זכאות מפקח לכוננויות נוספות: הבטחה, שוויון או אחר

נוכח עמדה זו, הגישה המשיבה תביעה לבית הדין האיזורי, ועתרה בה למתן סעד הצהרתי שלפיו הסכם ההשתלמות חל על יחסיה עם המדינה, וכן צוי עשה המורים למדינה להפריש לקרן ההשתלמות לרופאים מנהלים סך נוסף השווה ל- 4% משכרה או כל סכום אחר שיידרש, לרבות הפרישי הצמדה וריבית, כך שכל זכויותיה על פי ההסכם הקבוצי יישמרו במלואן.

בית הדין מצא, כי עיון בהסכמים האחרים שאליהם הפניתה המדינה אינו תומך בעמדתה, שכן השוואת תפקידם של מינהלי מרפאות לבעלי תפקידי ניהול אחרים בהסכם הכוננות למשל, נוכח הקף האחריות והדרישות המיוחדות המוטלות עליהם, מציבה סימן שאלה ביחס לטענת המדינה שלפיה הצדדים אכן התכוונו להבחין בין מינהלי מרפאות לצוות רפואי ניהולי אחר, לרבות מינהלי יחידות, בקשר להענקת זכות אחרת - הישתלמות מקצועית, הקשורה אף היא בטבורה לאחריות המיוחדת, הניהולית והמקצועית, המוטלת על רופאים בתפקידי ניהול.

לשון ההוראה הרלוואנטית - מבחינה מילולית ההגדרה בסעיף 2 להסכם 1979 היא הגדרה רחבה יחסית, המתייחסת למגוון רחב של תפקידים ניהוליים בבתי החולים באופן שנועד להבטיח כי רופאים שאחראים במסגרת תפקידם על רופאים אחרים, ומהוים את הסמכות הרפואית העליונה ביחידה עליה הם מופקדים - יוכלו להשתלם באופן מקיף ויסודי בתחומי אחריותם.

המדינה לא כפרה בעובדות שנקבעו על ידי בית הדין האיזורי ביחס לדרך יישומו של הסכם 1979 הלכה למעשה במשך השנים, אך טענה כי הייתה זו "טעות" נוכח ריבוי הגורמים האמונים על יישום ההסכם בבתי החולים השונים, ופקוח מוגבל עליהם מטעם משרד הבריאות.

בית הדין האיזורי היתייחס לטענה זו של המדינה ודחה אותה הן בהיבט הפרשני והן בהיבט העובדתי; לפי קביעתו - שניתנה לאחר שמיעת בעל התפקיד הרלוואנטי במשרד הבריאות - "יישום כימעט אחיד של הוראות הסכם ההשתלמות על ידי גורמים שונים ומגוונים במשרד הבריאות לאורך שנים מחליש מאוד את טענת הטעות העמומה ממילא... ומחזק דוקא את המסקנה ההפוכה בדבר יישום מודע ומכוון". בנוסף, "אפילו נניח כי הגורמים המרכזיים הרלבאנטיים האמונים על יישום מדיניות השכר במשרד הבריאות לא ידעו על אופן יישומו המוטעה לשיטתם של הסכם ההשתלמות - עובדה שכאמור לא הוכחה - הרי שמתקשים אנו לקבל את הטענה כי לנוכח מתכונת הפעילות של המשרד בנושא שכר לא היה עליהם לדעת על כך או כי לא ניתן היה ללמוד על כך בשקידה סבירה. זאת בשים לב לטענות המעורפלות שבאו להסביר את חוסר הידיעה ולמשך התקופה בה מדובר". קביעה זו של בית הדין האיזורי היא קביעה עובדתית בעיקרה על בסיס הראיות שהוצגו בפניו, ולא מצאתי הצדקה להתערב בה. לאמור לעיל יש להוסיף את דרך היתנהלות המדינה החל משנת 1999 - מועד בו הועלתה על ידה לראשונה האפשרות לפרש את הסכם 1979 באופן המוציא מתוכו את מינהלי מרפאות החוץ - אך אפשרות זו הועלתה על ידה משך כעשור באופן רפה, מבלי להוציא הנחיה ברורה ומפורשת, ותוך החלתה באופן שאינו שוויוני ואינו שיטתי (וכדוגמא – לגבי המשיבה ניתנה הנחיה להפסיק את תשלום זכויות ההשתלמות המועדפות רק בשנת 2003, ולגבי מנהל מרפאה מקביל לה באותו בית חולים – רק בחודש יולי 2007).

