זכויות בדירה שההורים רכשו לזוג שהתגרש

חברים של ההורים, התובעים 1, 2, הפנו אותם אל הנתבעת, בחודש אוקטובר 2008, סמוך לאחר הגשת תביעת המשמורת והגירושין.

כי מעבר למחלוקת הכלכלית לגבי הישתתפות ההורים ברכישת דירת בני הזוג, עיקר התביעה הוא בטענה שהתובעת מס' 3 והוריה הניחו בפני כל הרשויות גרסה לא נכונה למהות היחסים בין בני הזוג.

נטען גם כי ההורים התערבו ופגעו בזכויות התובע, כולל בזכויות יסוד.

...

אני מקבלת את התביעה חלקית.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעים ביחד ולחוד סך של 68,634 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה, 29/11/12, ועד ליום התשלום המלא בפועל, וכן אגרת בית המשפט לפי התוצאה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום ההוצאה ועד ליום התשלום המלא בפועל.

דבר שהעמיס שלא לצורך על החקירות והסיכומים – הנתבעת תשלם לתובעים שכ"ט עו"ד בסך של 6,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

החייב וגרושתו היו שקועים בחובות גדולים שחלקם נצבר עוד לפני שגררו את המשכנתא על הדירה שרכשו לנכס שהועבר להם מהורי החייב.

בני הזוג התגרשו בשנת 2005.

המנהל המיוחד טוען כי בהיות החובות חובות משותפים, גם זכויותיה של בת הזוג מוקנות במלואן למנהל המיוחד.

הוריו של החייב הודו כי העבירו לחייב ולחלק מנושיו כספים רבים, כי פרעו חובות רבים של בנם ושל גרושתו וכי העבירו את הזכויות בנכס על שם בנם וגרושתו על מנת לעזור להם לצאת ממעגל החובות ולגרור את המשכנתא שרבצה על הדירה שהיתה בבעלותם ובכך לאפשר את מכירתה ללא מיגבלה ולזכות במלוא תמורתה.

...

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל, הנני דוחה את בקשתם של צדדי ג' להורות כי הנכס שייך להם וכן להורות על ביטול העיקולים שהטילו הנושים השונים על הנכס, ככל שהדבר מתייחס לזכויותיו של החייב בנכס, דהיינו מחצית מכלל הזכויות.

אשר על כן, אני דוחה את בקשתם של צדדי ג' בכל הקשור לחלקו של החייב.

הנני מחייב את צדדי ג' לשלם למנהל המיוחד את הוצאות ההליך בסך של 5,000 ₪.

העובדות עובר לשנת 1980 התגוררו העותרת מספר 1 (להלן: "העותרת") – אם העותר – ובעלה דאז עם שבעת ילדיהם ובהם העותר מספר 2 (להלן: "העותר") בשתי דירות ציבוריות צמודות זו לזו, דירות מס' 9 ו-10 ברחוב נתן שוורץ 10 בלוד אשר שטח כל אחת מהן 62 מ"ר. בשנת 1980 רכשו בני הזוג את דירה מספר 10 והחזיקו בה בבעלות משותפת (להלן: "דירה 10").

בשנת 1983 התגרשו בני הזוג ובמסגרת הליך הגירושין הורה בית הדין הרבני על פיצול הדירות באופן שכל אחד מהם יתגורר בדירה אחת מתוך השתיים ויהא מנוע מלהכנס לדירת בן זוגו.

בשנת 2011 הגישו העותרים עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי מרכז (עת"מ 17533-02-11) בגדרה עתרו להכיר בזכות העותרת לרכוש את דירה 9.

...

לסיכום, טוען המשיב כי על אף שהעותר אינו עומד בתנאי הזכאות לדיור ציבורי, אף לא למעמד של "דייר ממשיך", נהגה עמו הועדה לפנים משורת הדין כאשר אישרה לו קבלת יחידת דיור בבית גיל הזהב בלוד, כפוף להתאמתו למגורים במקום והשבת הדירה בה הוא מתגורר.

העותר אינו נכנס אפוא לתנאי הזכאות ואין לאפשר לו להמשיך ולהחזיק בה. אולם, ברשות המשיב דירות קטנות יותר, שאינן מתאימות למשפחות בעלות ילדים, וממילא, יש להעמידן לרשותם של אנשים בודדים כמו העותר.

על כן, העתירה מתקבלת באורח חלקי ובאופן שעניינו של העותר ישוב לוועדה על מנת שתבחן העמדתה של דירה קטנה לרשות העותר באזור מגוריו דהיום.

