לפי התובע, לאור הוראות סעיף 14 לחוק המתווכים במקרקעין, תשנ''ו-1996 (להלן: חוק המתווכים), הרי שמאחר והתנאים הקבועים באותו סעיף היתקיימו, הוא זכאי לקבל דמי תיווך, קרי-
היות המתווך בעל רישיון לתיווך
מילוי אחר הוראות סעיף 9 לחוק המתווכים - מיסמך בכתב
היות המתווך הגורם היעיל שהביא להתקשרות בין הצדדים בהסכם מחייב
התנאים הנ''ל, כאמור, לפי התובע מתקיימים ולכן הוא זכאי לדמי תיווך.
עוד קבע בית המשפט בפסק דין מוסקוביץ' :
"פעולת המתווך תהא הגורם היעיל להתקשרות החוזית. המבחן הוא מבחן של סיבתיות. אין המתווך יוצא ידי חובתו בעצם הוכחת הסיבתיות העובדתית. אין די בכך שהמתווך הוא גורם מסוים בשרשרת הסיבתית, בבחינת סיבה-בלעדיה-אין. הדרישה היא לגורם שהוא היעיל".
ובאשר לדרישת הכתב- בפסיקה נקבע , כי באמצעות חקיקת סעיף 9(א) , לחוק המתווכים , אותה דרישת כתב, ביקש המחוקק למנוע ריבוי התדיינויות ולקדם את הוודאות המשפטית, וזאת אף כנגד זכותו של המתווך לקבל שכר בעד עמלו - ראו ע"א ת''א 1183/08 מטרופוליס יזום והשקעות נ' הצלחת יחזקאל (פורסם בנבו) , מפי כב' השופט ישעיהו שנלר.
לעניין זה ראו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, כב' השופט סוקול, בתיק ע"א (חיפה) 3455/06 דה כהן בע"מ נ' עמרם (פורסם בנבו), שם נקבעו הדברים הבאים:
"בשל אופיו המיוחד של הסכם התיווך ותכליותיו של חוק המתווכים יש להזהר בהכרה בעילות תביעה חלופיות, שמא נמצא את עצמנו מרוקנים את החוק מכל תוכן. במיוחד יש להדגיש כי לשלילת הזכות לדמי תיווך יש חשיבות הרתעתית ועקיפתה בדרך של הכרה בעילות חלופיות תסכל את מטרתו של החוק".
ראו גם דברי כב' השופטת דפנה ברק- ארז בתיק ע"א 3384/16 וע"א 3894/16, עמית מזרחי נ' אהוד מרקוביץ ואח' (פורסם בנבו), ביחס למקרה בו לא קיים חוזה תיווך בכתב:
"ראוי איפוא לומר כך: ההקפדה על עריכתו של חוזה תיווך בכתב הכולל את הפרטים הקבועים בחוק ובתקנות היא הכלל... במקרים שבהם כלל לא קיים חוזה תיווך כתוב, אין מקום ללמוד במישרין מפסקי הדין המאפשרים היתגברות על דרישת הכתב בחוזה מקרקעין, וככלל יש מקום להחמרה רבה יותר. אם לא כן – החוק ירוקן מכל תוכן, תוך פגיעה בתכלית של הסדרת שוק התיווך ובהגנה הנדרשת על מי שנזקקים לשירותי תיווך. בסופו של דבר, מתווך שזהו עסוקו אמור להיות מודע לחובתו להחתים את לקוחותיו על חוזה תיווך כדין, דרישה שאינה מורכבת כל עיקר. אם אינו עושה כן הסיכון הכרוך בכך אמור להיות מונח לפתחו."
ציטטתי את הדברים לעיל, לאור המחלוקת בין הצדדים כאן אם יש בהסכם עליו מבסס התובע את תביעתו, משום הסכם תיווך הרלוואנטי לעיסקת רכישת הדירה, כאשר עולים סימני שאלה לא מעטים , בשל הניסוח הכוללני והגורף של ההסכם עסקינן, כך שנוסף לשאלת הגורם היעיל בעיסקה, יש לבחון את אותו הסכם תיווך עליו מבסס התובע את תביעתו, ודרישתו לתשלום דמי תיווך בגין עסקת הרכישה.
...
חיזוק למסקנה כי התובע איננו מאמין בעצמו כי הוא זכאי לדמי תיווך מהנתבע, היא העובדה, וללא כל קשר באשר לעיתוי ביצוע התשלום, כי הבעלים מר יפתח שילם לתובע סך של 10,000 ש''ח שלטענת התובע הם דמי התיווך בגין מכירת הדירה, או חלק מהם, אך לא הוצג כל הסכם תיווך עם יפתח למכירת הדירה, גובה הסכום ששולם, איננו תואם כלל את מחיר מכירת הדירה, קרוב ל ארבעה מיליון ש''ח, וכי מדוע מר יפתח ישלם סך של 10,000 ש''ח בגין עסקת המכירה בעוד הנתבע כאן נדרש לשלם סכום של למעלה מ תשעים אלף ש''ח?
לתובע הפתרונים.
ניסוח ההסכם ע''י התובע נעשה כאמור באופן גורף וכוללני, הוא ישב בחיבוק ידיים ולא נקף אצבע, מה גם שלא נדרש לעשות דבר, לשם שיווק הדירה, ניהול מו''מ , קידום עסקת הרכישה בין הנתבע לבין מר יפתח, פרק הזמן אשר עבר מאז שכירת הדירה ע''י הנתבע ועד לחתימת הסכם הרכישה, העובדה שחוזה השכירות חודש, ללא כל מעורבות של התובע, אז על מה ולמה הוא זכאי לשכר?
לסיכום- פרשנות הסכם התיווך הגורף והכוללני שהתובע החתים את הנתבע עליו, לא יכולה לכלול מצב של עסקת רכישה, המנותקת לחלוטין מהתובע, כאשר ההסכם איננו כולל פרטים ספציפיים חיוניים מהם ניתן להסיק מסקנה זו, במיוחד עת הפנייה אל התובע נעשתה לצרכי שכירות ולא רכישה.
מכאן שדין התביעה דחייה, וכך אני קובעת
התובע יישא בהוצאות הנתבע בגין הליך זה על סך 15,000 ש''ח אשר ישולמו תוך 30 יום.
