זכויות בבית קפה לאחר פטירת שותף

התכלית הסוציאלית הניצבת ביסוד הזכות לקיצבת שאירים היא "לענות על צרכיו של מי שהיה סמוך על שולחנו של מקבל הגימלה עובר לפטירתו או חי עמו בשיתוף כלכלי, למנוע את מחסורו הכלכלי עקב הפסקת הכנסות כתוצאה ממותו של מקבל הגימלה, ולהגן על רמת חייו של השאיר, כך שזו תישאר כפי שהייתה, פחות או יותר, לפני מועד הפטירה" (ע"ע (ארצי) 10153-10-14 רבקה אביגדור - החברה המנהלת של קרן הגימלאות של חברי "דן" בע"מ (20.06.2016) ר' גם בג"צ 4193/04 שרה אודיה גרטנר-גולדשמידט נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' (20.6.2010); בג"ץ 4973/15 ‏פלונית נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (8.10.2015)).

הגם שמדובר בתכלית כלכלית אין לזהותה עם תלות כלכלית, אלא שיש להיתמקד בקיומם של בני הזוג כיחידה משפחתית שבה ניתן לזהות, בין היתר, שותפות כלכלית וביטוי לחיים משותפים של בני הזוג, במסגרת חיי מישפחה ומשק בית משותף.

היית לבת זוגו של הפנסיונר לפני חודש הזכאות הראשון לקיצבת הזיקנה וגרה עימו במשך לפחות שנה אחת רצופה עד ליום בו נפטר; הייתה לבת זוגו של הפנסיונר לאחר חודש הזכאות הראשון לקיצבת זקנה וגרה עימו במשך לפחות שנתיים רצופות עד ליום בו נפטר, ובילבד שביום בו נפטר הגיעה בת הזוג לגיל זקנה".

חיי המשפחה האמורים נלמדים לטענת התובעת, בין היתר, מכך שהיא ומנוח היו נשואים למעלה מ 50 שנים, וגם לאחר הפרדת המגורים היו בקשר חברי טוב, נפגשו לעיתים באחד הבתים או בבית קפה, קיימו ארוחות משפחתיות לרבות בחגים ופעם בשבועיים בשבתות ונפגשו באירועים.

...

" בהקשר זה נפסקו הדברים הבאים בענין פלונית: "במקרים מסוימים, היעדרם של מגורים משותפים לא ישקול לחובתו של מבקש קצבת השאירים, ולא יטה כשלעצמו את הכף לקבוע כי הייתה פרידה בין בני הזוג. כך למשל במקרים בהם התקיים אילוץ שחייב את בני הזוג שלא להתגורר תחת קורת גג אחת, כגון במצב מיוחד כמחלת נפש או מחלה ממושכת אחרת, אשפוז במוסד כלשהו או אלימות במשפחה. אלא שבכך אין כדי לפטור מן הצורך בבחינת סממנים אחרים של שיתוף בחיי בני הזוג. הדגש בבחינת קיומם של יחסי שיתוף וזוגיות יושם בנסיבות מעין אלה גם על קיום של תלות כלכלית או שיתוף כלכלי בין בני הזוג, וזאת לאור תכלית תשלום קצבת השאירים". ובהמשך נאמר: "נמצאנו למדים מן הפסיקה, כי במגורים בנפרד על פני שנים רבות, מתוך אילוץ, ועד לפטירת המנוח, כפי שהוברר בנסיבות המקרה שלפנינו, לא יהיה כדי להכריע את הכף לקבוע כי המשיבה הייתה פרודה מן המנוח בשנים שבסמוך לפטירתו כמפורט בהגדרת "אלמנת בר קצבה". על הצורך ב"התאמה" מעין זו בקשר לזכאות לקצבת שאירים, במקרה בו אחד מבני הזוג לוקה במחלת נפש, כפי שעמד עליה בית הדין האזורי, לימדה אותנו פסיקתו של בית דין זה, זה מכבר.

ממכלול הראיות אשר הוצגו לא עלה כי התובעת והמנוח ניהלו משק בית משותף וחיו בקשר זוגי שמשקף חיי שיתוף ממשיים.

זאת, בין היתר, מהטעם שבענייננו המקור הנורמטיבי לתשלום הקצבה הינו תקנון הקרן ומשכך על התובעת לעמוד בהגדרות התקנון בהקשר זה. מהטעמים שפורטו לעיל שוכנעתי כי אין מנוס מדחיית התביעה.

על כן – התביעה נדחית.

