הוסיף וכתב כב' הנשיא ברק בעמ' 552 – 553 לפסה"ד כדלקמן:
"חוק הנכים (תגמולים ושקום) [נוסח משולב] (להלן – חוק הנכים) הוא מיוחד במינו. הוא מבוסס על ההכרה בחובתה ובאחריותה של החברה כולה כלפי חיילים שנפגעו עקב שירותם הצבאי, שירות שהוטל עליהם על ידי המדינה, ולמען המשך קיומה ובטחונה ... הוא שונה מחוקי נכים אחרים ומהסדרים סוצאליים אחרים של תמיכה בנכים. אלה מבוססים לרוב על נזקקות כלכלית. לעומת זאת חוק הנכים מבוסס על חוב שהמדינה חבה למי שניפגע בשרותה. חוב זה אינו משתנה עם שינוי נורמאטיבי בקביעת דרגות נכות (להבדיל משינוי במצבו הרפואי של הנכה). על כן שיקולים כלכליים שיש בכוחם להשפיע על הקף הזכאות על פי המערכות הסוציאליות הרגילות, אין זה מן הראוי כי ישפיעו על זכאותם של נכים עקב שירותם הצבאי.";
ראה לעניין זה גם את בג"ץ 5304/02 ארגון נפגעי תאונות עבודה ואלמנות נפגעי עבודה בישראל נ. כנסת ישראל, פ"ד נט(2) 135, 141-142; בג"ץ 8487/03 ארגון נכי צה"ל נ. שר הביטחון (פורסם בנסו) סעיף 21 לפסה"ד של כב' הנשיאה ביניש,; בג"ץ 9604/10 ארגון אלמנות ויתומי צה"ל נ. שר הביטחון (פורסם בנבו) סעיף ח' לפסה"ד של כב' השופט רובינשטיין.
סבור אני שעל רקע דברים אלו של בית המשפט העליון כתבה כב' השופטת תמר שרון נתנאל בפסק דינה ב-ה"פ (חי') 204/07 נעמי זורע נ. קבוץ מעגן מיכאל (פורסם בנבו) (להלן-"פס"ד זורע") כי האמור בסעיף 31(א) לחוק המשפחות מצביעה על כוונתו של המחוקק לייחד את כספי השכול למשפחות השכולות ולהעדיפן על פני כל זכות אחרת של צד שלישי כלשהוא, אלא אם נקבע אחרת בחוק המשפחות עצמו.
תקנון הקבוץ אינו מתייחס, במפורש, לתגמולי שכול ואילו עיון בסעיף 5 לחוק יחסי ממון (הוא סעיף איזון המשאבים), מעלה, שסעיף קטן ג' מוציא מכלל המשאבים שיש לאזנם "... גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות". דהיינו – לו באיזון משאבים בין בני זוג היה מדובר, לא היו תגמולי שכול נכללים בו.
זאת ועוד - פסק הדין בענין בע"מ 10916/03 הנ"ל, ניתן על בסיס הסכמה מפורשת, בהסכם גירושין שקבל אישורו של ביהמ"ש לעינייני מישפחה, בנוגע לפנסיה של הבעל משרותו הצבאי, שהיא תוצר של עבודתו בעת חייהם המשותפים של בני הזוג.
...
טענות הצדדים:
משסירבו הנתבעות לשלם לתובעים את מלוא הסכומים הנקובים במכתב מיום 10.5.09, הגישו התובעים את תביעתם כנגד הנתבעות, בה תבעו שהנתבעות תשלמנה להם את הסך 235,893 ₪, תביעה למתן חשבונות, פסק דין הצהרתי שהמנוחה הייתה זכאית לקבל את דמי השכול לידיה ולא הייתה חייבת להעבירם לנתבעות וצווי עשה.
דיון ומסקנות:
סעיף 31(א) לחוק המשפחות:
סבור אני ששאלת המפתח בתביעה זו היא פרשנותו של סעיף 31(א) לחוק המשפחות, שכן אם אכן תתקבל טענת התובעים שהקיבוץ לא היה רשאי לדרוש מהמנוחה את העברת דמי השכול, אזי הוראה זו גוברת על כל הוראה בתקנון הקיבוץ או תאגיד הנאמנות או החלטה של האסיפה הכללית של הקיבוץ, ויש לפרש את ההחלטות במסמכים הנ"ל באופן שלא יפגעו בהוראות סעיף 31(א) לחוק המשפחות.
סיכום שאלת הקיזוז:
לאור כל האמור לעיל, סבור אני שהנתבעות לא היו זכאיות ורשאיות לדרוש מהמנוחה להעביר אליהן את דמי השכול או לקזז את דמי השכול מדמי ההורשה.
הסעד הכספי:
לאור האמור לעיל יש לקבל את התביעה הכספית של התובעים, תוך קיזוז הסך 103,474.78 ₪ ששילמו הנתבעות לתובעים.
לאור כל האמור לעיל, סבור אני שיש להיעתר לבקשת התובעים ליתן צו כנגד הנתבעות למתן חשבונות.
סוף דבר:
לאור כל האמור לעיל, ניתן פסק דין כדלקמן:
על הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, את הסך 132,418 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (17.10.10) ועד ליום התשלום בפועל;
ניתן בזה צו הצהרתי כי הקיבוץ לא היה זכאי לקבל לידיו את דמי השכול אותם קיבלה המנוחה או לקזז את דמי השכול מדמי ההורשה;
על הנתבעות, ביחד ולחוד, ליתן לתובעים פרטים וחשבונות מלאים לתקופה של 7 שנים לאחור מיום הגשת התביעה, לרבות אסמכתאות בכתב, כדלקמן:
מהן הזכויות להן הייתה זכאית המנוחה בעקבות החלטת האסיפה הכללית של הנתבעת 2 מיום 28.1.03 בקשר למודל שני של קיבוץ עין חרוד איחוד, לרבות ובעיקר מאז לקתה המנוחה בבריאותה והפכה לסיעודית (מחודש דצמבר 2007 ועד ליום מותה בחודש מרץ 2009), איזה מאותן זכויות נתקבלו על ידה, איזה לא ומדוע;
אופן חישוב סכום העיזבון המגיע לתובעים כיורשיה של המנוחה ממי מהנתבעות, לפי פירוט מרכיביהם השונים, ובכלל זה ותק בקיבוץ, דמי הורשה, יתרות תקציב ויתרות תוכנית חיסכון אישית;
מה הם הסכומים שקוזזו או נוכו (אם קוזזו או נוכו) על ידי הנתבעות או מי מהן מאיזה מזכויותיה של המנוחה או של זכויות יורשיה בגין תגמולי שכול ממשרד הביטחון אותם לא העבירה לקיבוץ;
אם האמור בסעיף זה על הנתבעות לקיים בתוך 60 יום ממתן פסק הדין.
