זכאות עובדי מדינה לתוספת מדרגה עם צאתם לגמלאות

המחלוקות אליבא דתובע, דרגת הפרישה שלו היתה צ"ל דרגה 42+ ולא כפי שניתנה לו. לגירסתו, כפועל יוצא מהיותו בעל תואר שני, היה זכאי מחד גיסא, לקיצור הפז"מ עד לקבלת תוספת שהיה בדרגה לפי ס' 21.132(ב)– ומכאן ל40+ כבר במרץ2013, (ויתכן אפילו קודם לכך ב 19.9.12 בהיתחשב בכך שקבל אישית קיצור פז"ם אחרי שנתים וע"כ מחצית הזמן היא שנה בלבד) ומאידך גיסא- היה זכאי לתוספת דרגה בחלוף שנה (לשיטתו, מאז קיבל הדרגה הקודמת- ובילבד שהגיע לשיא הותק)- על כן היה צריך להימצא במצב שבו ערב פרישתו כבר היה צ"ל בדרגה 41+ ולכן דרגת הפרישה היתה צ"ל 42+.

סעיף 85.125 (א) (2) קובע א.כללי זכאות לדרגת פרישה - לזכאים לקיצבה על-פי חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 בפיסקה זו בכל מקום שנאמר 40 שנות שירות - הכוונה ל-40 שנות שירות בפועל בשירות המדינה, לא כולל תקופת עבודה שבגינה העובד קיבל פצויי פיטורים.

באותו ענין הועלתה טענה דומה וכך נקבע: על הצדדים חלות הוראות התקשי"ר. על פי התקשי"ר (סעיף 25.312), זכאי עובד לתוספת שהיה כאשר: "... עובד אשר דרגתו היא אחת הדרגות המפורטות בטבלה... אף אם דרגתו דרגה אישית, ואשר שהה בדרגתו בשירות שלוש שנים לפחות, מקבל תוספת שהייה בדרגה." סעיף 25.312 קובעת כי התוספת נחשבת לחלק מן המשכורת והיא תתבטל עם עלייתו של העובד בדרגה.

...

לטעמנו , וודאי בהעדר ניסוח ברור של העילה, אך גם לו היתה מנוסחת כראוי, ספק אם לו הינו קובעים כי היה מקום שהנציב ישקול את הארכת החוזה , היתה המשמעות הנגזרת מכך שלא שקל זאת כי התובע זכאי לדרגה לה טוען.

סוף דבר- לא מצאנו כי יש מקום לקבל את התביעה , והיא נדחית.

בנסיבות הענין לא מצאנו מקום לעשות צו להוצאות.

לטענת התובעת, בהתאם להוראת סעיף 85.125 היא זכאית לתוספת של חצי דרגה לפרישה בנוסף על דרגת הפרישה שניתנה לה. אי מתן תוספת חצי דרגה בפרישה מהוה היתנהגות פסולה, שלא בתום לב, שכל מטרתה להעניש את התובעת על כך שהגישה את התביעה בעיניין הדרגות ולא הסכימה להתפשר, כפי שהתפשרו עו"ד אחרים במוסד, שנסיבותיהם שונות לחלוטין מנסיבותיה.

