הוראת חוק זו לא קפחה מזכויות התובעת, שכן עם הקמתם של תאגידי הביוב והעברת משק המים העירוני לניהולם של התאגידים מכרו הרשויות המקומיות את כלל חובותיהם לתאגיד, וקיבלו תמורה מלאה בעבור חובות אלה, ולפיכך הן מנועות מלגבות אגרות ביוב גם ביחס לתקופה שקדמה להקמת התאגיד.
סעיף 139 לחוק תאגידי מים וביוב, תשס"א – 2001 (להלן: "חוק תאגידי מים") מורה על ביטול מוחלט של סמכויות הרשויות המקומיות לגבות תשלומי חובה בעינייני אספקת מים וביוב, לרבות חובות עבר שהושתו ע"י הערייה טרם הקמת תאגידי המים.
...
מנגד, טוענת התובעת, כי יש לדחות את הבקשה ולדון בתביעה לגופה.
טענות הנתבעת:
לטענת הנתבעת, יש לדחות את התביעה שהגישה העירייה על הסף, וזאת נוכח הטעמים הבאים:
התיישנות- לטענת הנתבעת התובענה דנן הוגשה כנגד הנתבעת במחצית שנת 2021 בגין חובות אגרת ביוב שנצברו לכאורה בין השנים 1998-2012.
תמצית טענות התובעת:
לטענת התובעת, יש לדחות את הבקשה לסילוק התביעה על הסף ולחייב את הנתבעת בהוצאות, ואלו טעמיה -
זכות הגישה לערכאות – דחייה על הסף מהווה חריג, והעתרות לבקשה שמורה למקרים נדירים.
כפועל יוצא משנראה כי סיכוייה של התובעת להביא לפני ביהמ"ש כאן ראיות המעידות על זכותה לקבלת תשלום בשים לב למטרת החיוב באגרת ביוב מחד ובשים לב להוראות סעיף 12 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) הינן אפסיות וגם מטעם זה דין התביעה להידחות.
במקרה שלפניי כבר מצאתי כי משיקולים של התיישנות החיוב ושל העדר יריבות הרי שדינה של התביעה להידחות על הסף, ועל כן הדברים הנאמרים כאן הינם למעלה מן הצורך, ואולם אבהיר כי לו נשמעה דעתי בעניין הרי שבבחירה בין שתי הדעות השונות אשר נשמעו בעניין זה יש להעדיף לטעמי את הדעה שלפיה תבוצע אכיפת החיובים בגין אגרות הביוב וגבייתם, אף אם הוטלו כדין עובר להקמת התאגיד, על ידי התאגיד בלבד.
מכל אלו – נחה דעתי כי יש להעדיף דחייה של התביעה כבר בשלב מקדמי זה על פני השחתת זמנם של הצדדים והכבדת ההוצאות, על אף החריג במתן סעד מסוג זה.
התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסך של 3,500 ₪, סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