השופט נ' סולברג: העתירה שלפנינו מכוונת נגד פסק הדין של המשיב 1 (להלן: בית הדין הגדול) מיום 7.2.2016, בו נקבע כי מחצית מהזכויות בדירה הרשומה על שם העותר (להלן: הדירה הגדולה) שייכת למשיבה 3 (להלן: המשיבה), ונגד פסק הדין של המשיב 2 (להלן: בית הדין האיזורי) מיום 23.4.2014, בו נקבע כי מחצית מהזכויות בדירה הרשומה על שם אבי העותר (להלן: הדירה הקטנה) שייכת למשיבה.

בטקס האירוסין נחתם שטר תנאים שעל-פיו התחייבו הורי הצדדים לרכוש עבור בני הזוג דירה, כאשר כל צד ישא בתשלום סך של 25,000 דולר.

בשנת 2012 התגרשו בני הזוג, וביום 23.4.2014 ניתן פסק הדין של בית הדין האיזורי, בו נקבע כי מחצית מן הדירה הרשומה על שם העותר בטלז סטון (לכאורה, הדירה הגדולה) תירשם על שם המשיבה.

...

מנגד, המשיבה טוענת כי דין העתירה להידחות, הן על הסף, הן לגופה.

בתגובתו מיום 11.7.2016 מציין עו"ד רוזנטל כי הסב את תשומת לבם של דייני בית הדין הגדול לדבר העתירה, ובעקבות זאת החליטו הדיינים כדלקמן: "נגד פסק הדין שניתן בתיק זה הוגשה עתירה לבג"ץ. לאחר העיון בעתירה עולה חשש כי קיימות טעויות בפסק הדין. בהתאם לתקנה קכ"ח לתקנות הדיון אנו מחליטים להזמין את הצדדים לברר לפנינו בכתב את טענותיהם בנושא בהיקף שלא יעלה על 4 עמודים... פסק הדין שניתן... מעוכב עד למתן החלטה אחרת". לאור האמור טוען עו"ד רוזנטל כי נכון יהיה שטענות העותר יתבררו תחילה לפני בית הדין הגדול.

בפסק דין של ביה"ד בת"א (הדיינים הרבנים צימבליסט אזולאי ודיכובסקי) כתבו שני טעמים נוספים לכך שהולכים אחרי הרישום באופן שהורי האישה שלמו את רוב מחיר הדירה שנרשמה על שם שני בני הזוג בשווה, שעבור המוכר שמכר את הדירה לבני הזוג, שניהם בעלי זכות שווה.

דוגמא נפוצה לדיעה משתנה יש בפסק דין שניתן בביה"ד הרבני בירושלים, שם דן ביה"ד בשאלה מצויה בתיקי גירושין של בני זוג מן המיגזר החרדי – אשכנזי, שנישאו ורכשו דירה ורשמוה על שם שניהם, והתגרשו לאחר זמן מה. וכעת צד האישה ששילם את רוב או כל מחיר הדירה תובע לקבל בחזרה את השקעתו.

וכך נכתב בפסק הדין: טענות מעין אלו נשמעות בהרבה תיקי גירושין של בני זוג מן המיגזר החרדי – אשכנזי, שהשתרש אצלם הנוהג שהורי הכלה משלמים את רוב או כל מחיר הדירה שנרשמת על שם שני בני הזוג, ובעת הפירוד עולה טענה שרישום מחצית הדירה על שם החתן הוא בבחינת מקח טעות.

...

אלא שמצאנו באחרונים מחלוקת רבתא האם קנין סיטומתא מהני במטבע ובשטרי חוב.

מן ההלכה למעשה רוב מהלך דברינו הוביל למסקנה שהאשה אינה נחשבת מוחזקת בכספים שאם האיש הפקידה בחשבונם המשותף.

הדברים אמורים הן ביחס לממון שהיא תובעת עבור כתובתה, הן ביחס למה שהיא עתידה לקבל מזכויותיו של האיש לפי חוק יחסי ממון, והן ביחס לכספים שהיא זכאית לקבל לפי סעיפים אחרים של פסק דין זה. הכרעה לאור כל האמור והמפורט לעיל ביה"ד מחליט: לאמץ את חוות הדעת של המומחה בעניין חלוקת הזכויות הפנסיוניות והסוציאליות של הצדדים, שהוגשו לתיק ביה"ד בימים 10/02/2018 ו 30/12/2020, ולתת להן תוקף של החלטה.