זכויות אלמנה שלא גרה עם בעלה לפנסיה זוגית

את הרקע להתדיינות נשוא פסק הדין תיאר בית הדין האיזורי בסעיפים 1-4 בפתח פסק דינו, ולפיהם: "1. ביום 1.11.17 נתן בית הדין האיזורי בחיפה פסק דין חלקי לפיו התובעת זכאית למחצית קצבת שארים מקרן הפנסיה שהנתבעת מנהלת כ-"אלמנת פנסיונר". זאת נוכח הסכמת הנתבעת לפיה התובעת 1 הייתה ידועה בציבור של המנוח, העונה להגדרת "אלמנת פנסיונר" בתקנון הקרן.

לאור האמור סיכם בית הדין האיזורי בסעיף 42 לפסק הדין, לאמור: " לאור המסקנה העובדתית הברורה כמפורט לעיל, לפיה מגורי התובעת 2 (המבקשת-ח.א.ג.) והמנוח בנפרד במשך שנים לא נבע מכפיה על המנוח והתובעת 2; משהוכח גם שבני-הזוג כלל לא ניהלו קשר זוגי כלשהוא בשנים שבהם התגוררו בנפרד, ולא הייתה ביניהם שותפות כלכלית ולא תשלומי מזונות, הרי המסקנה הברורה הנה שדין תביעת התובעת 2 להדחות". לאור התוצאה חויבה המבקשת לשלם לקרן הפנסיה הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד בסך 7,500 ש"ח. המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין ובמקביל הגישה את הבקשה שלפניי לעיכוב ביצועו.

עוד נטען כי המבקשת הוכיחה שהופרדה בכפייה מבעלה המנוח, והסכם הפרדה שנחתם ביניהם ואשר קיבל תוקף של פסק דין, נעשה לפי רצון ילידי המנוח להשתלט על נכסיו, זאת בשים לב לכך שמתוך ההסכם המבקשת וויתרה על זכויותיה בבית ברמת השרון בתמורת 300,000 ₪, בעוד ששנתיים לאחר מכן הבית נמכר בסך של כ- 15 מיליון ₪ על ידי ילדיו; המבקשת אף התלוננה במישטרה והעידה עדה שהעידה על סערת הרגשות בה הייתה מצויה עת כפו עליה לחתום על הסכם הפרדה; בית הדין קמא גרם למבקשת עוול בכך שלא אפשר לה להוכיח את טענותיה ולחקור בחקירה נגדית את העדה החשובה, הבת של המנוח, ואשר גרמה לה נזקים הנפשיים.

...

בנסיבות אלה, כך נטען, יש לדחות את הבקשה, תוך חיוב המבקשת בהוצאות ריאליות.

אשר לתשלומים העתידיים, לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה.

סוף דבר - הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית.

מי שהיתה אישתו בשעת מותו, לרבות מי שהיתה ידועה בציבור כאישתו וגרה עמו לפחות שלוש שנים (אלמנה); מי שהיה בעלה בשעת מותה, לרבות מי שהיה ידוע בציבור כבעלה וגר עימה לפחות שלוש שנים (אלמן);".

אלמן לא יהיה זכאי לפנסיה כלשהיא, אם הוא עומד ברשות עצמו ולא יהיה זכאי לפנסיה לפי סעיף 12 א, אלא אם היה בעל הנפטרת לפחות 3 שנים לפני מותה או אם ילדה ממנו ילד.

היחידה שהיא "זרה" לענין היא השכנה – אלא שכעולה מתצהירה טענה כי התובע גר עם המנוחה בקביעות ב- 5 שנים אחרונות, וכי חיו כבעל ואשה, כי הדריכה התובע (לבקשת המנוחה) ע"מ שיקבל דירה בהוסטל – הגם שאינו נחשב "בודד", וכשכדי לקבל הזכות לדיור על המבקש לגור לבד, וכי מרגע שחתמו על נספח א' הוא גר אצלה קבוע.

