זכאות מוסד חינוך "מוכר לא רשמי" לגביית שכר לימוד

המסגרת הנורמאטיבית סעיף 6(א) לחוק לימוד חובה תש"ט- 1949, מגביל את הזכאות לחינוך חינם לתלמידים הלומדים במוסדות חינוך רישמיים בלבד; כאשר סעיף 6 (ג) קובע כי רשאי השר לקבוע בצו כי מי שלא ניתן להבטיח לימודיו במוסד חינוך רישמי- ילמד במוסד חינוך אחר, ובמקרה זה ישא אוצר המדינה בשכר הלימוד.

"הדין בבתי ספר פרטיים מוכרים שאינם רישמיים שונה. כלל חינוך חינם אינו חל עליהם באורח אוטומאטי. המבקש שילדו ילמד בהם מקבל על עצמו מרצון נטל תשלומים ומימון שאינו מוטל על תלמיד בחינוך הרישמי. כלל זה הוא פועל יוצא מהעובדה כי הלימוד במוסד זה הוא פרי בחירה מרצון, וכי אין חובה על הרשות הציבורית לשאת בעלות הלימודים במוסד. עם זאת נתונה לרשות הציבורית סמכות פקוח על המוסדות המוכרים שאינם רישמיים בתחומים שונים." סעיף 28 (ג) לחוק פקוח על בתי ספר תשכ"ט- 1969 קובע כי: המנהל הכללי יאשר מפעם לפעם, בהיתחשב בסוג בית הספר ואופיו, את שכר הלימוד של בית הספר וסדרי גבייתו.

...

הנתבע יכל בתחילת שנת הלימודים להודיע לבית הספר כי דרישת התשלום לא מקובלת עליו ולשלוח את בנו לבית ספר אחר.

אשר על כן, אני דוחה את טענות הנתבע ומורה על קבלת התביעה במלואה.

סוף דבר אני מורה על קבלת התביעה במלואה.

על אף שבסוף פסק הדין נכתב כי בית המשפט לא נידרש למחלוקת בין הצדדים בדבר זכותו של מוסד חינוכי מוכר לא רישמי לגבות דמי הרשמה, הכוונה היתה, ככל הנראה, שאין צורך להכריע בין הצדדים לאותו תיק, מאחר ובית המשפט קיבל את קביעת בית המשפט קמא לפיה המחלוקת באותו תיק היתה רובה בעיניין שכר לימוד.

...

לעניין אשקר, אני קובעת כי סכום החוב בצירוף הפרשי הצמדה, הינו לפי הפירוט שלהלן: בגין שנת הלימודים 2013/14- סך של 12,535 ₪ (קרן) בצירוף הפרשי הצמדה מיום 30.6.14 ועד היום מסתכם החוב ב- 12,409 ₪.

בענייננו, ומאחר ומדובר באותה עילה, לא ניתן להיעתר לבקשה לפיצול הסעד הכספי לתביעות שונות.

סוף דבר אני מקבלת את התביעה ומורה כדלקמן: ת.א. 449735-02-14 (באבא): אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 30,245 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך 4,500 ₪ והוצאות האגרה ששולמה.

כן נטען, כי הואיל והתובע כפוף להוראות החוק של משרד החינוך ומקבלת תקציב ממנו הוא כפופה להוראות סעיפים 6(א), 6(ד) ו-7 לחוק לימוד חובה, הקובעים כי חל איסור על מוסדות חינוך לגבות שכר לימוד מהורי התלמידים הלומדים במערכת חינוך מוכרת שאינה רשמית.

סעיף 6(א) לחוק לימוד חובה, תש"ט – 1949 קובע כי מי שלומד במוסך חינוך רישמי וחל עליו חוק לימוד חובה על פי חוק זה, זכאי לחינוך חינם במוסדות חינוך רישמיים בלבד, כאשר סעיף 6(ג) קובע כי השר רשאי לקבוע בצו כי מי שלא ניתן להבטיח לימודיו במוסד חינוך רישמי, ילמד במוסד חינוך אחר ובמקרה זה יישא אוצר המדינה בשכר הלימוד.

...

יחד עם זאת, בהתאם להחלטת ועדת החריגים של משרד הבריאות ביחס לתשלומי הורים, אישר משרד החינוך לבית הספר לגבות את הסכומים המבוקשים כמפורט שם. לסיכום, מכוח ההסכם בין הצדדים, מכללא, בהתנהגות ומזה שנים, הנתבעים חבים בתשלום שכר הלימוד, אשר אינו חורג מהחלטת ועדת החריגים במשרד החינוך.

