זכאותה של אחות בשירות המדינה לפנסיה תקציבית

העובדות שאינן שנויות במחלוקת ואשר עולות מהמסמכים - התובעת, ילידת 16.3.1972, החלה לעבוד אצל הנתבעת ביום 3.10.1999 כאחות לבריאות הציבור.

] הינה כי כן, לצורך בחינת זכאותה של התובעת לפנסיה תקציבית, יש לבחון האם עובר למועד הקובע, הוא 1.4.2002, היא הייתה עובדת מדינה אשר מונתה על פי חוק המינויים, או שהועסקה בסווג אחר ללא מינוי כאמור.

וכך נקבע בעיניין הררי - "ככל שהדבר נוגע להתערבות בית הדין, סבורה אני כי יש להבחין בין זכויות שמקורן בהוראות נוהל ובהסכמים לבין הוראות שמקורן בהוראות חוק מפורשות. בעוד שלגבי הוראות ההסכמים, יש יסוד לסברה כי חזקה על המדינה שלא התכוונה לפגוע בתנאי העסקתו של עובד ועל כן יש להשוות את תנאיו להוראות ההסכמיות החלות על עובד המקביל לו במעמד... שונה הדבר לעניין החלת זכויות מכוח החוק. לגבי אלה, חזקה עלינו מצוות המחוקק כפי שפורשה בפסיקת בית דין זה אשר קבעה כי נוכח הוראותיו המפורשות של חוק הגימלאות, הזכות לפנסיה תקציבית על פיו, הוענקה לעובד מדינה שהנו "מי שנתמנה לשירות המדינה לפי חוק המנויים" (סעיף 1 לחוק), היינו במיכרז ובעמידה בתנאי הדין, ולו בלבד.

...

בהתאם לכך אנו קובעים כי בנוסף לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה צוברת כאמור, התובעת זכאית לפיצוי בסך 50,000 ₪ בגין העסקה ללא הפרשות פנסיוניות בתוך דיווח שגוי בתלוש השכר במשך תקופה ארוכה.

אכן, הוכח כי היות וממילא התובעת זכאית להיות מבוטחת במסלול של פנסיה צוברת, הרי שאין משמעות להפקדת הכספים לקרן הפנסיה בשלב מאוחר יותר ולא בזמן אמת (פרט לנושא היוון הכספים שנלקח בחשבון בחישוב סכום הפיצוי - ראו חוות דעת אליגון וחקירת המומחה יחזקאל בעמ' 13,שו' 29-11) אולם בכך אין כדי למנוע מהתובעת מלקבל פיצוי ראוי עבור מחדל זה. לסיכום - לאור כל האמור, הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים האמורים בפסקאות 52 ו - 55 לפסק הדין תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

משנדחתה התביעה ברובה ובהתחשב במכלול הנסיבות, לרבות הפיצוי שנפסק, אנו מחייבים את הנתבעת בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בסכום מופחת בסך – 10,000 ₪ שישולמו תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

על העסקתן של אחיות אלו חל חוק שירות המדינה גמלאות ומכוחו הן היו זכאיות לפנסיה תקציבית בעת פרישתן.

...

לאור כל זאת ולמען הסק ספק אנו קובעים כי רכיבי התביעה הנזכרים לעיל למעשה אינם בגדר המחלוקת הנתונה להכרעתנו.

לנוכח גרסתה של התובעת כי היא פנתה לראשונה בשנת 2008 ולנוכח התשובות שקיבלה – אנו קובעים כי לא הוצגו לתובעת מצגי שווא לפיהם היא מועסקת באופן שאינו פוגע בזכויותיה הסוציאליות.

אשר לטענת הנתבעת כי קיימת "הודאת בעל דין" לבית הדין הארצי לפי הנתבעת אינה מערערת על קביעת בית הדין האזורי כי "זכויות פנסיה לא מתיישנות", הרי שלא מצאנו כי קיימת "הודאת בעל דין" כזו הנוגעת לתיק זה שלפנינו.

סוף דבר – התביעה נדחית.

העובדת בוטחה בפנסיה תקציבית.

זאת, לטענתה, נוכח חוזר נציבות שירות המדינה מט/16 מיום 18.2.99 שעניינו " איסור העסקת עובד בחלקיות משרה מעבר לתקן משרתו – ריענון" (להלן – חוזר מט/16).

כן טענה, כי על פי חוזר מט/16 והלכת הרשקוביץ, יש להשלים עבורה תוספת בשיעור 6.69% לחישוב תקן משרתה, ולמצער- לכל הפחות תוספת בשיעור 5% לענין חישוב זכויותיה הפנסיוניות, בשל היתעלמות המדינה מימי החופשה בתשלום.

המדינה טענה בבית הדין האיזורי (סעיף 90 לסיכומים) וגם בפנינו (סעיף 10 להודעת העירעור וסעיף 8 להודעה המשלימה מיום 14.9.20) – כי אופן תחשיב ימי ההיעדרויות צריך להעשות באופן מותאם למבנה ההעסקה הייחודי של האחיות.

...

בהעדר חריגה מובנית בשל התעלמות מחופשות לא מצאנו מקום להגדיל את היקף המשרה בהתאמה להיקף החופשות.

עד כאן למסקנה העולה מניתוח נתוני ההעסקה בחודשים שבהם שהתה העובדת בחופשה.