...

בית הדין מצא, כי עיון בהסכמים האחרים שאליהם הפנתה המדינה אינו תומך בעמדתה, שכן השוואת תפקידם של מנהלי מרפאות לבעלי תפקידי ניהול אחרים בהסכם הכוננות למשל, נוכח היקף האחריות והדרישות המיוחדות המוטלות עליהם, מציבה סימן שאלה ביחס לטענת המדינה שלפיה הצדדים אכן התכוונו להבחין בין מנהלי מרפאות לצוות רפואי ניהולי אחר, לרבות מנהלי יחידות, בקשר להענקת זכות אחרת - השתלמות מקצועית, הקשורה אף היא בטבורה לאחריות המיוחדת, הניהולית והמקצועית, המוטלת על רופאים בתפקידי ניהול.

אני סבור כי מנהלי מרפאות החוץ המופיעים לצדם של מנהלי מחלקות, מנהלי יחידות ומנהלי מכונים בהסכמי השכר בשנים 1976 1978, כזכאים לתגמול עבור כוננות על, מוגדרים גם הם כמנהלים.

כדעתה של כבוד השופטת דוידוב-מוטולה אני סבור כי יש לדחות את הערעור ולחייב את המדינה בהוצאותיהן של המשיבה ושל הר"י, בסך של 7,500 ₪ לכל אחת.

סוף דבר בהתאם לדעת הנשיא פליטמן, שאליה הצטרפו השופט טוינה ונציגת הציבור דומינסיני, הערעור מתקבל, ופסק הדין האזורי בטל.

כדי לענות על שאלה זו נבחן אם יש הצדקה לכך – אם מכוח הבטחה, או מטעמי שויון למול מפקחים אחרים (הנתבעים 2-4) או מטעם אחר.

עדיין, אין בכך כדי להצביע בהכרח על זכאות של התובע למיכסת ארבע כוננויות בדומה לשני מפקחים, כששניים אחרים אינם מקבלים מאומה.

עת ביקשה הנתבעת צרופם של הנתבעים 2-4, הפניתה היא לסעיף 15 לתצהיר אל"מ מנדס לפיו "ככל שבית הדין יקבל טענת התובע כי נתוניו דומים לנתוני הפקחים האחרים עליהם חל הסכם הפשרה, הרי שלאור העדר קיומו של תקציב ולאור העדר צורך בכוננויות ביחידת הפיקוח, תתבצע חלוקה מחדש של כמות הכוננויות הקיימת בין הפקחים ביחידה ובכללם, התובע, באופן העלול להקטין את מיכסת הכוננויות המשולמת מכוח הסכם הפשרה האמור לפקחים עליהם חל הסכם הפשרה כאמור." אולם, בהמשך ההליך התברר כי בקשת הנתבעת לצרף את הנתבעים הנוספים, בטענה כי יש בקבלת עמדת התובע כדי להשפיע עליהם מאחר שתדרש חלוקה מחודשת של הכוננויות, היא בעייתית בלשון המעטה.

...

אף טענה זו נדחית אם כן. הנתבעים 2- 4 כאמור לעיל, הנתבעים 2- 4 טענו כי צורפו להליך מבלי שהיה מקום לכך תוך ניסיון פסול להפעיל לחץ על התובע וכן תוך התכחשות להסכם שנחתם מולם זמן לא רב קודם לכן.

אף על פי כן נראה כי בפועל בחרה הנתבעת להאריך את תחולת הסכם הפשרה הרבה מעבר לאמור בו. בנסיבות אלו, ולא בלי לבטים, בקשת הנתבעים 2- 4 לפסיקת הוצאות נדחית.

סוף דבר התביעה נדחית.

