הליכי ההסדר בגוש הרלוואנטי באדמות הכפר ירכא חודשו בשנת 1959.
הדברים אושרו לאחרונה בע"א 827/86 שם נאמר, בעמ' 25:
"אם לא יידרש אדם למתן הסבר כאמור בע"א 223/81 לעיל, יווצר מצב לא הגיוני, על פיו קל יהיה יותר להגיש בקשה לתיקון על-פי סעיף 59, אף שהליכי ההסדר למעשה הסתיימו, מאשר להגיש בקשה להצטרף ללוח התביעות עוד בטרם הדיון בזכויות המשפטיות במקרקעין לגופו של עניין".
ובע"א 265/83 בעמ' 55, נאמר:
"ברצוני לציין, כי בתקופה האחרונה התרבו המקרים, שבתי המשפט אינם מקפידים עם תובעים מסוגו של המערער, הבוחרים ללון על זכויותיהם ללא סיבה, ורק כאשר מתפרסם לוח הזכויות נזכרים בזכויות אלה...
האם במקרה דנן הראו המערערים סיבה סבירה לשיהוי בהגשת הבקשה? הם גילו בתצהירם, כי הסיבה לאי-הגשת התביעה בזמן התחלת הליכי ההסדר הייתה, כי-"יש להם אדמות וחלקות אחרות באותו אזור שבו נמצאת החלקה שבנדון, וכאשר הם תבעו את אדמותיהם בפני פקיד ההסדר סברו כי פקיד ההסדר רשם להם תביעה על כל האדמה השייכת להם לפי הגבולות שהצביעו עליהם. מסתבר שהקרקע השייכת למשבים חולקה למספר חלקות, דבר שלא ידעו, ופקיד ההסדר רשם את תביעתם רק על חלק מאדמתם".
אכן, המערערים לא נחקרו על תצהירם זה, ויש לראות את המדינה כמי שמסכימה עמו ומודה בעובדות הכלולות בו. אך עם מה מסכימה היא ובמה היא מודה? רק בטעותם זו של המערערים בזמן הגשת התביעות.
בקשתם של המערערים בסיכומיהם "לבטל את קביעת בית המשפט קמא כאילו המערערים חויבו בישיבה מיום 14.5.83 בהוצאות של 2,000 ש"ח ולקבוע שהחיוב הנו בסכום של 2000 שקלים ישנים" באה על סיפוקה, כשבהחלטת בית המשפט קמא מיום 9.7.87 תוקנה טעות סופר זו שנפלה בפסק הדין.
...
המדינה הגישה ערעור שכנגד ובו היא טוענת שלא היה על בית המשפט, על-פי הראיות שהובאו, להעתר חלקית לבקשת המערערים, וכן כי היה על בית המשפט לדחות את הבקשה על הסף משום השהוי בו הוגשה, ומשום שהיה על המערערים לתבוע את החלקה הנדונה לפני פירסום לוח התביעות, או לבקש הוספת תביעתם לאחר שפורסם לוח זה, לפי סעיף 37 לפקודה.
בנתיים על ידי בית המשפט העליון, נראה לי שיש לתת למבקשים בתיק זה שעת כושר להוכיח את סיבת מחדלם בתצהירם והם לא נחקרו לגבי סיבה זו, לפיכך אני דוחה את הטענות המקדמיות וקובע את התיק להוכחות לתאריך.
לגופו של ערעור, לא מצאנו עילה להתערב בשקול-דעתו של השופט המלומד בבית המשפט קמא שלא לבקר במקום, כבקשת המערערים לפניו.
כבר דחינו את טענתה, כי היה על בית המשפט קמא לדחות את בקשת המערערים על הסף, ולא מצאנו, כי בית המשפט טעה בהחלטתו לתקן את לוח הזכויות ולרשום את הקטע הדרומי מערבי של חלקה 63 בשמם של המערערים, כמפורט בפסק הדין.