התביעה מתקבלת.

הנתבעים ישלמו לתובע סך של 49,310 ₪.

ולעניין הוצאות החזקתם של בתי-ספר מוכרים לא רישמיים: הורים רשאים לקבוע היכן יחונכו ילדיהם, אם במוסד-חינוך רישמי ואם במוסד-חינוך מוכר לא רישמי; אך אם החליטו ובחרו בחלופה בתרא, אין הם זכאים למימון הוצאות לימודיהם של הילדים אלא אם הורה השר אחרת" (בג"ץ גני חב"ד לעיל).

זאת לא עשו הנתבעים כאן; שלישית ובזה העניין, התכליות שבבסיס פסק הדן בעיניין המוטרנות היוונית חלים גם ביחס לדמי רישום וגם (כמפורט מעלה) בתקופה המעבר עליה נימנה החוב נושא תיק זה. קולעים בעיניין זה הדברים הבאים: "...האם מוסד חינוכי מוכר לא רישמי רשאי לגבות דמי הרשמה בנוסף לשכר לימוד?... אני סבורה כי מוסד מוכר בלתי רישמי רשאי לגבות דמי הרשמה, וזאת מאותם נימוקים שפורטו על ידי בית המשפט, ואשר הובילו אותו למסקנתו הברורה ביחס לשכר הלימוד. בין הנימוקים, ניתן למנות בעיקר את העובדה שההורים בחרו, מרצונם, לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים שאינם רישמיים, על אף שהיתה להם אפשרות לשלוח אותם לבתי ספר מוכרים רישמיים שחוק חינוך חינם חל עליהם, ובכך לקחו על עצמם נטל תשלומים שאינו מוטל על תלמיד בחינוך הרישמי... נימוק נוסף, המוביל למסקנה שגביית דמי הרשמה הנה חוקית, הוא חוסר תום הלב העולה מטענת הנתבעים, אשר מתכחשים לחובתם לשלם בשלב מאוחר, שנים לאחר שבחרו לרשום את ילדיהם לבתי הספר הפרטיים, ובמקרים מסוימים לאחר שילדיהם כבר סיימו את לימודיהם... בעיניין עבוד (פסק הדין בעיניין המוטרנות א' כ') כתב בית המשפט כי חוזר המנכ"ל משנת 2014 הנו הראשון המסדיר גביית שכר הלימוד ותשלומים נוספים במוסדות החינוך המוכרים הלא רישמיים וכי במשך עשרות שנים, נימנע משרד החינוך מקביעת קריטריונים לגביית שכר לימוד ולעריכת נהלים להגשת בקשת אישור היתר. יוער, כי חוזר המנכ"ל משנת 2014 אינו אוסר על גביית דמי הרשמה אלא קובע קריטריונים לגבייתם" (ת"א (חי') 41193-03-16‏‏ בית ספר לנזירות נצרת נ' טארק אשקר (11.7.2017), מפי כב' השופטת ע' וינברגר; והשוו: פסקה 17 לפסק הדין בתא"מ 11656-02-16 לעיל, העוסקת אף היא בדמי הרשמה ומעמדו של חוזר המנכ"ל משנת 2014).

...