אי תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה הצדדים מצהירים ומאשרים כי תפקידו של העובד נימנה עם התפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי, כמשמעותו בחוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א – 1951, כי אין לחברה היכולת לפקח על שעות העבודה של העובד, ולפיכך, לא יחולו הוראות חוק זה על העסקת העובד בחברה, והעובד לא יהיה זכאי לכל תשלום נפרד ו/או נוסף בעבור שעות עבודה.

] במסגרת הבקשה להלוואה עליה חתם התובע ביום 10.7.13, התחייב, בין היתר, כדלקמן: "5. לצורך הבטחת החזר ההלוואה אני משעבד בזה ו/או ממחה בזה לחברה על כל הזכויות המגיעות לי בגין פצויי פיטורין ו/או כל זכות אחרת המגיעה לי בגין תקופת עבודתי בחברה, לרבות זכויות כספיות מצד ג' כלשהוא. החברה תהא רשאית לרשום מישכון ברשם המשכונות בגין התחייבותי זו.

נסיבות פיטורי התובע לטענת התובע, פוטר שלא כדין תוך אפליה מחמת מחלה, בנגוד להוראות חוק שויון הזדמנויות ותוך הוצאת לשון הרע.

על פי הפסיקה, "על מנת לקיים את חובת השימוע, אין משמעות הדבר כי חייבים להתקיים 'כללי טקס' צורניים מסויימים. השאלה האם מולאה חובת השימוע נגזרת בכל מקרה מנסיבותיו הוא. לא דומה מקרה בו התשתיתת העובדתית או האחרת לפיטורים רחבת הקף למקרה פשוט. זאת ועוד, לא כל 'פגם' בשימוע בהכרח יש בו כדי להצדיק מתן פיצוי – כל מקרה צריך להיבחן בנסיבותיו" (ע"ע (ארצי) 554/09 צבר ברזל הספקה ושיווק מתכת בע"מ – שמיר, [פורסם בנבו] פסקה 19 לפסק הדין, 13.1.11; ע"ע (ארצי) 701/07 חברת החשמל – תורג'מן, [פורסם בנבו], 3.3.09).

מהראיות שצורפו לתיק עולה שתוספת הכוננות ששולמה לתובע אינה באה במסגרת שכר היסוד שלו ומהוה תוספת "מיוחדת" ומותנית, הדבר צוין במפורש בהודעות לעובד על תנאי עבודה, שנמסרו לתובע ועליהן חתם כאמור, תוך שהוא מצהיר שניתן לו הסבר מלא על תנאי העסקתו, ואף צוין מפורשות בתלושי שכרו של התובע, אשר התקבלו אצלו, מידי חודש.

...

אחרית דבר תביעת התובע על כל רכיביה – נדחית.

התביעה שכנגד מתקבלת באופן חלקי כך שהנתבעת (התובעת שכנגד) זכאית לקבל מתוך כספי הפיצויים שבקרן הפנסיה בחברת "כלל פנסיה", את יתרת חובו של התובע (הנתבע שכנגד) כלפיה בסך של 66,047 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה ממועד ההלוואה (10.7.13) ועד מועד הפרעון בפועל.

התביעה שכנגד לעניין נזקי המלגזה – נדחית.

בנוסף לסעיף זה, הלכה היא כי לנושה מובטח זכות קניינית-חוקתית להיות אדון לגורל נשייתו, ובכלל כך זכותו להשפיע על זהות בעל התפקיד, כך שקיבלת עמדת הממונה פוגעת גם בזכות רבת-מעלה זו. זאת אף ביתר שאת מקום בו הממונה טרם ערך רשימת מועמדים, שכן חובתו לעשות כן טרם נכנסה לתוקף; שלישית, הממונה אינו נותן משקל לנסיבות הגשת בקשת הכנוס, אשר הוגשה בדחיפות ביום חמישי, בשעה שמשרדי הממונה סגורים זה מכבר, וכי אף החלטת בית המשפט ניתנה בדחיפות.

מכל מקום, לעת הזו, אין מערך סדור של כונן בממונה שניתן לפנות אליו מחוץ לשעות העבודה.

(ג) הממונה ימליץ לבית המשפט על כמה מועמדים לתפקיד הנאמן, שמספרם לא יפחת משלושה ולא יעלה על חמישה; הממונה יבחר את המועמדים שעליהם ימליץ על פי אמות מידה שוויוניות שיגבש ויפרסם באתר האנטרנט שלו; התאגיד וכל נושה רשאים להציע לבית המשפט מועמדים נוספים לתפקיד הנאמן; ואולם אם מינה בית המשפט נאמן שלא הומלץ על ידי הממונה, יתייחס לכך בהחלטתו.

מהצעת החוק עולה, כי מנגנון זה נקבע כמות שהוא על מנת לקדם תכליות מסוימות, שנועדו בעיקר להרחיב את הפיקוח על בעלי התפקיד, כישוריהם, הרחבת מעגל בעלי התפקיד המתמנים, ויסות מספר מינויים שמקבל בעל תפקיד ועוד (ראו: הצעת חוק, בעמודים 630-629).

(ב) הורה בית משפט שהוגשה לו בקשת אכיפה כאמור בסעיף קטן (א) על מינוי כונס לשם אכיפת זכויותיהם של בעלי איגרות חוב שהובטחו בשיעבוד צף – (1) יחולו על הכונס, ובכלל זה על דרך מינויו וזהותו, הוראות פרק ו' לחלק ב' לחוק חידלות פרעון ושקום כלכלי; בעל איגרת חוב המובטחת בשיעבוד צף רשאי להציע מועמד שישמש כונס, בהתאם להוראות סימן א' לפרק האמור; (2) יראו את החברה כאילו ניתן לגביה צו לפתיחת הליכים לפי חוק חידלות פרעון ושקום כלכלי והליכי אכיפת הזכויות בידי הכונס יתנהלו בהתאם להוראות אותו חוק.

היטיב לתאר את החשיבות האמורה פרופ' דוד האן בספרו "דיני חידלות פרעון" (מהדורה שנייה – חלק א', בסעיף 9.2 בעמ' 352-351; ההוצאה לאור של לישכת עורכי הדין, 2018), כדלקמן: "לסוגיה זו השפעות רחבות על הליך חידלות הפרעון כולו. העמדה שתינקט בסוגיה זו תשפיע, בין במישרין ובין בעקיפין, על יכולתם של נושים שונים לבטא את זכויותיהם בהליך, על נכונותם של מנהלים ובעלי מניות לנקוט בהליך של חידלות פרעון זה או אחר, על מידת האמון שירחשו צדדים מעורבים שונים להחלטות העסקיות והמשפטיות המתקבלות בהליך, על עמדות המיקוח היחסיות שיפגינו הצדדים המעורבים במשא ומתן לגיבוש תוכנית הבראה ועוד". בית המשפט שוקל בגדר החלטת המינוי מיגוון שיקולים ובהם התאמת ההליך הנידון לבעל תפקיד מסוים, מורכבות ההליך, ניסיון בעל התפקיד, תחלופת בעלי תפקידים, מניעות של השופט לגבי בעלי תפקיד אפשריים, מהימנותו ועוד.

...

לפניי בקשה דחופה לעיון מחדש, אשר הוגשה על ידי הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי (להלן: "הממונה"), בעניין החלטתי מיום 7.11.19 למנות כונסי נכסים זמניים לחברת "מעדני מיקי תעשיות מזון דגים וסלטים בע"מ" (להלן: "החברה").

יתרה מכך, סבורני שיש ליתן משקל בעת ההחלטה לגבי מינוי בעלי תפקיד כאשר מדובר בבקשה של נושה מובטח אף מן הפן החוזי.

סבורני שאין הדבר מחויב המציאות בנסיבות המקרה.

ממכלול הטעמים דלעיל, דין הבקשה לעיון חוזר להידחות.

סוף דבר בהינתן כל האמור, הבקשה לעיון מחדש נדחית.

בהתאם להסכמה בין המרכז לשלטון מקומי והסתדרות הפקידים מיום 24.11.1998, אשר עוגנה בסעיף 120.11 לחוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות בישראל (להלן – חוקת העבודה), מינהלי אגף/מחלקה בפקוח העירוני זכאים לתוספת כוננות, ולכן על הערייה היה לשלם לתובע גמול עבור כוננויות ממועד מינויו לתפקיד מנהל מחלקת החניה.

הפסיקה הכירה בלגיטימיות הדרישה מעובד לחתום על אישור העדר תביעות כתנאי לתשלום תנאי פרישה מיטיבים: "בשולי הדברים ייאמר כי הצדדים להסכם הקבוצי יכולים לקבוע משטר כזה או אחר – הן מתן אפשרות לעובד לוותר על זכויות כתנאי לקבלת תנאי הפרישה המוגדלים, והן ויתור חלקי כתנאי לקבלת תנאים כאמור (השוו: דב"ע (ארצי) נב/3-19 מרקוס בן יפלח - פלוגת תעשיות בע"מ, [פורסם בנבו] פד"ע כה 489 (1993)). כך או כך, מדובר בהסדר לגיטימי. זאת גם במצבים שקודם להסכם הקבוצי באו לעולם דרישות או תובענות שטרם הוכרעו, ולכן סיכון וסכוי אופף אותן. במצב דברים זה, כל צד רשאי לכלכל את צעדיו בהתאם לסיכונים ולסכויים אותם הוא רואה לנגד עיניו. נזכיר כי מפרשנות זו עולה שהעובד נידרש לבחור: העובד אינו חייב לוותר על מיצוי בירור הזכויות; מנגד, העובד צריך לבחור בין האפשרות של מיצוי בירור הזכויות לבין האפשרות של קבלת תנאי הפרישה המוגדלים. איננו מוצאים פגם במתוה זה של מתן הברירה בידי העובד. לעיתים יכול ויתברר בדיעבד כי היתה טעות בכדאיות הבחירה. אולם טעות מסוג זה אינה הופכת את הבחירה להדירה" (ע"ע 26530-04-19 ידיעות אחרונות בע"מ - אביטל אביטל (מיום 27.2.20); ר' גם ע"ע 36149-10-20 אופיר פרץ - טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (מיום 21.3.23)).

שנית, נוסח כתב הויתור עליו חתם התובע נהיר וברור, וככל שהתובע היה מבקש לסייג את כתב הויתור לעניין דרישתו לתשלום כונניות היה עליו לעשות כן במפורש ובכתב, ולא להסתמך על הבטחות שכביכול ניתנו לו בעל פה. שלישית, גם אם נקבל את גרסת התובע בעיניין זה, כל מה שנאמר לו, על פי טענתו, הוא שהעניין ייבדק ולא מעבר לכך, ולא נטען כי ניתנה לו כל התחייבות לתשלום עבור כונניות או להחרגת עניין זה מכתב הויתור.

היתנהלות מסוג זה יש בה משום ניסיון "להנות מכל העולמות" באופן לא ראוי, ואף תוך פגיעה בשויון ביחס לעובדים אחרים אשר נאלצו לוותר על תביעותיהם לצורך קבלת הטבות הפרישה או לוותר על הטבות הפרישה (ראו בעיניין זה: בג"ץ 649/19 וליד יוסף - משרד האוצר (מיום 7.5.2019)).

אשר לטענת התובע לזכאותו לתשלום עבור 5 שעות כוננות חודשיות נוספות החל מחודש 5/2018 ואילך – התובע לא הצביע על כל מקור בדין לדרישה זו. בעיניין זה מקובלת עלינו עמדת הערייה כי במסגרת הפררוגטיבה שלה כמעסיקה הסמכות לקבוע את הקף הכוננות הנדרשת מעובד בהתאם לצרכי העבודה ומיגבלות התקציב.

...

לאור הכרעתנו האמורה, הגענו לכלל מסקנה כי גם דין התביעה שכנגד להידחות.

מקובלת עלינו אפוא גישת בית הדין האזורי כי המקום הנכון להביא בחשבון את מהלכיו של מר לוי בהגשת התביעה ודרך ניהולה הוא בפסיקת הוצאות משפט.

לפיכך, דין התביעה שכנגד להידחות, אך יש מקום לחייב את התובע בהוצאות משפט בגין הגשת התביעה על אף חתימתו על כתב הוויתור.

סוף דבר לאור המפורט לעיל, התביעה והתביעה שכנגד נדחות.