עוד נפנה לכך כי התובע הציג בפנינו מיסמך המנוחה לנתבעת ובו מורה היא להעביר הפנסיה שלה (2.8.11) ל"בן זוגי" (=התובע), מכתב שהודפס כאמור ע"י מר שפיץ.

...

הנתבעת הפנתה לטענות ילדיה בהליך בביהמ"ש למשפחה, כמו גם לכך כי בילויים ונסיעות לחו"ל, אין בהם די להוכחת משק בית משותף/מעמד של "ידוע בציבור". לאור כל האמור עתרה הנתבעת לדחיית התביעה.

לא בכדי מפנה הנתבעת לנספח א' לתצהיר הבן – שהתובע (בגרסתו האחרונה) מאשר כי לא נחתם בכפייה/אילוץ ומה שנרשם בו "נכון"; מדובר כאמור במסמך הדדי, בשינויי ניסוח בין המנוחה לתובע – מה שודאי יש לו משמעות בענייננו! ועוד לעניין זה נזכיר את "הפכפכות" תשובותיו לענין העובדות שמסר בבקשה לדיור הציבורי, בטווח 3 השנים שטרם פטירת המנוחה! (כ"בודד"), מה שודאי מצדיק המסקנה שהתובע מוכן לטעון לעובדות שאינן אמת (לטענתו) ע"מ לקבל הטבות – ואם כך נהג אז, מדוע יש לרכוש אמון לגרסתו עתה?! בל נשכח כי על מגורים משותפים למדנו ממסקנתם של העדים מנסיבות כאלה או אחרות – אך לא מראיות המוכיחות הטענה, ודאי לא הוכחות [ונזכיר כי (עמ. 33) –התובע אישר כי תשלום הועד היה בהמחאה של המנוחה].

אגב, מעניין לציין כי התובע אינו מציין מהיכן יש לו העתק ממכתבה לנתבעת – מחד ומאידך – דוקא מנספח א לתצהיר הבן, מסמך שנחתם על ידו וע"י המנוחה, "התעלם" בגרסתו!! איננו מקבלים טענת התובע בסיכומי תשובתו (ס' 1) משאין מדובר ב"חות"ל" או בפרשנות – עסקינן בלשונה המפורשת של חוקת הפנסיה! אורך הקשר של ידידות/חברות/בילויים משותפים וכו' – אינם קובעים במהות! ואיך תעיד הנתבעת את מי מעובדיה – ולמעשה, את כולם, "כל אלה שעבדו בה בחודש אוגוסט 2011" (שמא ספטמבר 2011) – שלא קיבלו את מכתב המנוחה, כשהתובע היחיד שידע עליו (המכתב בכתב יד), אך לא ידע לומר מי שלח אותו/באיזה אופן הועבר לנתבעת?!! – וכשבפועל, הנטל עליו להסביר התהיות שעולות מהמכתב המודפס (2.8) זה שבכתב יד (מ- 12.8) והאם מר שפיץ ראה את המכתב מה- 12.8 או שמא אחר – ואם כך, אם כתבה בכתב ידה וחתמה – לשם מה נדרשה להדפסתו?! אף לא הובהר בפנינו, אלו "חששות" יכול שיהיו לבן, מהגדרת התובע כ"ידוע בציבור" – שהרי המנוחה הורתה ביחס לכל רכושה בצוואתה ובתוספת לה .

סיכום לאור כל האמור – משהתובע אינו עונה על תנאי חוקת הפנסיה כמפורט לעיל – אין לנו אלא לדחות התביעה.

לפנינו תביעתה של הגב' אלה באר (להלן: התובעת) לתשלום קצבת שאירים לאחר מות בעלה, מר יעקב מזל טוב (להלן: המנוח) ביום 8.5.16, שנפטר מארוע מוחי.

העובדה שבני הזוג אינם גרים במשותף באופן מלא ומתמשך מצביעה על קיום פירוד אשר יכולה להיות לו תוצאה משפטית לעניין שלילת זכויות האלמנה לקיצבת שאירים.

