זכויות בן של הורים דיירים מוגנים שנפטרו עקב פטירתם

עם פטירתם של ההורים, הפכה המבקשת לדיירת מוגנת מעצמאית – במעמד של דיירת נגזרת.

בהעדר הוכחה פוזיטיבית – אין להניח כי עזיבת הדירה שלא מחמת פטירה, אלא לצורך מעבר לדירה אחרת (לא בשכירות מוגנת; הורי המבקשת רכשו את הדירה בגבעתיים, אליה עברו), גרמה לבעל-הבית להיטיב עם בתו של הדייר המוגן, המבקשת, ולהעניק לה מעמד של דיירת מוגנת מקורית – שלא הייתה זכאית לו, גם אם היו מגוריו של אביה בדירה מופסקים מחמת פטירה.

אם לבעל הבית (יחיאל טננבוים) עמדה עילת פינוי כנגד הדייר המוגן (הורי המבקשת), הוא לא פינה את הדירה מחמת נטישתה והסכים כי בן מישפחה של הדייר המוגן (המבקשת) יישאר בדירה, המסקנה היא כי הוא וויתר על פינוי הדירה מכוח העילה שעמדה לזכותו.

...

התייחסות בין בעל הבית (למעשה, יורשיו של בעל הבית המקורי, בתקופה הרלוונטית – 1947) לבין קונה (המשיב), בהסכם מכר (כמו גם התייחסות בין יחידי בעל הבית, בינם לבין עצמם – בהסכם פירוק השיתוף), בשנים 1999-1997 – ממנה עולה כי הדיירות המוגנת בדירה משויכת ל-"מש' טננבאום" – היא כשלעצמה אינה יוצרת את הדיירות המוגנת, בדיוק כשם שאם היה מצוין באותם מסמכים משפטיים – שהמבקשים אינם צד להם – כי הדירה מוחזקת על ידי "מש' טננבאום" כפולשים, לא היה באמירה כאמור כדי לבסס מסקנה כי הדיירים בדירה פולשים.

המבקש 2 עזב את הדירה, הוא נישא והתגורר שנים בחו"ל. מכוחה של אותה אמירה, עולה כי הוא עצמו נטש את הדירה, ואין ביסוס נוסף למסקנה כי הוא שב והפך לדייר מוגן בדירה, למעט האפשרות לכלול אותו במסגרת האמירה בהסכם פירוק השיתוף, כי הדיירות המוגנת בדירה מיוחסת ל"מש' טננבאום".

המזכירות תשלח את החלטתי אל ב"כ הצדדים ותסגור את התיק.

זכויותיו של בן בחנות שהושכרה לאביו בשנת 1975 בשכירות מוגנת.

הבניין נרכש בשנת 1972 על ידי הורי התובעת, מר דוד שפיגל ז"ל, שנפטר בשנת 2009 (להלן: "אבי התובעת") והגב' בלה שפיגל ז"ל. בשנת 1975 נכרת חוזה שכירות מוגנת ביחס לחנות בין אבי התובעת, לבין מר חנניה אסולין ז"ל, אבי הנתבע, שנפטר בשנת 1982 (חוזה השכירות צורף כנספח ב' לכתב התביעה) (להלן: "אבי הנתבע" ו- "חוזה השכירות", בהתאמה).

הנתבע עצמו מאשר בחקירתו כי משנת 2010 ולמשך 7 שנים, הוא כלל לא ניהל עסק בחנות ואף לא הגיע אליה ליום עבודה מלא, אלא אך כיוון פשוט להמשיך ולהחזיק בה. טענתו לפיה ישב באותה עת בחוסר מעש, היות שבעלה של התובעת ז"ל הבטיח לו שיפצה אותו, מוטלת בספק, לנוכח פטירת האחרון בשנת 2012.

דיון מעמדו של הנתבע בחנות סעיף 23 לחוק הגנת הדייר קובע כדלקמן: "(א) דייר של בית עסק שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובילבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.

התובעת טוענת כי מר רפי הוא זה שקבל את זכויות הדיירות המוגנת עם פטירת אביו בשנת 1982, ואילו הנתבע טוען כי דוקא הוא זה שהמשיך לנהל את החנות לאחר פטירת האב ועל כן, הוא זה שאוחז בזכויות הדיירות המוגנת בה. מעדותה של התובעת עולה כי היא איננה יודעת על אודות מה שהתרחש בחנות במועדים הרלבאנטיים, מהטעם שלא היא ניהלה את העניינים בבניין.

...

סוף דבר התביעה מתקבלת.

