מאגר משפטי לחיפוש בעזרת בינה מלאכותית
רוצים לראות איך משתמשים בדין רגע? לחצו כאן

זכויות אחים חורגים לירושה של כספי פוליסת ביטוח

בהליך קופת גמל (ק"ג) שהוגש בשנת 2023 באזורי לעבודה תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

טענות הצדדים לטענת התובעת, בשים לב להוראות סעיף 147 לחוק הירושה וההלכות הפסוקות של בתי המשפט בעיניין זכות נושים לכספי נפטרים המוחזקים בקרן פנסיה ו/או בקופת גמל אין לעירייה כל זכות בכספים של המנוח.
" אחותה של הנתבעת 1 ציינה במועד הדיון : "אני החלטתי לקחת הכל לידיי. עם כל הכבוד של מנורה ושל ערייה החיים שלה זה עניין שאול. אנו רוצים פשרה בעריית תל אביב לסיים את כל הסבל הזה של אשה אלמנה שמפרנסת שלושה ילדים. אבקש לעשות פשרה ולסיים את הסיפור. ממילא גם אם יש יותר כסף זה יעבור אליהם ולא לאחותי. לפני מספר חודשים קיבלנו תשובה של אי ספיקת כליות. זה חובות לפני 30 שנה. אין לנו אפשרות לקחת עו"ד. תגיעו איתנו לפשרה תעזרו לאחותי. בן אדם פשוט להתנהל מול שני גופים כאלה. זה בא על חשבון הבריאות של אחותי. יש לה שלושה ילדים לגדל. אנו רוצים דבר אחד להגיע לפשרה מול הערייה, שיהיה לה חשבון בנק, שתשלם על דברים בסיסיים. שנה וחצי מתחננים לפשרה. לקחו לנו יותר מ 160,000 ₪ תנו לנו סכום מסוים של אשה אלמנה. אין לה בנק אין לה חיים. אנשים תורמים לה אוכל. איבדנו את אבא שלי לפני 4 חודשים. כרתו לה אצבע ברגל. להיתמודד מול שני גופים כאלה? רוצים פשרה ולסיים לסגור. שיהיה לאחותי את הכבוד האחרון שנשאר ללכת לסופר ולא כמו אשה מסכנה." דיון והכרעה סעיף 147 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") קובע כדלקמן: "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם לפי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העיזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון." מכאן, שסכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם מתוקף חברותו בקרן פנסיה, מוחרגים מעזבון המנוח אלא אם ניתן ציווי מפורש בעיניין בצוואת המנוח, והעמית מסר הודעה בעיניין זה לקרן עוד בחייו.
בהתאם להלכה שנפסקה ע"י ביהמ"ש העליון ברע"א 8622/13 המוסד לביטוח לאומי נ' שחר (פורסם בנבו, 7.9.2016) (להלן: "הילכת שחר"), נקבע כי זכותם של השארים, המוטבים והיורשים בכספים הצבורים הנה זכות עצמאית, אשר נולדת רק עם מותו של אדם, בהתאם להוראות התקנון וכי אופי הפוליסה אינו משנה לעניין מאפייניה הכלליים של פוליסת הביטוח והתכליות שבשמן הפוליסה מוחרגת מנכסי העזבון: "...החריגה שבסעיף 147 לחוק הירושה חלה על קופת גמל. בכך ניתנת עדיפות למוטב שנקבע על ידי העמית, על פני עזבונו – בין אם מוגדר בצוואה ובין אם על פי דין. להוצאת כספים אלה מן העזבון יש השלכה חשובה נוספת והיא אי יכולתם של נושי המנוח לגבות חובות מנכסים אלה, שכן נושה מוגבל בתביעתו רק לנכסי העזבון. אין לנושים זכות לתבוע חובם מהנכסים המנויים בסעיף 147 לחוק הירושה, גם אם הנכסים היחידים של המנוח בעת מותו (ע"א 293/72 פילוסוף נ' תעוז קופת גמל לשכירים בע"מ, פ"ד כז(2) 535, 538 (1973)). לכן, על אף שלנושא העזבון עדיפות על פני יורשי המנוח, הוא נסוג מפני המוטב החוזי..." בתי המשפט חזרו וקבעו, כי זכות המוטבים בפוליסה היא זכות חדשה ועצמאית, כאמור (ר' ע"א 601/88 רודה נ' שרייבר) ואותה זכות עצמאית נבדלת מהזכות מכוח דיני הירושה ומכוח צו הירושה ולמעשה מדובר בחוזה לטובת צד ג' היוצר זכות חדשה ועצמאית.
...
תחילה, מצאנו כי כספי קופת הגמל לתגמולים אינם באים בגדר עיזבון המנוח, וזאת עפ"י סעיף 147 לחוק הירושה.
מסקנה זו מתבקשת כאמור גם מתכליתו של הסעיף, היא התכלית הסוציאלית.
סוף דבר: אשר על כן ובהינתן כל האמור לעיל, אנו קובעים כדלקמן: הנתבעת 1 הנה שאירה של המנוח ונוכח מעמדה זה, הנה זכאית לקבלת הכספים (בהתאם לדרישה כפי שמנחה התקנון) ולעשות בהם כחפצה, בין השאר היא רשאית להעביר את הכספים לסגירת חובות כפי שהיא מצהירה.

