זכאות עובד שכיר לתשלום דמי אבטלה

בפנינו תביעת התובע להכיר בו כעובד שכיר, הזכאי לתשלום דמי אבטלה בנוגע למספר תקופות העסקה.

...

משכך בנסיבות אלו, כאשר התובע לא מודה בקיום החוב, ובהעדר פניה של הנתבע לתובע בזמן אמת להציג את ראיותיו, במיוחד שאופן תשלום השכר היה שונה אז כעולה מהעדויות שפורטו לעיל, סבורים אנו כי הנתבע מנוע מלטעון לשלילת דמי אבטלה לשנים קודמות, ששולמו כבר, בשל נזק ראייתי שנגרם לתובע בנסיבות העניין.

נוכח כל האמור לעיל, בכל הנוגע לתקופה הרביעית להעסקת התובע שוכנענו כי התובע לא עמד בנטל הראייתי להוכיח כי התקיימו יחסי עובד ומעביד כפי שפורט לעיל, וזאת בשונה מתקופות העסקה הראשונה , השנייה והשלישית.

לפיכך, התביעה מתקבלת בחלקה.

מבוא בתביעה זו עותר התובע נגד החלטת הנתבע (להלן – המוסד) לדחות את תביעתו לתשלום דמי אבטלה בנימוק כי לא הוכר כעובד שכיר של המעסיקה.

המסגרת המשפטית סעיף 158 (1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – החוק) מגדיר מיהו מבוטח לצורך הזכאות לדמי אבטלה [כל ההדגשות הוספו – כ.פ.]: "תושב ישראל או תושב אירעי שמלאו לו 18 שנים וטרם הגיע לגיל הקבוע לגביו, בהתאם לחודש לידתו, בחלק ב' בלוח א'1, והוא עובד הזכאי לשכר שמעבידו חייב בתשלום דמי ביטוח בעדו." בסעיף 1 לחוק (סעיף ההגדרות) מוגדר "עובד" כדלקמן: "עובד"- לרבות בן מישפחה, אף אם אין בינו לבין קרובו המעסיקו יחסי עבודה ובילבד שהוא עובד במפעל באופן סדיר ובעבודה שאלולא עשה אותה הוא, הייתה נעשית בידי עובד; לעניין זה "בן מישפחה"- אחד ההורים, ילד, נכד, אח או אחות".

...

מהטעמים האמורים התביעה מתקבלת.

בהתאם אנו קובעים כי התובע שימש כעובד שכיר בגני הילדים "הפינוקיה של סימה" לצורך בחינת זכאותו לדמי אבטלה.

משהתובע יוצג על ידי עו"ד מהלשכה לסיוע משפטי לא מצאנו מקום לעשות צו להוצאות.

האם קמה לתובע זכאות לדמי אבטלה כשכיר או שמא ניהל עסק כעצמאי, בשאלה זו נידרש בית הדין להכריע בהליך דנן.

ביום 31/10/17 התובע הגיש למל"ל תביעה לתשלום דמי אבטלה.

...

על רקע האמור יובהר כי לדידי חילופי המעסיקים הלא מוסברים, כאשר כל התלושים מודפסים על אותו פורמט, ללא פירוט זכויות סוציאליות, מעידים כשלעצמם על כך שאין מדובר בהעסקה אותנטית על ידי מעסיק אותנטי.

לנוכח האמור לעיל, אין מנוס מדחיית התביעה.

אולם, ההבחנה עליה יוצא קצפה של העותרת בין שכירים לבין עצמאים ביחס לתשלום דמי אבטלה אינה פועל יוצא של ההסדרים שתוקנו בעקבות המשבר, כי אם בשל המנגנון הבסיסי הקבוע בחוק ביטוח לאומי, לפיו עובדים שכירים הם מבוטחים וזכאים לדמי אבטלה ואילו עצמאים אינם מבוטחים בענף זה. לסיום איפוא, אין לי אלא לחזור על מושכלות ראשונים: "בית המשפט אינו נוטה להתערב בהחלטות הנוגעות להתווית מדיניותה של הממשלה ולקביעת סדר העדיפויות הכלכלי והחברתי שלה, ואין הוא מורה לממשלה כיצד לנהוג בעניינים כגון אלה" (בג"ץ 3975/95 קניאל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(5) 459, 497 (1999)).

...

מעבר לכך, דינה להידחות על הסף גם בשל היעדר כל עילה להתערבותנו.

השופט נ' הנדל: אני מסכים עם חברי, השופט ד' מינץ, כי דין העתירה להידחות.

לגופו של עניין, מקובלת עלי הקביעה לפיה לא עלה בידי העותרים להצביע על פגיעה בעקרון השוויון שמקימה עילת התערבות שיפוטית – שהרי "לא כל הבחנה בין אדם לאדם או בין הסדר להסדר מהווה הפליה; לעיתים, הבחנה בין השניים מוצדקת לאור השוני ביניהם" (בג"ץ 8186/03 קרן החינוך למען בתי ספר תל"י נ' משרד החינוך, פ"ד נט(3) 873, 898 (2004)).

דמי אבטלה – גם אם המערער היה מסווג כעובד שכיר הוא לא היה זכאי לכך שהמשיבה תשלם לו דמי אבטלה, והיה עליו להגיש תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי ולהתנהל מולו.

...

בהקשר זה קבע בית הדין האזורי כי במהות נערך שימוע למערער וזאת במסגרת השיחה אליה זומן, אולם הן בשיחה זו והן בעדותו לפני בית הדין לא סיפק המערער הסבר מניח את הדעת להיעלמות הטבעת "בלשון המעטה". גם בקביעה עובדתית זו אין מקום להתערב, ולא מצאנו כי העובדה שבעלה של הלקוחה העיד ולא הלקוחה עצמה גורעת מתוקפה של קביעה עובדתית זו. בנסיבות המקרה הנדון, שבהן נערך למערער שימוע (גם אם לא כונה כך); גם כעובד המערער לא היה נהנה מהגנה ארגונית; בית הדין האזורי קבע כי ההתקשרות הסתיימה בנסיבות חמורות המצדיקות לשלול זכאות לפיצויי פיטורים ואילו המערער קיבל למעשה את פיצויי הפטורים שהיוו חלק מהתמורה הקבלנית - הנסיבות של סיום ההתקשרות מצדיקות שלא לחייב את המשיבה בתשלום פיצוי לא ממוני.

לנוכח המסקנה אליה הגענו, לא מצאנו מקום להידרש בנסיבות מקרה זה למכלול השיקולים האחרים אותם יש להביא בחשבון בפסיקת פיצוי לא ממוני.

סוף דבר – בנסיבות המקרה הנדון דין הערעור להידחות.