גם לו הייתי מגיעה למסקנה כי לנתבע זכויות דיירות מוגנת בחנות, הרי שלתובעת היו קמות עילות פינוי בשל אי תשלום דמי שכירות בהיקף שיצר ניתוק קבוע ברצף התשלומים; ובשל הפרה מהותית של חוזה השכירות שעניינה בשינוי מטרת השכירות.

הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט בסך כולל של 10,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק.

ביום 14.12.2017 הגישו הורי המנוחה תביעה נגד המבטחת לתשלום פיצויים בעקבות מותה בתאונה.

זכותם היא לפצוי בשל כך שמטה לחמם נישבר עקב מות מפרנסם (ראו: ע"א 460/91 קרנית נ' עזבון בוסקילה, פ"ד מו(4) 476, 482 (1992); עניין לינדורן, בעמ' 24 ו-27; דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף ב 1050-1047 (2003)).

במישור היחסים החיצוניים, ההשלכות המרכזיות של הכרה בבני זוג כידועים בציבור הן מתן זכויות ירושה וההשלכות הנגזרות על צדדים שלישיים בשל כך (ראו: עניין בלאו); זכאות לקיצבת שארים; הכרה בדיירות מוגנת (ראו: [ע"א 481/73](http://www.nevo.co.il/case/17924523) רוזנברג, בתוקף תפקידו כמנהל עיזבון המנוחה נ' אפרים (ארנסט) שטסל, פ"ד כט(1) 505 (1974)); הקלות במיסוי; סמכותו של בית המשפט לעינייני מישפחה לאשר הסכמי ממון בין ידועים בציבור (ראו: רע"א 6854/00 היועץ המשפטי לממשלה נ' זמר (2.7.2003)); פרשנות המונח "בן זוג" כמשתרע גם על ידועים בציבור לעניין סעיף 78 לפקודת הנזיקין (ראו: עניין לינדורן); ופרשנות המונח "קרוב" שבחוק מסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), התשכ"ג-1963 ובתקנות מס שבח מקרקעין (מס רכישה), התשל"ה-1974, בכל הנוגע לפטור ממס שבח וממס רכישה (ראו: ע"א 2622/01 מנהל מס שבח מקרקעין נ' לבנון, פ"ד נז(5) 309 (2003)).

מובן כי בנסיבות אלה, אם אחד מבני הזוג נפטר עקב מעשה עוולה בתקופה שבה לא הישתכר בפועל (מפאת לימודים, גידול הילדים, חופשת לידה, תקופת אבטלה או כל טעם אחר), אין בכך כדי לשלול אפריורי את האפשרות של בן זוגו להוכיח כי בעתיד המנוח היה צפוי להישתכר ולהכניס את משכורתו לקופה המשותפת להם, וכי משכך נגרם לו – לבן הזוג התובע – נזק ממון בגין תלות עתידית (ראו למשל: ע"א 20/80 פליישר נ' לקטוש, פ"ד לו(3) 617, 626-625 (1982)).

...

מסקנה זו עולה בבירור מלשונו של סעיף 80 לפקודת הנזיקין, הקובע כי "בתובענה לפי סעיף 78 [...] הפיצויים יינתנו בעד הפסד הממון שסבלו למעשה, או עתידים לסבול אותו למעשה" (ההדגשה הוספה, י.ו).

בענייננו ועל רקע האמור, ככל שהמבקש יצלח את השלב הראשון, שבמסגרתו עליו להוכיח כי הוא והמנוחה היו ידועים בציבור, יהא עליו להוכיח, בשלב השני, תלות בפועל או תלות בכוח (שהייתה ידועה כבר בעת פטירת המנוחה).

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אציע לחבריי לקבל את הערעור באופן חלקי, במובן זה שהתיק יוחזר לבית משפט השלום על מנת שיבחן, בשלב הראשון, האם ניתן להכיר במבקש כידוע בציבור של המנוחה בהתאם למבחנים שהותוו בפסיקת בית משפט זה ופורטו לעיל; ככל שיימצא כי התשובה לכך שלילית – תידחה תביעת המבקש כבר בשלב זה. לעומת זאת, ככל שהתשובה לכך תימצא חיובית, ימשיך בית המשפט ויבחן, בשלב השני, את השאלה האם המבקש היה תלוי במנוחה ובהקשר זה ניתן יהיה להוכיח תלות בפועל או תלות בכוח, והפיצוי שייקבע יהיה בהתאם לתלות שתוכח.

האם זכאית התובעת לתשלום גמלת שארים מעריית יבנה כ"ידועה בציבור" של בן זוגה המנוח – זו השאלה המרכזית העומדת להכרעתנו.

