המניות שנתבעו משקפות החזקה בשרשור של 1% מהון המניות של חברת סלקום בע"מ (להלן: "סלקום").
נקבע שארנון זכאי לקבל לידיו את המניות, כפוף לכמה התניות, וש"פסק הדין יחול גם על הזכויות בדיבידנדים, כמפורט בתביעה המתוקנת" (פסקה 39 לפסק הדין העקרי).
הוא קבע שבפסק הדין העקרי "אין אמירה כלשהיא בנושא חיוב המבקשים בהפרשי הצמדה וריבית או זכות המשיב 3 להפרשים אלו". הוא הוסיף שטבלת הדיבידנדים אינה חלק מפסק הדין ואינה תחליף לסעד בפסק הדין.
השופטת אגמון-גונן דחתה ביום 13.5.2012 את הבקשות וקבעה שעל פיוטרקובסקי לבצע את כל הפעולות הנדרשות לשם העברת המניות על שם ארנון (לעיל ולהלן: "ההחלטה ראשונה של השופטת אגמון-גונן").
את דחיית הבקשה של ארנון נימקה השופטת חיות בהתבסס על הטעם הדיוני בלבד, תוך שהיא מוסיפה את הדברים הברורים הבאים:
בפסק דינו של הנשיא גורן [פסק הדין העקרי – ע.ג.] ניתנו שני צוים הצהרתיים, צו עשה אשר קיומו הותנה בתנאים וסעד כספי לתשלום סך של כ-60 מיליון ש"ח. מתוך ארבעת הסעדים הללו, הסעד הכספי הוא זה שהוצאתו לפועל מעוררת את הקשיים המועטים ביותר, כיוון ש[חוק ההוצאה לפועל](http://www.nevo.co.il/law/74985), התשכ"ז-1967, והפסיקה שבאה בעקבותיו, מסדירים את מרבית השאלות המשפטיות הכרוכות בו. על כן, ספק בעיניי אם כוונת הצדדים והמותב שנתן את פסק הדין בעירעור הייתה להקים מערכת חלופית להוצאתו של סעד זה אל הפועל.
...
עם זאת, בסוף פסק הדין הוא התייחס להתנהגות הצדדים במהלך ההליך, שהיא כאמור השיקול העיקרי לשלול הפרשים אלה:
בנסיבות המקרה, כאשר שני בעלי הדין לא היו נקיים מפגמים התנהגותיים זה כלפי זה, החלטתי שלא לחייב בהוצאות, והוצאות ששולמו בעבר יחולו על משלמיהן.
מצב דברים זה מעורר את החשש, כי מטרתה של בקשה זו היא לשמש כמנוף לערעור נוסף על ההחלטות שהתקבלו עד כה בעניינם של הצדדים, ובפרט החלטתי מיום 26.6.13, שבגדרה הבהרתי את סעיף 39 לפסק הדין, וזאת בניסיון לעריכת מקצה שיפורים באותן החלטות.
גם מטעם זה, דין הבקשה להידחות (עמ' 9).
ממילא הנטל להוכחתה רובץ על הנתבע, והוא לא עמד בנטל זה.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, אציע לחבריי לקבל את הערעור, ולהבהיר כי על פי פסק הדין העיקרי על המשיבים לשלם למערערות גם הפרשי הצמדה וריבית על פי דין על הדיבידנדים בגין התקופה מאז שפיוטרקובסקי קיבל אותם ועד למועד מתן פסק הדין העיקרי (להלן: "ההפרשים בגין התקופה הראשונה").