כך גם נפסק בע"ע 33/99 צרפתי נ' הממונה על הגימלאות, פד"ע ל"ז בפיסקה 20 לפסק הדין: "מדובר אפוא בחוק מתחום הבטחון הסוצאלי, ועל המשיב מוטל הנטל להוכיח כי בני הזוג היו נפרדים 'פרידה של קבע' שמשמעותה היא נתוק יחסיהם לזמן רב אשר נמשך עד לפטירתו של המנוח". בפסקי דין מהעת האחרונה נקבע על ידי בית הדין הארצי כי לצורך בחינת טענה בדבר פרידה השוללת זכאות, מקום בו היה קשר ארוך שנים עובר לתקופה השנויה במחלוקת, יש לבחון את התנאים – קשר זוגי, מגורים משותפים ומשק בית משותף – מתוך נקודת מבט רחבה ואין לבודד את התקופה השנויה במחלוקת מקודמותיה (ר' ע"ע (ארצי) 59685-06-18 אביבה עסילה - קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים, [פורסם בנבו](24.3.19)(להלן: עניין עסילה); עב"ל (ארצי) 21302-03-16‏ אידה שרה פוקילמן - המוסד לביטוח לאומי‏ [פורסם בנבו] (2.4.19) (להלן: ענין פוקילמן); ע"ע (ארצי) 61886-02-19 מבטחים מוסד לבטוח סוצאלי של העובדים בע"מ – פלונית [פורסם בנבו](26.8.19)(להלן: עניין מבטחים)).

כמו כן בהמשך חקירתה הנגדית הבהירה כי המנוח התגורר עם התובעת: "... הוא התגורר, הוא היה שם גם במכירות הייתי רואה אותו שם... ש: נשאלת את זה שהתגרשו והתפלאת. למה? ת: התפלאתי כי אלה במשך כל השנים לקחת על עצמה הרבה אחריות של המנוח. תשלומים כבדים וקשים למוסדות ואנשים בגין חובות, כי היתנהלותו היתה לא מאורגנת. לכן התפלאתי למה היא לקחת זאת על עצמה אם היא גרושה ולמה דפקו על דלתה" (ר' עמ' 4 שורות 1-14).

...

דיון והכרעה לאחר ששמענו את כלל העדים, בחנו את ראיות הצדדים ואת כלל החומר שבתיק, מצאנו כי בנסיבות המקרה הנדון, יש לקבל את התביעה ולקבוע כי התובעת זכאית לתשלום קצבת שאירים ממועד בו הגישה את בקשתה, להלן נפרט את הנימוקים להחלטה זו. סעיף 252 לחוק הביטוח הלאומי קובע מי שאיריו של מבוטח שנפטר לצורך תשלום גמלת שאירים.

ערים אנו לכך כי המנוח שכר דירה, אולם נראה כי דירה זו שימשה אותו לצורך ביצוע עבודות כעיסוקו באומנות ולצורך איסוף דברים וכמקום מפלט ממריבות גם, ואין באמור כדי להסיק כי התובע התגורר שם ולא בביתו עם התובעת כעולה מכלל הראיות שלא נסתרו.

המסקנה מהאמור לעיל הינה לטעמינו , כי אין לראות בתובעת כמי שהיתה "נפרדת" מהמנוח בתקופה שקדמה לפטירתו הואיל ושוכנענו כי רוב התקופה התובעת והמנוח היו מתגוררים יחד וכאשר היה ניתוק פיזי בין התובעת לבין המנוח והעדר התמיכה הכלכלית של המנוח בתובעת, נבעו אלו מנסיבות אובייקטיביות אשר אינן תלויות בתובעת ובכל מקרה הניתוק היה זמני ולימים ספורים ואין בכך כדי לשלול מהתובעת את זכותה לתשלום קצבת שאירים.

סוף דבר תביעת התובעת לתשלום קצבת שאירים ומענק פטירה- מתקבלת.

אלמנת פנסיונר מוגדרת בתקנון הקרן כ"בת זוגו של פנסיונר ביום בו נפטר, ובילבד שהתקיימו בה אחד משני אלה: (1) הייתה לבת זוגו של הפנסיונר לפני חודש הזכאות הראשון לקיצבת זקנה וגרה עימו במשך לפחות שנה אחת רצופה עד ליום בו נפטר; (2) היתה לבת זוגו של הפנסיונר לאחר חודש הזכאות הראשון לקיצבת זקנה וגרה עימו במשך לפחות שנתיים רצופות עד ליום בו נפטר, ובילבד שביום בו נפטר הגיעה בת הזוג לגיל קצבת זקנה" (ההדגשות אינן במקור).

עם זאת בחקירתה הנגדית אישרה כי המערערת "לא גרה עם המנוח כמו שאני גרה עם בעלי". בהיתחשב במכלול הראיות, לרבות הגרסה המקורית שמסרה המערערת בתצהירה, קבע בית הדין כממצא עובדתי כי "במהלך שנות נישואיהם, חיו התובעת והמנוח בדירות נפרדות, בערים אחרות". עוד קבע כי "השניים לא ניהלו לאורך השנים משק בית משותף ולא הייתה ביניהם תלות כלכלית". לתיק בית הדין הוגשו מספר מסמכים בחתימת המנוח, בהם הציג עצמו כפרוד מהמערערת (ומסמך אחד - טופס 101 לשנת 1999 - בו ציין מעמדו כנשוי והוסיף את פרטיה של המערערת).

המערערת מדגישה כי בעלה המנוח העביר משך עשרות שנים סכומים גבוהים ממשכורתו לקרן, על מנת שלאחר פרישתו יוכל לקבל גמלה פנסיונית, ועל מנת שלאחר שילך לעולמו, תוכל אלמנתו, לה היה נשוי משך קרוב ל - 42 שנה, לקבל פנסיית שאירים, שתסייע למחייתה בעת זקנתה ולאחר פרישתה מעבודתה (בפרט במצבה כיום, שהוא מצב בריאותי קשה).

עם זאת, "התשובה לשאלה האם מוצדק לראות בנסיבות מסוימות שבהן בני הזוג לא התגוררו יחדיו באופן מלא או חלקי "מגורים משותפים" עשויה להיות מושפעת מן הקביעות הנוגעות לעצם קיומו של שתוף זוגי במובנו המהותי" (עניין סלח; ההדגשה במקור).

...

טרם סיום נוסיף כי לא מצאנו ממש בטענות המערערת על "הודאת בעל דין" מצד הקרן מעצם כך שציינה במסמכיה על סמך תעודת הזהות של המנוח שהוא "נשוי", או על כך שלא הביאה עדים מטעמה.

לאחר בחינת כלל החומר, שוכנענו שהמערערת לא עמדה בנטל לשכנע כי הם מתקיימים לגביה, וכי אין הצדקה להתערב בקביעותיו של בית הדין האזורי בקשר לכך.

סוף דבר - עם כל ההבנה לתחושותיה הקשות של המערערת, שהייתה נשואה למנוח למעלה מארבעים שנה ואף טיפלה בו במסירות רבה בתקופה האחרונה לחייו - אין מנוס מדחיית הערעור.

להלן – עניין סלח; עב"ל (ארצי) 55213-09-20 יצחקי – המוסד לביטוח לאומי (15.6.2021)), או על השאלה מה הן השלכות השינוי במערכת הזוגית בתקופה שקדמה לפטירת המנוח (ראו לדוגמה: ע"ע (ארצי) 29148-11-16 נחמיאס – מבטחים מוסד לביטוח סוצאלי של העובדים בע"מ (12.12.2017); ע"ע (ארצי) 26836-10-18 קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין והעבודות הציבוריות – שאול (12.2.2019)).

המסגרת הנורמאטיבית סעיף 252(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי או החוק), קובע כי אלמנה זכאית לקיצבת שאירים חודשית.

לינה בנפרד בית הדין האיזורי נתן משקל למעברם של בני הזוג לישון על ספות נפרדות בסלון הדירה, כגירסת המערערת, עם פרידתה של הבת מבעלה.