זאת לא עשו הנתבעים כאן; שלישית ובזה העניין, התכליות שבבסיס פסק הדן בעניין המוטרנות היוונית חלים גם ביחס לדמי רישום וגם (כמפורט מעלה) בתקופה המעבר עליה נמנה החוב נושא תיק זה. קולעים בעניין זה הדברים הבאים: "...האם מוסד חינוכי מוכר לא רשמי רשאי לגבות דמי הרשמה בנוסף לשכר לימוד?... אני סבורה כי מוסד מוכר בלתי רשמי רשאי לגבות דמי הרשמה, וזאת מאותם נימוקים שפורטו על ידי בית המשפט, ואשר הובילו אותו למסקנתו הברורה ביחס לשכר הלימוד. בין הנימוקים, ניתן למנות בעיקר את העובדה שההורים בחרו, מרצונם, לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים שאינם רשמיים, על אף שהיתה להם אפשרות לשלוח אותם לבתי ספר מוכרים רשמיים שחוק חינוך חינם חל עליהם, ובכך לקחו על עצמם נטל תשלומים שאינו מוטל על תלמיד בחינוך הרשמי... נימוק נוסף, המוביל למסקנה שגביית דמי הרשמה הינה חוקית, הוא חוסר תום הלב העולה מטענת הנתבעים, אשר מתכחשים לחובתם לשלם בשלב מאוחר, שנים לאחר שבחרו לרשום את ילדיהם לבתי הספר הפרטיים, ובמקרים מסוימים לאחר שילדיהם כבר סיימו את לימודיהם... בעניין עבוד (פסק הדין בעניין המוטרנות א' כ') כתב בית המשפט כי חוזר המנכ"ל משנת 2014 הינו הראשון המסדיר גביית שכר הלימוד ותשלומים נוספים במוסדות החינוך המוכרים הלא רשמיים וכי במשך עשרות שנים, נמנע משרד החינוך מקביעת קריטריונים לגביית שכר לימוד ולעריכת נהלים להגשת בקשת אישור היתר. יוער, כי חוזר המנכ"ל משנת 2014 אינו אוסר על גביית דמי הרשמה אלא קובע קריטריונים לגבייתם" (ת"א (חי') 41193-03-16‏‏ בית ספר לנזירות נצרת נ' טארק אשקר (11.7.2017), מפי כב' השופטת ע' וינברגר; והשוו: פסקה 17 לפסק הדין בתא"מ 11656-02-16 לעיל, העוסקת אף היא בדמי הרשמה ומעמדו של חוזר המנכ"ל משנת 2014).

סוף דבר משקבעתי כי הדין החל בתקופת המעבר זהה לדין שחל קודם, על פי פסק הדין המנחה בעניין המוטרנות היוונית, הרי שדין התביעה להתקבל במלואה וכך אני מורה.

לסיום, מהפן המעשי, ישלמו הנתבעים לתובע, ביחד ולחוד, סך של 23,630 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (23.5.2018) ועד למועד התשלום המלא בפועל.

התובע למעשה לא הגיש סיכומים אלא הפניה לפסיקה בעניינים הכרוכים במחלוקת בין הצדדים וכן טיעונים אשר הוגשו בתיק אחר ובו טענות ביחס לסמכותו של התובע לגבות את שכר הלימוד, ביחס לטענות שמקומן בערכאה המנהלית וכן טענות משפטיות בדבר חוקיות הגביה, בדבר הסכם בין הצדדים והזכות הנתונה למוסד לימוד לא רישמי לגבות דמי הרשמה ושכר לימוד כמתבקש ע"י התובע.

ראה בעיניין זה בע"א (חיפה) 10232-09-13 המוטרנות היוונית נ' מרואן עבוד (פורסם בנבו) בסע' 18 לפסה"ד: "מקום שעמדה בפני הורי התלמיד אפשרות לשלוח את התלמידים לבתי ספר מוכרים ורשמיים באיזור מגוריהם ואלה בחרו לשלוח את ילדיהם לבית ספר מוכר, שאינו רישמי, מקבלים הם על עצמם נטל תשלומים שאינו מוטל על מי שבוחר שילדיו ילמדו בבית ספר רישמי". כן ראה בבג"צ 8437/99 רשת גני חב"ד נ' שר החינוך (פורסם בנבו) בסע' 18 לפסה"ד : "ולעניין הוצאות החזקתם של בתי-ספר מוכרים לא רישמיים: הורים רשאים לקבוע היכן יחונכו ילדיהם, אם במוסד-חינוך רישמי ואם במוסד-חינוך מוכר לא רישמי; אך אם החליטו ובחרו בחלופה בתרא, אין הם זכאים למימון הוצאות לימודיהם של הילדים אלא אם הורה השר אחרת, וככל שהורה. שר החינוך הוא שיקבע אם בית-ספר מוכר פלוני זכאי לקבל תמיכה למימון הוצאותיו, ואם זכאי הוא – לאיזה שיעור תמיכה זכאי הוא". ראה גם ההחלטה בתיקים המאוחדים בתא"מ 42240-09-12 (שלום נצרת) בי"ס נזירות פרנציסקניות נ' בלאן ואח' (פורסם בנבו).

...

אני מקבלת ממשרד החינוך החודש הזה קיבלתי 149,000 ₪ ושילמתי רק למורים, תעזבי את כל הדברים האחרים, יש לנו הוצאה של 231,000 ₪".

התוצאה היא כי התביעה מתקבלת.

הנתבע ישלם לתובע את הסך של 28,186 ש"ח. כן ישא הנתבע בהוצאות התובע בסך כולל של 5,000 ₪.