יצוין, כי במהלך ניהול ההליך בפניי, נפטר התובע לבית עולמו ואחיו של התובע, שהנם יורשיו, ביקשו להמשיך ולנהל ההליך, גם לאחר מותו.

מישפחת קוקיא העלתה לראשונה הצעתה לרכוש את הזכויות המלאות בשותפות אך ורק במסגרת ההליכים המשפטיים בהם נקטה אחרי החלטתו הסופית של בית-המשפט לכנוס למכור הזכויות ואחרי מכירתן בפועל לידיו של הנתבע 2.

(נספח ו5 לתצהיר התובע) ביום 3.9.00 הוגשה לעו''ד שניידר, ככונס נכסים, הערכת שמאי של מר רובל שלמה (סם) "הערכת שווי זכויות בדמי מפתח נכס המקרקעין קפה נאוה רח' יפו 44 ירושלים". בעקבות קבלת השמאות התפרסמה הצעה בדבר מכירת בית הקפה (נספח ט' לנספחי הנתבעים 1,3,5), תוקף ההצעה עד ליום 13.10.00.

...

היעלה על הדעת שהתובע, לקוחו של עו"ד גמליאל, יבקש לדבר בו סרה ואף לגרור אותו להליך משפטי ארוך ומורכב, כשבפועל אין בפיו, ולו שמץ של טענה, בדבר כשל ו/או מחדל בהתנהלות עו"ד גמליאל ! אילו בזמן אמת התובע היה נטול יכולת להשתתף בהליך מפאת מצבו הרפואי, כי אז יתכן והיה מקום להקפיד יותר בזכויותיו, אך משעה שהוברר כי התובע היה שותף פעיל ומלא בכל שלבי הכינוס ובשעה שהסכמתו למכירת הזכויות לנתבע 2, נשמעה באולם פתוח ותועדה בפרוטוקול הדיון, מה לו לתובע כי ילין?! נוכח כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי ניתנה לתובע הזדמנות מלאה ומעבר לסביר להניח מסד ראייתי לביסוס טענותיו, אלא שגם לאחר סיום הבאת הראיות, טענות התובע נותרו תלויות באויר וכי מלבד הטלת רפש והפרחת טענות לחלל ההליך, לא עלה בידי התובע להניח מסד ראייתי, ולו קלוש, לטענותיו.

לאור כל המקובץ לעיל, הנני בדעה כי לא עלה בידי התובע להניח מסד ראייתי במידה הדרושה לשם הטלת אחריות על מי מבין הנתבעים ובנסיבות אלו, יש להורות על דחיית התובענה.

התובענה נדחית.

בחקירה הנגדית לב"כ המינהל העידה העדה כי התובעת עבדה במשק בית, אך לאחר העבודה במשק בית עבדה עם אביה בחנות (עדות זו עומדת בסתירה לעדות התובעת שלאחר שעות העבודה במשק בית לא עבדה בחנות עם נעים המנוח, אלא עזרה בבית לאימא שלה); אביה המנוח לקח את התובעת על מנת תמלא לו מעיים במילוי על מנת למכור בחנות; אינה זוכרת אם לאחר שאביה המנוח נפטר היה שם בית קפה, וכל מה שזוכרת היא שהחנות הייתה של אבא שלה ואימא שלה, ואחר כך החנות עברה לתובעת.

העד נחקר חקירה שכנגד בה העיד כי בעת שאביו המנוח נפטר הוא לא עבד אתו; כשאביו היה בחיים החנות הייתה סגורה, כי אביו היה קלפן; הוא עבד בעסק משנת 1985 ועד שנת 1991, לאחר שהשתחרר מהצבא הגיע לעבוד עם אביו לזמן קצר, ולאחר מכן עזב את העסק של אביו; אחיו שמעון הגיע אחריו לעבוד עם אביו; היה הולך עם אביו למר דוד עוזרי למושב צלפון לקנות ירק; החנות לא עבדה בימים ראשון, שני ושלישי, אך עבדה בימים רביעי, חמישי וששי; לבעלה של התובעת הייתה בסטה בשוק הכרמל, ואין לה כל זכויות בנכס; בעת שעבד עם אביו בנכס, העד ראובן לוי לא עבד עם אביו באטליז, ולאביו של ראובן היה שותף.

...