בהליך קופת גמל (ק"ג) שהוגש בשנת 2019 באזורי לעבודה תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

מאחר וחוק הירושה קובע מפורשות, כי כספים המופקדים בקופת גמל אינם באים בכלל העיזבון – למחציתו היתה המבקשת זכאית מכח ההכרה בה כידועתו בציבור של המנוח - אזי לא ברור על סמך מה מבססת המבקשת את זכאותה לקבלת הכספים המצויים בפוליסת ביטוח החיים.
מרכז משען, המוטבת בקופת הגמל של המנוח, טענה, כי המנוח היה ער לאפשרות שינוי זהות המוטבים, היות וטרם מינויה כמוטבת בקופת הגמל היה אחיו החורג המוטב היחיד, הוראה אשר שונתה 8 שנים לפני פטירתו, ועל כן העובדה שלא שינה את זהות המוטבת פעם נוספת ולא רשם את המערערת כמוטבת מעידה כי לא היה בכוונתו לשנות את זהות המוטב.
...
סיכומו של דבר, לא מצאנו כי למבקשת עילת תביעה, ככל שהדברים נכונים לשלב זה במסגרתו כל קביעותינו הן קביעות לכאוריות, ואף לא הוכח כי מאזן הנוחות, אותה אבן בוחן המשמשת אותנו בבואנו להכריע בבקשות מעין אלה למתן סעד זמני, נוטה לטובת המבקשת.
על שיווי המשקל המתקיים בין מאזן הנוחות וזכות התביעה נכתב בפסק דינו של בית המשפט העליון: "אם המסקנה המשפטית מפרשנות החוק שוללת קיומה של עילת תביעה ראויה, כך שהמסקנה האופראטיבית היא שהתובע לא יכול לזכות בסעד שהוא מבקש בתביעתו, כי אז אין עוד צורך להיכנס לבירור עובדתי בסוגיית מאזן הנוחיות לצד מי הוא נוטה, ובשאלה אם עלול להיגרם נזק למי מבעלי הדין, מה טיבו ומה שיעורו". (ר' רע"א 2512/90 סופרגז חברה ישראלי להפצת גז בע"מ נ' תופיני סער ואח', פ"ד מה(4) 405, 415 (1991)) לאור האמור לעיל הבקשה נדחית.
המזכירות תמציא החלטנו זו גם למשיבות 1 ו-3, אשר לא התייצבו לדיון.

בהליך בע"מ (בע"מ) שהוגש בשנת 2016 בעליון נפסק כדקלמן:

בסעיף 2(א) לצוואה צווה המנוח למבקש סכום של 220,000 ש"ח, ומינה את שני אחיו כנאמנים להפקיד כספים אלה בבנק בתכנית נושאת פירות עד מלאת 21 שנים למבקש.
בשלב הבא היתייחס בית המשפט לתביעה ההצהרתית בנוגע למעמד הכספים של המנוח המוחזקים על ידי כלל חברה לביטוח (להן המבטחת).
בית המשפט נידרש להוראות החוק הרלבנטיות, ובכללן סעיף 147 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן חוק הירושה) הקובע כי בררת המחדל היא שכספי ביטוח אינם נכללים בעיזבונו של אדם, אלא אם הוכללו במפורש; וסעיף 36(ב) לחוק החוזים, תשל"ג-1973 הקובע כי בעל הפוליסה יכול להתנות כי כספי הביטוח יהיו חלק מהעזבון וכן לשנות את המוטב באמצעות הוראות צוואתו.
" בהתאם להוראה זו קבע בית המשפט כי נוסח הצוואה ברור וכל שעליו להכריע הוא בשאלה הפרשנית, האם כספי הביטוח נכללים במונחים "זכויותי" ו-"רכושי" שבצוואה.
הכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה לא ראיתי להעתר לה. כנודע, הרשות לערעור בגילגול שלישי ניתנת במשורה, ומוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך.
...
הכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה לא ראיתי להיעתר לה. כנודע, הרשות לערעור בגלגול שלישי ניתנת במשורה, ומוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך.
די באלה שלא להיעתר לבקשה.
לאחר שעיינתי בפסק הדין, אין בידי לקבל את טענת המבקש, לפיה צוואת המנוח בטלה משלא ניתן לעמוד מתוכה למי ומה ציוה המנוח באמצעותה.
אשר על כן, איני נעתר לבקשה.