סעיף 18(א) לחוק הגימלאות קובע: "עובד ששירת 10 שנים לפחות, רשאי נציב השרות להחליט על יציאתו לקיצבה אם הגיע עובד לגיל 60 והוא חייב לעשות כן בתום החודש שבו הגיע העובד לגיל פרישת חובה, כמשמעותו בחוק גיל פרישה, התשס"ד-2004 (סעיף זה- גיל פרישת חובה); אולם נציב השרות רשאי, באישור ועדת השרות ובהסכמת העובד, להרשות את המשך העסקתו של עובד מעבר לגיל פרישת חובה לתקופה שלא תעלה על התקופה שתיקבע, אם הוכח להנחת דעתה של ועדת השרות שהעובד מסוגל להמשיך בעבודה במשרתו". בסעיף 1 לתקנות שירות המדינה (גמלאות) (המשך העסקתו של עובד מעבר לגיל הפרישה), התשכ"ט-1969 (להלן- תקנות המשך העסקתו של עובד מעבר לגיל הפרישה) נקבעו תנאים מצטברים בהתקיימם רשאי נציב שירות המדינה (להלן- הנציב) להורות, באישור ועדת השרות, על הארכת השרות מעבר לגיל הפרישה וכדלקמן: "(1) הוגשה בקשה לכך לנציב השרות על-ידי המנהל הכללי של המשרד המעסיק את העובד (להלן: המנהל הכללי), או על-ידי העובד באמצעות המנהל הכללי, לא יאוחר משישה חודשים לפני שהעובד הגיע לגיל 65; נציב השרות או מי שהוא הסמיך לכך רשאי להתיר קבלת בקשה אף אם הוגשה לאחר המועד האמור, אך לפני שהגיע עובד לגיל הפרישה, אם שוכנע שהבקשה הוגשה באיחור מטעמים סבירים וכי מן הצדק לעשות כן.

זכאות התובעת לחצי דרגה נוספת לפרישה לפי הוראת סעיף 85.125 (ב)(3) לתקשי"ר, עובד מצטיין אשר במועד הפרישה השלים 40 שנות שירות ומעלה יהיה זכאי לחצי דרגה נוספת לפרישה (מעבר לדרגת הפרישה, היינו דרגה וחצי לפרישה) בהסתמך על המלצה מנומקת של המנכ"ל בגין הצטיינות אישית ומקצועית מתמשכת שתועבר לאישור נציב שירות המדינה.

...

בנסיבות אלה, דין התביעה לחצי דרגת פרישה נוספת בגין הצטיינות להידחות.

אשר על כן, תביעת התובעת נדחית במלואה.

איננו עושים צו להוצאות זאת לנוכח העובדה שהתובעת היא גימלאית והמדיניות הנקוטה על ידי בתי הדין לעבודה שלא לחייב גימלאים בהוצאות משפט וכן לנוכח העובדה ששוכנענו כי קיים פער אמיתי בין ההערכה העצמית של התובעת בנוגע לתפקודה המקצועי לבין הערכת הממונים עליה.

האם זכאי התובע לתוספת דרגה עם הפרישה? לטענת התובע, עובד שהיה מעל ל-3 שנים באותה הדרגה זכאי לתוספת דרגה שלמה עם יציאתו לגימלאות.

בקשר לכך הוראת התקשי"ר שבסעיף 85.125 בה נקבעו כללי הזכאות של עובדי מדינה ל"דרגת פרישה", קובעת את "כללי זכאות לדרגת פרישה – לזכאים לקיצבה על-פי חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל – 1970". בפיסקה 85.125 נסמן (א)2.

...

שלישית, באשר להפניית התובע לתוכניות פרישה שונות בנתבעת, לא הרים התובע את הנטל להוכיח כי תוכניות אלו היו רלוונטיות בעת פרישתו, ולפיכך לא שוכנענו כי בטענותיו אלו אשר לא נתמכו בראיה או עדות כי אכן תוכניות אלו היו רלוונטיות לתקופת סיום העסקתו של התובע, דינן להידחות.

סוף דבר לאור כל האמור, מצאנו כי יש לדחות את התביעה ברובה.

בנסיבות העניין, שעה שרוב רכיבי התביעה נדחו, לא שוכנענו כי יש לחייב בהוצאות ובשכ"ט עו"ד את מי מהצדדים.

סוגיית הדרגה התקשי"ר הוא קובץ הוראות המתפרסם על ידי נציבות שירות המדינה, והוא מורכב משלושה מקורות: הוראות אשר נקבעו בחקיקה ראשית או חקיקת משנה; הסכמי עבודה והסכמים קבוציים בין המדינה לנציגות עובדי המדינה; וכן הוראות מנהליות שונות מטעם נציבות שירות המדינה.