כך גם רישום הדיאטנית מחודש מרץ 2011, לאחר שהבת עברה להתגורר בדירה ובתקופה בה נקבע על יסוד דיווחי המנוח כי הוא עצמו לא התגורר בדירת המערערת, תחת הכותרת "אנמנזה", כי המנוח "גר עם חברתו". באופן דומה לא ניתן משקל מספיק לטעמי לתאור הזוגיות שבין השניים על ידי השכנה, גם אם לא היתה לה "ידיעה מלאה ואמיתית" על היחסים לאשורם, ולתיאור שהיתקבל על ידי בית הדין של המנוח הממתין כימעט מידי יום למערערת בתחנת האוטובוס ומסייע לה עם הסלים.

בשל ייחודן של הנסיבות והשאלה המורכבת המתעוררת סברנו כי יש לאפשר למערערת להביא עדים ביחס לתקופה הסמוכה לפטירת המנוח" בפסק דינו המשלים קבע בית הדין האיזורי כך (סעיף 73): "ממכלול הראיות והעדויות שהוצגו לפנינו שוכנענו שלאחר טקס האירוסין היו המנוח והתובעת בגדר "ידועים בציבור". עם זאת, משנת 2010 לערך, נפסק הקשר הזוגי והמנוח חזר להתגורר בדירת התובעת בשל קרבת המשפחה שלהם ובשל העובדה שלא היה לו מקום מגורים אחר מכיוון שלא היה בקשר עם אחותו.

בית הדין נתן משקל לטופס הבקשה לגימלת הבטחת הכנסה שמילא המנוח בשנת 2015 בו כתב כי הוא מתגורר עם חברתו לשעבר, והדבר מלמד על אופן תפישתו את הקשר; הכיתוב על המצבה "אבינו וסבנו", וזיקתה של המערערת אליו נפקדה אף כי היא שילמה עבור המצבה; העידר מהימנות גרסת המערערת והעדים מטעמה אודות לינה משותפת (סעיף 66); העובדה שהמערערת הציגה עצמה בתביעתה לדמי פגיעה משנת 2016 כ"גרושה" ולא "ידועה בציבור", כששאלת מעמדה אינה משליכה על הזכאות לדמי פגיעה, כשהעדר אינטרס בהסתרת מעמד הידועים בציבור מגבירה את מהימנות המידע (סעיף 67); העובדה שהמערערת לא דאגה למדורו של המנוח אם היתה הולכת לעולמה לפניו אף אם זכויות הקניין בדירה תיוותרנה של ילדיה (סעיף 70); המערערת התרעמה על כך שהמנוח רשם את כתובת מגוריו ככתובת שלה, והיא פנתה למשרד הפנים על מנת שישנה זאת, וכך נעשה (סעיף 68); נשלל קיומו של משק בית משותף (סעיף 69).

...

מאחר שסמוך למותו של המנוח חיו בני הזוג כידועים בציבור, יש לקבל את הערעור.

ואילו בהיבט של ידועים בציבור כל עוד לא קבע המחוקק מבחנים לסיום קשר זוגי של ידועים בציבור הרי יש לראות את היחסים בין בני זוג החולקים מגורים משותפים, עם דגש לכך שהם קיימו טקס אירוסין, כיחידת זמן אחת הנמשכת עד למותו של המנוח, גם אם עברו תקופות בעיתיות ביחסים הזוגיים, ולפיכך המסקנה המתבקשת היא שסמוך למותו התקיימו מערכת יחסים של בני זוג.

סוף דבר בהתאם לחוות דעתו של השופט רועי פוליאק, אליה הצטרפו השופטת סיגל דוידוב-מוטולה ונציגי הציבור מר אמיר ירון ומר דן חן, ובניגוד לעמדתה החולקת של השופטת חני אופק גנדלר, הערעור מתקבל והמערערת תוכר כ"אלמנה" של המנוח הזכאית לקבל קצבת שאירים.