בהליך ערעור אזרחי (ע"א) שהוגש בשנת 2019 בעליון נפסק כדקלמן:

בהתבסס על המסכת העובדתית שפורטה לעיל, הגישו לוין ווייס תביעה כספית לתשלום סך של 4,090,310 ש"ח נגד פרי, ד"ר אלכסנדר פרי (אחיו של פרי ומנכ"ל האירגון) והארגון (למען הבהירות, השלושה יחדיו ייקראו להלן: המשיבים).
בעיניין זה ציין בית המשפט כי על המשיבים, כחלק מטענתם להיעדר נזק לזכאים בעצם הגבייה, הוטלה החובה להציג חוות דעת מתאימה לכל אחד מהזכאים המצביעה על הפער בין שיעור הפרמיה הנהוג לבין שיעור הפרמיה שנגבה, אך הם לא עמדו בה. נוכח זאת, התביעה התקבלה בחלקה והמשיבים חויבו לשלם לסידרנסקי, באמצעות יורשה, סך של 991,973 ש"ח, הכולל את תשלומי הפרמיה בצרוף הריבית ההסכמית שנגבתה ממנה, וכן הוצאות משפט בסך של 200,000 ש"ח. טענות הצדדים בעיניין לוין תחילה טענו לוין ווייס בערעורן כי שגה בית המשפט המחוזי עת דחה את טענתן להשבת פרמיות הביטוח.
השופטת (בדימ') א' פרוקצ'יה עמדה על יסודות עבירת הגניבה בה הורשעו וכך ציינה: "'מקור הרע' שביסוד עבירת הגניבה שעברו העותרים [פרי והארגון – ד.מ.] הוא במעשי התרמית שעשו, ואשר עמדו ביסוד ההיתקשרות בינם לבין לקוחותיהם. מעשי המירמה של העותרים סביב ההיתקשרות הטביעו ליקוי יסודי בהסכמת הלקוחות למסור לידי העותרים את הכספים שנועדו לרכישת פוליסות ביטוח... טענת העותרים, לפיה מתן הפטור על ידם לעיזבונות הלקוחות שנפטרו שולל את עבירת הגניבה בידי מורשה, אינה יכולה להיתקבל. פטור זה אמנם ניתן ללקוחות בידי העותרים, אך הוא היה אמור 'להירכש' על ידם תמורת פרמיות ביטוח הוגנות וסבירות, במסגרת חברת ביטוח חיצונית שלעותרים אין אינטרס בה. במקום זאת, הפטור 'ניקנה' באמצעות סכומי כסף חריגים שנוכו מהרנטות של הלקוחות, אשר שולשלו לכיסם של העותרים. לא היתקיים יחס אמיתי בין ערכו של הפטור שניתן כאמור לבין שיעורם של הכספים ששמשו לרכישתו. האנטרס הרכושי של הלקוחות נפגע פגיעה קשה בכך שסכומי כסף להם היו זכאים מכספי הרנטות נשללו מהם שלא כדין; אותו חלק מפרמיות הביטוח החורג מהשיעור המקובל בשוק לביטוח הסיכון שאותו נידרש לבטח – מות הלקוח בטרם ניפרעה ההלוואה במלואה – הוא המהוה נשוא הגניבה בשליחת יד, ולגביו מתקיימים גם יסודות עבירת הגניבה בידי מורשה" (פסקות 99-98).
...
בתגובה טענו המשיבים כי יש לדחות את התביעה שכן כלל הטענות שבה התיישנו.
לאחר שעיינתי בחוות דעתו של חברי, השופט י' אלרון, מצאתי להעיר הערות קצרות.
סבורני כי אין מקום לומר שאדם סביר היה מתקשר בחוזה שביצועו מחייב את הצד השני לעבור עבירת עיסוק בביטוח.
אולם אין מדובר בשווי השוק של שירות ביטוחי רגיל, אלא של השירות הנחות והבלתי חוקי שסיפקו המשיבים בסופו של דבר.