השאלה אותה יש לברר במקרים כגון אלו היא האם בקשר שבין השניים היה מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, וכפועל יוצא מכך, במקרים המתאימים - האם עקב פטירת המנוח נוצר, לגבי מי שטוענת להיות הידועה בציבור שלו, מחסור כלכלי.

כך, בסעיף 238 הימנו נקבע כי "אלמנה" הזכאית לגימלת שאירים היא "מי שהייתה אישתו של המבוטח בשעת פטירתו" ואישתו כהגדרתה בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי, היא מי שהייתה "ידועה בציבור כאשתו והיא גרה עימו". בהקשר זה בפסק הדין בעיניין עליזה צרפתי, קבעה השופטת נילי ארד (כתוארה אז), כדלקמן: "לטעמי, מגורים במשותף הם ביטוי למהות היחסים ולכוונת הצדדים לחיות חיי שתוף של איש ואישתו. בילויים משותפים באירועים משפחתיים ובבתי מלון, ואף ביקורים תכופים בדירה ויחסי קירבה בין שניים, אין בהם כשלעצמם כדי להעיד על מגורים במשותף ועל ניהול משק בית משותף, כמשמעותם בסעיף 4 לחוק הגימלאות. שונה בעיני המשקל שיינתן לדרישת המגורים במשותף וקיום משק בית משותף כסממנים מכריעים למעמדה של הידועה בציבור כאישתו, אם מפאת גורם חצוני אובייקטיבי נימנע מבני הזוג למלא את הדרישה, או שמא הייתה זו החלטה מודעת ורצונית של מי מהם[footnoteRef:6]". [6: עע 33/99 עליזה צרפתי - הממונה על תשלום הגימלאות, (מיום 18.12.2000) - סעיף 10 לפסק הדין.

] כך, לדוגמה, בעיניין סבן הוכר מעמדה של ידועה בציבור למרות שלא התגוררה עם המנוח "בשעת מותו" מחמת שבערוב ימיו התגורר בבית הורים או בדיור מוגן[footnoteRef:7]; ובעניין אחר הוכר מעמדה של ידועה בציבור על אף שלא התגוררה עם המנוח נוכח היותו של המנוח מאושפז בבית חולים תקופה ממושכת עובר לפטירתו[footnoteRef:8].

...

בכל מקרה, אף אלמלא החלטת המוסד לביטוח לאומי, שוכנענו כי התובעת הוכיחה בראיות מהימנות, שהמנוח והיא היו ידועים בציבור והתגוררו יחדיו למעלה משלוש שנים עד פטירת המנוח.

] נוכח מכלול הראיות שהונחו לפנינו, ואשר כאמור מצאנו אותן מהימנות ואשר כאמור ממילא לא נסתרו על ידי הנתבעת 2, מצאנו די להוכחת מגורים משותפים בין התובעת והמנוח במשך למעלה מ- 3 שנים עובר לפטירתו של המנוח.

סוף דבר אשר על כן, על יסוד כל האמור לעיל, באנו לכלל מסקנה כי יש לקבל את התביעה ולהצהיר כי התובעת והמנוח היו ידועים בציבור, והם התגוררו יחדיו שנים ארוכות לרבות ב- 3 השנים עובר לפטירתו - ועל כן היא זכאית קצבת שאירים מהנתבעת 1.

עוד נקבע כי הגשת הראיות דרושה למניעת עוות דין, בשים לב לתוכן הראיות ולכך שהמותב דחה את גרסת המערערת "על סמך מימצאי מהימנות בלבד שלה ושל בנה". בהקשר זה הסביר בית המשפט המחוזי כי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 מבחין בין תרחיש שבו אדם הופך לדייר מוגן עקב פטירת בן זוגו (שאז יורשיו יכולים אף הם להפוך לדיירים), ובין מצב שבו אדם הופך לדייר מוגן בעקבות גירושין או פרידה מבן זוגו (שאז הזכות שבידיו אינה בת-העברה ליורשיו).

משכך הורה בית המשפט על ביטול קביעת המותב לפיה המערערת לא הייתה בת זוגו של המנוח בעת פטירתו, ועל החזרת הדיון בסוגיה זו לערכאה קמא.

...

אוסיף ואומר כי אין בידי לקבל את הניסיון של המערערת להקיש לענייננו מפסק הדין בע"א 9509/07 כהן נ' גולן (17.4.2008) (להלן: עניין כהן).

בפסק הדין בערעור נקבע כי קיים חשש שהמותב לא יוכל להשתחרר מקביעותיו "החד משמעיות" בנוגע למהימנות העדים, מה גם ש"הדברים שבית-המשפט מצא לנכון להוסיף בשולי הדברים, אינם כלל שוליים, כלשונו".

אשר על כן, הערעור נדחה.