זכויות בנות זוג של דיירים מוגנים שנפטרו

סבור אני שיש לדחות טענה זו, שכן בעת שחוק הגנת הדייר קבע בסעיף 20 שלאחר שדייר מוגן נפטר, עוברת זכות הדיירות המוגנת לבת זוגו, משמע שקבע שאין לחזקת השתוף תחולה בדיני דיירות מוגנת.

סעיף 20(א) לחוק הגנת הדייר קובע כי: "דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובילבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו." במקרה שבפנינו, חלות הוראות סעיף 27(1) לחוק הגנת הדייר.

...

בכתב התביעה עתרה התובעת למתן היתר לפיצול סעדים על מנת להגיש תביעה כספית לדמי שכירות ראויים עבור הדירה המקורית והתוספות שבוצעו בסמוך לה. בכתב ההגנה טענו הנתבעים שיש לדחות את תביעת התובעת מהסיבות כדלקמן: 1) אין כל יריבות בין התובעת לבין הנתבעים; 2) חוזי השכירות מתייחסים גם לחצר עליה בנויות תוספות הבנייה; 3) עם פטירתו של המנוח אבי ברקוביץ הפכה אלמנתו, הנתבעת 1, לדיירת מוגנת מכוח סעיף 27(1) לחוק הגנת הדייר, והתובעת הנחתה את הנתבעת 1 בדבר העברת הזכויות; 4) כל הנטען בכתב התביעה מוכחש; 5) התובעת ידעה על תוספות הבנייה כבר בשנת 1987.

מכל האמור לעיל עולה שהנתבעים עצמם בנו תוספות בנייה במקרקעין גם לאחר פטירתו של אברהם ז"ל, ושינו את השימוש בסככות ובמחסנים למגורים, על ידי הפיכתם לדירת מגורים (יחידה מס' 2) וכן בנו סככות נוספות.

אני מורה לנתבעים ולכל הבאים מכוחם לסלק ידיהם מהמקרקעין הידועים כגוש 5478 חלק חלקה 29 (בשטח 9 מ"ר) ו-כגוש 5478 חלקה 42 (בשטח 274 מ"ר), כפי המופיע בתרשים נספח מ 4 בחוות של מר אונגיל.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין כדלקמן: 1) אני מורה לנתבעים ולכל הבאים מכוחם לסלק ידיהם מהמקרקעין הידועים כגוש 5478 חלק חלקה 29 (בשטח 9 מ"ר) ו-כגוש 5478 חלקה 42 (בשטח 274 מ"ר), כפי המופיע בתרשים נספח מ 4 בחוות הדעת של מר אונגיל (המהווה חלק נפרד מפסק הדין), לסלק ידיהם ממקרקעין אלו ולמסרם לתובעת.

" אך יפים גם דבריה של כב' השופטת מ' בן פורת באותו עניין לפיהם: "הלכה פסוקה היא, כי בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק-יד על זכות קנינו, בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות (ראה ע"א 483/62, 486/62, [10], ו-ע"א 246/66, 247/66, [11], בע' 574-575) ואז על הנתבע להראות, ולו גם לכאורה, זכות חוקית לישיבתו במקום. לדעתי חלים כללים אלה גם על תביעתו של בעל בית המבקש מבית-המשפט לצוות על סילוק-ידה מבית-העסק של אלמנת דייר מוגן שנפטר, ואז על הנתבעת לטעון ולהוכיח את מקור זכותה, היינו את קיום התנאים האמורים בסעיפים 23(א) ו-26 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, והם: (1) היותה בת-זוגו של המנוח; (2) משך לפחות 6 חדשים סמוך לפטירתו; (3) מגורים יחדיו משך תקופה זו; (4) שהיא מוסיפה לנהל במושכר (בעצמה או על-ידי אחרים) אותו עסק; (5) וכי לא השכירה את העסק, כולו או מקצתו. רק משטענה והוכיחה - במידה הנדרשת בהליך אזרחי - שנתקיימו בה תנאים אלה, יוכר מעמדה כדייר מכוח הסעיפים דלעיל." אפנה גם לדבריו של כב' השופט יצחק מילנוב בת"א (ירושלים) 12481/02 (15/12/2005), המתייחס אף הוא לעניין מלכה, המעלים את הפנים לכאן ולכאן בסוגיה זו; "במצב דברים זה, קמה ועולה השאלה: על מי מוטל הנטל להוכיח התקיימותם של תנאי סעיף 26 לחוק? האם על התובעים, כבעלי המושכר העותרים לפינוי הנתבעים, או שמא על הנתבעים, המבקשים לחסות בצל הגנת הדיירות הנגזרת ?

...

אני דוחה את הטענה כי מן ההגינות והצדק הכלכלי (צדק חלוקתי), יש להותיר את הדיירות המוגנת אצל הנתבעת.

סוף דבר הנתבעת הינה אלמנתו של הדייר המוגן בבית העסק, מר ארזוני, ובעת פטירתו הייתה בת זוגו הרבה מעבר לתקופה של 6 חודשים ואף התגוררה עמו.

הנתבעת תשלם לתובעים הוצאות משפט בסך של 12,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.