הנתבעים טענו בכתב הגנתם שיש לדחות את תביעת התובעת מהסיבות כדלקמן: 1) תביעת התובעת התיישנה והוגשה בשיהוי רב; 2) בפועל החנות ריקה ושוממה מכיוון שהתגלעה מחלוקת בין הצדדים מי מצאצאי סמיר המנוח זכאי להחזיק בנכס; 3) התובעת לא החזיקה בנכס מכוח הסכם שכירות עם עמידר ולא הייתה דיירת מוגנת.

בתשובה להמרצת הפתיחה טען הנתבע 6 שיש לדחות את תביעת התובעת מהסיבות כדלקמן: 1) בשנת 1985 התברר לחב' עמידר כי סמיר המנוח הוא זה שמחזיק בנכס, והוא זה ששילם לה את כל החובות על הנכס על פי דרישתה.

סבור אני שמחומר הראיות עולה שהתובעת לא עבדה כלל עם המנוח בנכס, מהסיבות כדלקמן: 1) אין לקבל את גרסת התובעת, לאור שינוי הגרסאות חדשות לבקרים, בהתאם לטיעון המשפטי; 2) בתצהיר שהגישה התובעת לחב' עמידר היא הודתה שרק אחיה המנוח סמיר קיבל את זכויות הדיירות המוגנת בנכס; 3) התובעת העידה שכאשר עבדה במשק בית, לא עבדה בחנות, אלא עזרה לאמא שלה בבית.

לאור האמור לעיל, סבור אני שהתובעת לא עבדה עם אביה, נעים המנוח, לפחות ששה חודשים לפני פטירתו, וגם לא הפעילה את העסק של אביה המנוח לאחר פטירתו, ומי שמילא אחר תנאים אלו הוא סמיר המנוח.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובעת.

השניים הפעילו יחד ובשותפות בנכס מעין מועדון חברים המשולב עם בית קפה.

לאחר מות יוסף המשיך הנתבע להפעיל את בית הקפה, והקפיד במצוותו של יוסף לתמוך במנוח כשם שעשה יוסף בחייו.

ברוח זו נפסק כי "ככלל, יש לנהוג במשנה זהירות ביחס לקביעה כי רשות הנה בלתי הדירה וזכות שכזו תוסק אך במקרים חריגים ויוצאי דופן" (ע"א 6757/13 אביטסם נחום נ' מדינת ישראל – רשות הפיתוח, פסקה 22 (19.8.2015); ע"א (מחוזי ת"א) 17397-02-19 חסידים נ' נציגות הבית המשותף, פסקה 20 (1.4.2020); יעקב שקד פינוי מקרקעין – הליכים והלכות 423-422 (2017)).

...

בהיעדר בירור של הטענה, ברי שאין מקום לקבוע שיש לנתבע זכויות בנכס כיורש, ודין הטענה להידחות מטעם זה בלבד.

על כן, אני קובע כי הרשות שניתנה לנתבע להשתמש בנכס היא רשות מכללא ולכל היותר רשות חוזית.

סוף דבר מכל המקובץ לעיל, התביעה מתקבלת.

חזוק נוסף למה שנראה כזכות של המבקש לשבת בנכס, שאינה נובעת מהסכם השכירות של המשיב 2 או מישיבתו של אביו בנכס, ניתן למצוא גם בכך, שבתצהיר שהגיש המשיב 2 להוצל"פ, הוא ציין, שהפעיל את העסק בשותפות עם אבו הישאם, אך לא הזכיר שהמבקש היה עובד בעסק.

באותו תצהיר, גם הצהיר המשיב 2, שהשותפות עם אבו הישאם לא עלתה יפה, והיא נפסקה (סעיף 3 של מש/5), וכמו כן, הצהיר, שלאחר מות המנוחה, חוזה השכירות עמו לא הוארך, מפני שהיורשים לא הסכימו להפיכת העסק ממועדון לבית קפה (סעיף 4 של מש/5).

...

מעבר לנדרש, אוסיף, שמן החומר שהוגש במסגרת הליכים אלה, עולה, כי, יש לפחות בסיס מסויים לקיומה של זכות עצמאית של המבקש להחזיק בנכס, ולפיכך, מתחזקת המסקנה, כי יש לאפשר לו את יומו בבית המשפט, ולטעון את טענותיו, בטרם פינוי אפשרי שלו מן הנכס.

כיוון שאין מחלוקת, שהמבקש שהה בנכס (סעיף 6 של מש/4), אך המשיב 2 לא קישר ישיבה זו לישיבתו שלו בנכס, או לישיבתו של אבי המבקש בנכס, מתחזקת המסקנה, שהמבקש עשה זאת מטעם אחר.

סוף דבר 24.