ואולם, מכתב זה לא נכתב בזמן אמת אלא לאחר פטירת המנוח, ולא נועד לצורך רפואי מקצועי במהלך הפעילות הרגילה של בית החולים, אלא נועד לבקשת המשיבה על מנת שתוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כזכאית לקיצבת שאירים, דהיינו, למען הצורך הכלכלי הברור שלה.
נזכיר כאן כמה אבני דרך מן הפסיקה, שיש בהן כדי ללמד על האופן בו יש לערוך את הבחינה בהקשר זה.
כך, בפסק הדין בעיניין אביבה ליאון, הדן בזכאות לקיצבת שאירים על פי הוראת חוק הביטוח הלאומי (היום סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה 1995, ובשעתו סעיף 5 לחוק, כנוסחו בשנת 1968), הדומה להוראת תקנון הקרן מושא דיוננו, נקבע מפי השופט יצחק אליאסוף (כתוארו אז), כי:
"הסימן העקרי של קיום מצב של פירוד בין בני זוג הוא שהם אינם גרים במשותף, באופן מלא או חלקי, או באופן זמני ומשתנה או מתמשך. העובדה שבני הזוג אינם גרים במשותף באופן מלא ומתמשך מצביעה על קיום פירוד אשר יכולה להיות לו תוצאה משפטית לעניין שלילת זכויות האלמנה לקיצבת שאירים...
...
השאלה היא אם
יש בתשתית הראייתית כפי שנפרשה בבית הדין האזורי כדי לסתור את האמור בתצהיר, ולטעמנו, ועל כך כבר הרחבנו דברים, התשובה לכך היא בשלילה.
זאת, בין היתר, בהעדר כל זיקה ושיתוף כלכלי בין המנוח למשיבה בתקופה זו.
אשר על כן הערעור מתקבל.
בנסיבות המקרה, וחרף קבלת הערעור, לא מצאנו מקום ליתן צו להוצאות כנגד המערערת.
