כי לנוכח המסקנה בסוגיית המחזיק וכו', תיטיב המועצה לעשות אם היא תשקול להסכים לסיום ההתדיינות אף ללא המשך הדיון בפני ועדת הערר כמצווה בסעיף 48 לעיל.

לטענת הנתבעים, המנוחה שהייתה עצמאית, עבדה עד יציאתה לגימלאות והשתכרה היטב למחייתה לכן לא הייתה זקוקה לתמיכה כלכלית וסיוע בכל שנותיה ואף קיימה קשר רציף ומשפחתי עם בני משפחתה למרות היותה גרושה ללא ילדים.

הנתבעים ממשיכים ומפרטים כי בשנת 2013 רכשה המנוחה יחד עם בתו של התובע ובן זוגה, דירה בת 7 חדרים בחולון כאשר מחצית הזכויות בה נרשמו על שם המנוחה.

בשנת 2017 ניפתחו הליכי פש"ר כנגד בתו של התובע ובן זוגה ובכך נקלעה המנוחה לחיים לא נוחים עמם כאשר אין הם מתנהגים אליה בצורה ראויה ולכן בקשה למכור הדירה ולעבור לדיור מוגן.

מכל אלה עולה השאלה, אלו עיסקאות ביצעה המנוחה, מנהלת מעון לשעבר בגימלאות, שהביאו להפקדה ותשלום של אלפי שקלים ומי הם אהרון מיוחס וצבי ויוסף פרי שהפקידו בחשבון המנוחה אלפי שקלים ולאיזה צורך.

מדוע היה צורך בפינויים של המנוחה ובני הזוג על ידי בעל הבית? קשייהם הכלכליים של בני הזוג באו לידי ביטוי כבר אז? מדוע אם כך לא זומנה אותה חברה, מירי פרי, לעדות על מנת לבסס את הטענה כי המנוחה נקלעה לקשיים כספיים שהצריכו את התובע להלוות למנוחה כספים? כל אלה ראיות הנדרשות על מנת להסית את החשד הגדול מכולם העולה מהעובדה שהתובע היה שותף בחשבון הבנק של המנוחה לפחות משנת 2016 ועל כן היה בעל שליטה בחשבון הבנק.

...

כמו כן טענו הנתבעים כי יש לדחות את התביעה בשל השתק שיפוטי מאחר והתובע טען להלוואה כאשר ההלוואה שולמה למעשה לחשבון בנק שהוא אחד משותפיו.

בסופו של דבר, אין כל הסבר מניח את הדעת לשותפות התובע והמנוחה בחשבון הבנק ונותר רק הסבר הגיוני אחד – שימוש בחשבון הבנק של המנוחה על מנת להסתיר פעילות כספית של בתו וחתנו שהם אלה שהצטרכו להימלט מאימת העיקולים מצד נושיהם.

לפיכך, לא שוכנעתי בגרסתו ולא האמנתי לה. עולה מכל האמור לעיל, כי התובע לא הרים את נטל הראיה ולא הוכיח כי אכן היה מדובר בהלוואה שהינו זכאי להשבתה מעיזבון המנוחה.

אשר על כן, הנני דוחה את התביעה ומחייבת את התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 10,000 ₪.