לטענת התובע, צרופם של כלל הסעיפים לעיל מלמד כי הוא זכאי לכך שוותקו בצה"ל יוכר לצורך קביעת דרגתו בהתאם לסעיף 21.133 לתקשי"ר. לעניין זה נטענו מספר טענות: · ראשית, נטען כי הגדרת המונח "שיא הותק" ברורה ובהירה ולפיה שיא הותק כולל את כל שנות הותק המוכרות לצורך תוספת ותק, ובכלל זה את השרות הצבאי, אשר מזכה בשנות ותק בהתאם לסעיף 24.431(א) לעיל.

התובע נימנע מלהגיש תצהיר מטעמו של מר פורת וכן מזימונו לעדות לעניין זה. לכך יש להוסיף, כי פנייתו של התובע לגורמים הרלוואנטיים בנתבעת, תוך הסתייעות במר סוויסה (כמפורט לעיל בפרק העוסק בדרגתו של התובע), בבקשה להכיר בותק שרותו הצבאי לצורך העלאתו בדרגה בהתאם לסעיף 21.133 לתקשי"ר, מהוה ראיה לכך שהבקשה להארכת שרותו של התובע נבעה מרצונו לזכות בדרגה נוספת טרם יציאתו לגימלאות.

...

בית הדין התבקש לפסוק לתובע הפרשי שכר וגמלה ביחס לקביעה זו. לחילופין, לצד טענות התובע לעניין דרגתו כפי שפורטו לעיל, טען התובע כי היה זכאי להארכת תקופת שירותו כפי שהתבקשה במועד הנדרש, וכי לוּ הייתה מתקבלת בקשתו הרי שהיה צובר מספר חודשים מספיק על-מנת להגיע לוותק של 40 שנה, אשר היה מזכה אותו בדרגה גבוהה יותר במועד פרישתו.

כמו-כן, אנו קובעים כי אין בהתנהלות הנתבעת לעניין הארכת שירותו של התובע כדי לזכותו בדרגת פרישה גבוהה יותר, על המשמעויות הכלכליות הנלוות לכך.

לפיכך, תביעת התובע לעניינים הנ"ל - נדחית.

הנתבעת תשלם לתובע תוך 30 ימים פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין עגמת הנפש שנגרמה לו עקב התנהלותה.

ההליך והעדים: התובעת הגישה תביעתה שלפנינו ביום 8.3.2017 ועתרה לסעדים הבאים: צו הצהרתי להכיר בה כעובדת מדינה קבועה הזכאית לפנסיה תקציבית, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, עגמת נפש ונזק לא ממוני, הפרת חוק שויון הזדמנויות בעבודה וחוק שויון לאנשים עם מוגבלות, הפרת חוזה העבודה, הפסדי הישתכרות- הפרישי שכר ותוספות, אי קידום בדרגות /אי תשלום הטבות שכר , דמי הבראה, מענק חד פעמי בגין שנת 2013 ואי מתן הודעה לעובד.

עם פרישתה בשל סיבות רפואיות הייתה התובעת זכאית לדרגה מטעמי בריאות ועל כן היא זכאית להפרשי שכר שהיו משפיעים על גובה גמלתה לפנסיה.

מבלי לגרוע מהאמור, נציין כי כאשר לאחר פיטוריה התובעת החלה לעבוד במקום עבודה חדש, לא ברורה הטענה בסיכומים שהתובעת יצאה לגימלאות.

...

בהתאם למסמך שהציגה הנתבעת והסבריה אשר לא נסתרו, התובעת סיימה עבודתה בדרגה הגבוהה מהדרגה המקסימלית לתפקידה ולכן בהעדר כל מקור נורמטיבי לביסוס טענות התובעת, איננו מקבלים את התביעה ברכיב זה. עוד לקחנו בחשבון כי טענות התובעת ברכיב זה מתבססות על הטענה כי התובעת הייתה עובדת מדינה וכו' בעוד שהתובעת חזרה בה מטענתה בעניין זה ובכל מקרה, בוודאי לא הוכיחה כי היתה עובדת מדינה.

על כן, תביעת התובעת ברכיב זה נדחית.

מכאן שאנו דוחים התביעה ברכיב זה. סוף דבר: התביעה מתקבלת חלקית באופן כזה שעל הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך 100,000 ₪ בגין פיטורים שלא כדין, עגמת נפש ואפלייה המנוגדת לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.