נוכח המסקנה אליה הגענו מתייתר הצורך לדון בטענות המדינה בכל הנוגע להכרעה הנוגעת להתיישנות ושיהוי, ומשכך לא נתייחס לאלה ולא נביע עמדה - לכאן או לכאן - לגבי הכרעתו של בית הדין האזורי בסוגיה זו. סוף דבר – דין ערעור המדינה להתקבל במלואו, ומשמעות הדבר היא כי תביעת העובדת נדחית.

רקע תמצית העובדות הרלוואנטיות המערערת, ילידת 1972, החלה לעבוד כאחות לבריאות הציבור בלישכת הבריאות במחוז דרום ביום 3.10.1999.

פסק דינו של בית הדין האיזורי בית הדין האיזורי דחה את התביעה בעיקרה וקבע כי המערערת אינה זכאית להסדר פנסיה תקציבית, כיוון שעובר למועד הקובע (1.4.2002) לביטול זכותם של עובדים בדירוגה של המערערת להצטרף למסלול הפנסיה התקציבית לא קיבלה המערערת כתב מינוי ומשכך לא היתה זכאית להיכלל בהסדר פנסיה תקציבית על פי הקריטריונים הקבועים בחוק המינויים (לרבות קבלת כתב מינוי).

בין כך ובין כך, העסקת עובד שלא כדין לפני היום הקובע אינה מקנה לו זכות לצרוף בדיעבד למסלול הפנסיה התקציבית (השוו: עניין קרואני; ע"ע (ארצי) 388/99 חסון – משרד השיכון, פד"ע לט 358 (2003); ע"ע (ארצי) 410/06 ע"ע (ארצי) 7229-10-12‏ ‏ מדינת ישראל - משרד הבטחון נציבות שירות המדינה – הררי.

...

לפיכך, אף אם היה בית הדין מגיע למסקנה כי העסקת המערערת ללא כתב מינוי במסגרת חוזה מיוחד נעשתה בניגוד לחוק, לא היה בכך, בהתאם לפסיקה, כדי להקנות למערערת תרופה המזכה אותה בפנסיה תקציבית בניגוד להוראות חוק הגמלאות.

ניסיונותינו להביא את הצדדים לכלל הסכמה לא עלו יפה ומשכך אין מנוס מהכרעה במחלוקת.

סוף דבר ערעור המערערת נדחה, בכפוף להגדלתו, בתוך 30 ימים מהיום, של סכום הפיצוי הלא ממוני, אשר יועמד על סכום של 100,000 ש"ח חלף 50,000 ש"ח שנפסקו בבית הדין האזורי.

במכתב התגובה מטעם שירות המדינה מיום 12.9.16, נדחתה בקשתו בנימוק, לפיו מרבית העובדים לא היו במעמד של עובדים קבועים עובר למועד הקובע, ועל כן, בהתאם להסכם הקבוצי בדבר המעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת הם אינם זכאים לפנסיה תקציבית (נספח ו' לכתב התביעה).

את תקופת ההתיישנות בגין זכאותו של עובד לפנסיה צוברת/תקציבית יש למנות החל מהמועד שבו נקבע מסלול הביטוח שלו ונחתמו מיסמכי הפנסיה, שכן אופן הביטוח הוא חלק מתנאי עבודתו, ככל יתר התנאים לגביהם יש להגיש תביעה תוך שבע שנים.

בע"ע (ארצי) 1611-06-11 בלו – מדינת ישראל סקר בית הדין הארצי את העקרונות שיש לשקול עת נטענת בפניו טענת היתיישנות: "הכלל הוא כי דחייתה על הסף של תביעה מחמת היתיישנות מצריכה זהירות מרובה. מחד, על בית המשפט ליתן משקל לזכות הגישה לערכאות, שהיא זכותו החוקתית של התובע. מנגד, על בית המשפט לשקול את התכלית והטעמים שבבסיס מוסד ההתיישנות" (ראו ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, מיום 19.9.2010 בפסקות 28-29, 56 וההפניות שם, להלן: פרשת גיא-ליפל; ע"ע 716/05 יעקב הברפלד - תוצרת מזון ישראלית בע"מ, מיום 29.7.2007, בפיסקה 7; ע"ע 533/09 עופרה אילן ו-24 אח' - שירותי בריאות כללית, מיום 15.6.2011 בפסקות 19, 21 וההפניות שם, להלן: פרשת אילן).

...

טענות הנתבעות לטענת הנתבעות יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות, שיהוי, מניעות והיעדר עילה.

נוכח המקובץ לעיל, משהתובעים לא הוכיחו בפנינו כי הייתה להם מניעה אובייקטיבית להגיש את תביעותיהם הפרטניות בטרם חלפה תקופת ההתיישנות ולא הרימו את נטל ההוכחה לקיומם של התנאים המנויים בסעיף 8 לחוק, לא מצאנו הצדקה לעצירה או להארכת תקופת ההתיישנות.

בנסיבות מובהקות אלה, ונוכח מסקנותינו בעניין ההתיישנות, לא מצאנו מקום להידרש ליתר טענות הנתבעות בעניין השיהוי, היעדר עילה והסכם הבוררות.

סוף דבר התביעה נדחית בזאת על הסף מחמת התיישנותה מהנימוקים המפורטים לעיל.