האם הנתבעות בנות רשות הנתבעות טוענות, כי היה וטענתן לדיירות מוגנת לא תיתקבל, נוכח שתיקת המינהל במשך למעלה מ-50 שנים הן בנות רשות וכי המנהל ויתר על זכותו.

למען הסר ספק, אבהיר כי יש להתייחס לאסתר לוי כאל דיירת מוגנת "מקורית" ולא כבת זוגו של דייר מוגן שנפטר, וזאת בשל העדרו של הסכם השכירות ובהתאם לדוקטרינת הנזק הראייתי, התובע לא הוכיח אחרת.

...

אשר על כן אני קובעת כי לא התקיימו נסיבות חריגות שמצדיקות להכיר בנתבעות 1 ו-2 כבנות רשות.

סוף דבר אני דוחה את התביעה נגד נתבעת מס' 3 ומחייבת את התובעת בתשלום הוצאותיה בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.

אני מקבלת את התביעה נגד נתבעות 1 ו-2 ומורה על פינוי הנכס עד ליום 1/7/16.

בהקשר זה יצוין כי בפס"ד עמידר שהתייחס לדירה מס' 5 נפסק כי הנתבעים הנם בעלי זכות דיירות מוגנת, הואיל והחזיקו בדירה לאחר שנת 1955 ולפני יום 20.8.68, ובשים לב להוראות סעיף 20 לחוק הגנת הדייר, המקנה זכות מוגנת לבת זוגו וילדיו של דייר מוגן שנפטר.

...

באשר לדירה מס' 2 נקבע בפס"ד עמידר כי מאחר והוצג הסכם שכירות משנת 1968 בו נקבע כי אין הדייר מוגן על פי חוק הגנת הדייר, ועל פי ההסכם הושכרה הדירה לתקופה מוגבלת ומאז התחדשה בהסכמה מדי תום התקופה, נדחית טענת הנתבעים להיותם דיירים מוגנים בדירה זו, ולאור הודעת עמידר על רצונה לסיים את ההתקשרות החוזית שהוארכה מדי תקופה בתקופה, ומאחר ותקופת השכירות הסתיימה, זכאית עמידר לפינוי הדירה לאלתר, וניתן צו לפינוי דירה מס' 2.

לא הוצגה בפניי על ידי מי מהצדדים כל הערכה שמאית בנוגע לשווין של דירות מס' 5 ו- 6, ואין בידי לקבוע בשלב זה שוויין של זכויות הנתבעים בהן.

על כן, יש מקום למינוי מומחה מטעם בית המשפט אשר יאמוד את שווי זכויותיהם של הנתבעים בדירות אלו כדיירות מוגנת, כפי שנקבע בפסק דין זה. סיכומם של דברים, נוכח התקיימותם של מלוא התנאים אשר נקבעו בסעיף 131(10) לחוק הגנת הדייר, אני קובעת כי לתובעת עומדת עילת פינוי כנגד הנתבעים בנוגע לדירות מס' 5 ו- 6.

סוף דבר במהלך ניהול התיק נעשו ניסיונות להביא הצדדים לידי הסכמות, הן באמצעות הליך גישור, הן על ידי בית המשפט (על מותביו השונים שדנו בתיק), לרבות הצעת פשרה כספית מפורטת שהועלתה, כאמור, על ידי התובעת בסיומו של דיון ההוכחות.

עם פטירת הבעל בטרם נחתם הסכם עם בעל הבית, לאישה זכאות למגורים בדירה כדיירת מוגנת מכח החוק המעניק זכות זו לבת זוגו של הדייר המוגן שהלך לעולמו.

...

דיין א דעת דיין ב עברתי בעיון על הבירור ההלכתי העמוק והמקיף של עמיתי, ויש לי כמה השגות על דבריו שמשנות את המסקנה של פסק הדין: מוסכם שלדעת רוב הראשונים, וכן נפסק להלכה, שאין אלמנה גובה מזונות מעיזבון שהמנוח נתן במתנת בריא, שהמוטבים זכו בה מחיים אפילו הם יורשיו, אולם למרות כל זאת, כתב עמיתי כי מגיע לאלמנה מזונות מן העיזבון, וזאת הואיל ונאמר בצוואה כי על היורשים לפרוע את החובות שלו לפני שהם מחלקים את העיזבון, והבעל התחייב בתנאי כתובה לשלם לאלמנה מזונות, ממילא גם זה נכלל בחובות שעל היורשים לפרוע.

המסקנה הזאת פוטרת אותנו מן הצורך להתייחס לטענת האלמנה שמגיע לה גם מדור, משום שלטענתה זכות המגורים בדירת "דמי המפתח" של בעלה המנוח ניתן לה מכח חוק הגנת הדייר, ואין לבעלה המנוח כל זכות ממונית בדירה, ולכן לטענתה זכותה לנצל זכות זו ולקבל תשלום עבור ויתור על המגורים בדירה, ולטענתה היא לא קבלה את זה מבעלה, ולכן עדיין מגיע לה תשלום למדור.

דיין ג מסקנה: בהתאם לאמור, בית הדין פוסק ברוב דעות לדחות את תביעת האלמנה למזונות.