בהליך ערעור אזרחי (ע"א) שהוגש בשנת 2023 בהמחוזי חיפה נפסק כדקלמן:

לפניי בקשה למתן ארכה להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט זיו אריאלי) מיום 2.3.23 בת"א 38051-05-19 במסגרתו נדחתה, מחמת היתיישנות, התביעה שהגישו המבקשים, יורשיו של המנוח משה מאיר רוזנברג ז"ל (להלן: "המנוח"), בגין תגמולי ביטוח מכוח פוליסת ביטוח חיים שרכש המנוח להבטחת פרעון יתרת הלוואת משכנתא שנטל.
המנוח היה אף הוא בנו של המבקש 1 ואחיו של המבקש 2.
המנוח נפטר ביום 1.7.15 וממועד זה ועד ליום 19.12.21 לא היה למבקש 2 אפוטרופוס של ממש שכן המבקש 1 היה אפוטרופוס פורמאלי שלו אך לא ידע לעמוד על זכויותיו, זו הסיבה בגינה המבקש 1 הוחלף בתפקידו ולכן לא ניתן לטעון כי היה גורם שייצג נאמנה את האינטרסים של המבקש 2 בתיק עד 19.12.21 (נראה כי הכוונה היתה ליום 16.10.20 – אז מונתה העמותה לאפוטרופוס של המבקש 2).
לטענת המבקשים, יש להאריך את המועד להגשת העירעור גם מההיבט המוסרי, שכן המבקשים הם חיסויים הזקוקים למשאבים כלכליים לשם קיומם וגורל כספי המשכנתא משפיע ישירות על מצבם הכלכלי, מאחר שהדירה היא הרכוש העקרי שנותר להם מהמנוח, ואין זה ראוי לתת למשיבה להיתחמק מחבותה הביטוחית מטעמים פרוצדוראליים טכניים, בפרט כאשר אין חולק כי הפוליסה בת תוקף ואין חולק כי ידעה על פטירת המנוח לכל היותר חודשיים ימים לאחר מועד פטירתו.
זאת, בהתאם לתקנה 176(ב) לתקנות סדר הדין, הקובעת כי אם "נקבע בתקנות אלה או בכל חיקוק זמן לעשיית דבר ... יחול האמור כל עוד בית המשפט לא הורה אחרת מטעמים מיוחדים". ההלכה ביחס לשיקולים שעל בית המשפט לשקול בדונו בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, שהתגבשה טרם תחיקתן של תקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט – 2018, רלוואנטית גם כיום, מאחר שאין שינוי בדרישה לקיומו של "טעם מיוחד". נקודת המוצא בבקשה להארכת מועד, כפי שהתגבשה בפסיקה, ומובאת בהרחבה בהחלטת בית המשפט העליון בבש"א 5636/06 נשר נ' גפן (23.8.06) הנה כי: "מחד גיסא, הכלל הנו כי על בעל דין לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת על עיקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים...מאידך גיסא, קיימות נסיבות חריגות בהן מוצדק לאפשר את הגשת ההליך באיחור, באופן המונע תוצאה שרירותית ונוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין. בהתאם לכך, מאפשרת תקנה 528 הארכת מועד להגשת הליך באיחור, בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו". באשר לטעמים המיוחדים, קובע בית המשפט העליון, בעיניין נשר כי: "...לצד משכו של האיחור יש ליתן את הדעת למכלול שיקולים ובהם: האם הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך; מהות הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור; מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור; וכן סכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד. ככל שסכויי ההליך לגופו חלשים או אף אפסיים, כך נחלשת ההצדקה מבחינת האנטרס של בעל הדין שכנגד ושל הציבור בכללותו למתן אורכה להגשתו. יודגש כי אין המדובר ברשימת שיקולים ממצה. שאלת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד תבחן תמיד על-פי מכלול נסיבות העניין." ראו גם: רע"א 10035/06 גאון נ' שחר (10.5.07); רע"א 2184/12 מיכלוביץ נ' א. אספקה וטרינארית בע"מ (29.8.12); ע"א 6842/00 ידידה נ' קסט פ"ד נה(2) 904 (2001)).
...
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי הוכח קיומו של "טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד.
עם זאת, אני סבורה שהשאלות אותן מעלה העמותה עשויות להיות ראויות לדיון.
לאור כל המפורט לעיל, אני נעתרת לבקשה, ומאריכה את המועד להגשת ערעור על פסק הדין עד ליום 26.9.23.
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו