זכאות לתוספת שעות נוספות ותשלומים נלווים בשכר הקובע

בית הדין הארצי לעבודה היתייחס בפסיקותיו בכובד ראש לעניין מתן הודעה על תנאי עבודה לעובדים וקבע, בין היתר, בפס"ד ע"פ 29785-07-13 א. דינאמיקה שירותים 1990 בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 09.05.17) כך: "חוק הודעה לעובד, בהיותו שייך לאותם הסדרים נורמאטיביים המטילים על המעסיק חובות רישומיות, שם דגש מיוחד על כמה מהתכליות העומדות מאחורי הסדרים אלה שעניינן - אכיפה יעילה ושוויונית של זכויות מהותיות; ביסוס יחסים של שקיפות ואמון בין העובד למעסיק; מניעת התדיינויות משפטיות מיותרות, שהנן פועל יוצא של מחלוקות בנוגע לתנאי העבודה המוסכמים וכן, סיוע לעובדים למצות את זכויותיהם באופן יעיל, במקרה של מחלוקת המתעוררת בהליך משפטי באשר לתוכנו של הסכם העבודה". כן נקבע כי הנטל להוכיח כי נימסרה הודעה לעובד מוטל על כתפי המעסיק: "מעסיק ימסור לעובד, לא יאוחר משלושים ימים מהיום שהעובד התחיל לעבוד אצלו ... הודעה בכתב שבה יפרט את תנאי העבודה של העובד לפי הוראות חוק זה" (ר' סעיף 1 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד")) בנוסף, אם חל שינוי בתנאי העבודה של עובד, על מעסיק למסור על כך הודעה לעובד בתוך 30 ימים, למעט במקרים שהשינוי נובע משינוי בדין, עידכון מכוח הדין או מכוח הסכם של תשלומים שהוא חייב לגביהם בהודעה או שינוי המופיע בתלוש השכר של העובד (ר' סעיף 3 לחוק הודעה לעובד).

הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי מרכיב הבונוס הוא רכיב שכר ששולם לתובע החל מחודש 07/2017 ועד לסיום העסקתו, וזאת "כתוספת על משימות עבודה שביצע". הנתבעת הפרישה את מלוא התשלומים משכר היסוד המסוכם, כאשר שעות נוספות ותוספת בונוס, אינן חלק מהשכר הקובע לצורך הפרשה לגמל.

באשר לסעד פצויי הלנה ביחס למרכיב זה, נציין כי דמי ההבראה נחשבים בגדר "שכר נילווה" ולא בגדר "שכר עבודה", ועל כן רכיב זה דינו להדחות.

...

בנסיבות העניין, טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת בגין פיצוי עבור חלף הודעה מוקדמת להתפטרות התובע – נדחית.

לסיכום: על הנתבעת לשלם לתובע הסכומים כדלקמן: סך של 2,500 ₪ בגין אי מתן הודעה לעובד על תנאי העבודה.

מצאנו כי האיזון הראוי בשקלול הנימוקים גם יחד, שכל צד יישא בהוצאותיו.

כנגזרת של סוגיית עצם אחריותה של חברת השוק כלפי התובע וטיבה, נטושה בין הצדדים מחלוקת גם ביחס לטענות התובע בדבר זכאותו לפצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, גמול עבודה בשעות נוספות, גמול עבודה במנוחה השבועית, פדיון חופשה, דמי הבראה, דמי חגים, תוספת ותק, חלף הפרשות לפנסיה, חלף הפרשות לקרן הישתלמות, השבת נכויים שבוצעו שלא כדין מן השכר, פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד ופצוי בגין אי עמידה בהוראת סעיף 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר).

סעיף 26ב(א) לחוק הגנת השכר, קובע כי "בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רשומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו...". שכר עבודה, במובנו של חוק הגנת השכר, הוא מינוח רחב, הכולל "... תשלומים בעד חגים, פריון עבודה ושעות נוספות ותשלומים אחרים המגיעים לעובד עקב עבודתו ובמשך עבודתו" (ס' 1 לחוק הגנת השכר).

אשר להפרשות לפיצויים, טענה גל הברבור כי "קיבל את כל התוספות הנדרשות ובכלל זה תשלום נוסף לכסוי כלל הנילוות הנדרשות בשכר" [ס' 33 לכתב הגנתה].

...

משעד למועד כתיבת פסק הדין לא טען התובע ולא הציג כל אסמכתה לכך שקיבל רשות כאמור לניהול התביעות נגד גל הברבור, א.ג. גל וגל רון (הנתבעות 1, 3 ו-4 בהתאמה) – אנו מורים על מחיקתן [דיון (ארצי) 3-84/מט רקנט - אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ כ(1) 464 (1989) (להלן – עניין רקנט)].

לאור עדות התובע הנ"ל, בשילוב רישומי חישוב המשכורת, אנו קובעים כי ביתרת התקופה הרלוונטית, שאורכה 8 חודשים קיבל התובע קצובת נסיעה בסך 200 ₪ לחודש, סה"כ 1,600 ₪, בגינם הוא זכאי להפרשות לתגמולים בשיעור של 5%, וסך הכל – 80 ₪.

לסיכום, התובע היה זכאי מחברות הניקיון לסך כולל של 26,547 ₪ בגין הפרשות לתגמולים –25,652 ₪ הפרשות לפיצויים.

סוף דבר מהטעמים שפורטו לעיל, תביעת התובע מתקבלת בחלקה.

מנגד טוענת הנתבעת, לאי תחולת צו ההרחבה, היות שהיא איננה נחשבת למפעל הובלה, אלא מסווגת כ"יצרן דלק" והובלת מוצרי האנרגיה ללקוחותיה השונים, מהוה מטרה נלווית למטרה העיקרית של מכירת מוצרי אנרגיה.

בסיכומים טען התובע, כי בכל יום עבד 5.5 שעות נוספות, לכן, ב-16 החודשים שעבד, בגין 20 ימי עבודה בכל חודש, היה זכאי לתוספת שכר עבור 1,760 שעות נוספות, ובגין כל תקופת העסקתו זכאי הוא ל-100,320 ₪ , לפי תעריף שעתי בסך 57.38 ₪ .

עיון בתלושי השכר של התובע אשר צורפו לתיק, מגלה כי תוספת תשלום של מרכיב שעות נוספות נעדר מהתלוש, למרות שהתובע עבד שעות נוספות בכל חודשי העבודה שעבד, כך לדוגמא: בחודש סך שעות נוספות נוספות (בקירוב) ערך שעה רגילה ערך שעה נוספת 25% סה"כ מגיע בגין עבודה בשעות נוספות לחודש זה 1/2018 כ-20 שעות 55.12 ₪ 68.90 ₪ 1378 ₪ 2/2018 כ- 25 שעות 62.50 ₪ 78 ₪ 1950 ₪ 3/2018 כ- 17 שעות 59.66 ₪ 74.60 ₪ 1268 ₪ 12/2017 כ- 21 שעות 59.83 ₪ 74.78 ₪ 1570 ₪ 11/2017 כ- 43 שעות 57.38 ₪ 71.72 ₪ 3083 ₪ 10/2017 כ- 40 שעות 59.52 ₪ 74.40 ₪ 2976 ₪ 9/2017 כ- 28 שעות 59.52 ₪ 74.40 ₪ 2083 ₪ סה"כ 14,308 ₪ הנתבעת טענה כי שילמה לתובע תוספת תשלום בגין עבודה בשעות נוספות, אך טענה זו לא הוכחה.

לכן, מתקבלת טענת התובע, כי תשלום תוספת 'הוצאות נסיעה' כתוספת קבועה, שעה שניתן לתובע רכב צמוד לשם הגעה לעבודה וחזרה ממנה לביתו, הנה חלק משכרו הקובע.

...

לאור האמור לעיל, טענת הקיזוז של הנתבעת בהתייחס לכל הסכומים שטענה לקיזוזם, דינה להידחות.

לסיכום: אשר על כן ולאור כל האמור לעיל במצטבר, אנו קובעים שהנתבעת תשלם לתובע הסכומים מטה בערכי ברוטו, ככול וקבענו תשלום בערכי נטו, בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך של 8,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

עוד נטען כי עמישב, לא עמדה בהוראות צו ההרחבה וכן לא הפרישה לעובדים לטובת זכויות סוציאליות שהיו זכאים לקבל (תוספת חגים, שעות נוספות, תגמולים הצמודים לשכר הבסיס).

ההליך הנוסף הסתיים בהסכמת הצדדים על השבת הערבות לעמישב, בכפוף לחיוב עמישב להפקיד בקופת בית המשפט סכום של 1 מיליון ש"ח. השאלות הדרושות להכרעה במסגרת הדיון בתביעה שהגישה המדינה הן האם עמישב הפרה את ההסכם שנחתם בינה ובין המדינה והאם ככל שאכן יקבע שישנה הפרה של ההסכם, זכאית המדינה לתשלום הפצוי המוסכם שנקבע בהסכם.

בתצהירו של רו"ח חסן צוין כי מאמצע שנת 2010 התקבלו תלונות של עובדי חברת עמישב בעיניין פגיעה בזכויותיהם בתשלום השכר ובתנאים נלווים.

...

כמו כן איני מקבלת את טענות המדינה כי יש לחשב את הפיצויים, גם לתקופה של שנת 2012 ועד הגשת התביעה, מעבר לתקופת ההתקשרות שבין הצדדים, בייחוד לאור העובדה כי עמישב פנתה תוך כדי תקופת ההתקשרות בבקשה לסיים את ההתקשרות למרות שלא הגיע המועד לסיומה.

משכך, בהיעדר ראיות לנזק כלשהו או לקשר בין התנהלות המדינה לבין נזקים שנגרמו לעמישב, אני דוחה את הטענות לפיצוי בגין רכיב זה. גם הטענה לנזקים בסכום של 75,000 ש"ח בשל פיגורים בתשלומים, נטענה בעלמא, מבלי שהובאה ראיה המלמדת כיצד חושב הנזק הנטען בכתב התביעה או בעדויות העדים מטעם עמישב לעניין הנזקים שנגרמו בפועל ורק מטעם זה יש לדחות את הטענות בעניין זה. עוד טענה עמישב כי על המדינה לפצותה בסכום של 100,000 ש"ח בגין העלויות שנדרשה לשלם לצורך הארכת תוקף הערבות.

בנוגע להשבת הערבות התנהל הליך משפטי שהסתיים בהסכמה דיונית בין הצדדים שקיבלה תוקף של החלטה על ידי כב' השופט טל לוי, ביום 21/1/2015 (ת"א 28089-09-13), בסמוך להגשת התביעה שבפניי ולכן אני סבורה כי נוכח העובדה כי הערבות הוחזרה בהסכמה דיונית במסגרתה גם התחייבה עמישב להפקיד מחצית מסכום הערבות בקופת בית המשפט, אין מקום לדון גם בהליך שבפניי בטענות לגבי אי השבת הערבות על ידי המדינה.

התובע טוען שאי הכללת רכיב תוספת הדיור בשכרו גרמה לו לנזק פנסיוני, וכי יש להחשיבו כחלק מהשכר הקובע גם לעניין הפנסיה, פצויי הפיטורים וזכויות נוספות.

רכיב "תוספת דיור": הסכם ההעסקה של התובע כלל הסכמה לשכר יסוד, תוספת אילת וגמול שעות נוספות גלובאלי.

לפי ההסכם הרי "כל הזכויות הסוציאליות שיגיעו לעובד יחושבו וישולמו על פי שכר של 13859.67 ₪". בנוסף נקבע בסעיף 41 להסכם: "תשלומים נלווים לשכר: החזר הוצאות דיור בסך של 4747 ₪ ברוטו לחודש". התובע טוען כיום שגם את רכיב החזר הוצאות הדיור יש להחשיב כחלק משכרו הקובע וכתוצאה מכך, להפריש בגינו לפנסיה, לרבות הנזק בקשר לפנסיה עתידית ולהכלילו בתחשיב פצויי הפיטורים, פדיון חופשה, הודעה מוקדמת וקרן הישתלמות.

...

התביעה ברכיב זה נדחית אפוא.

סוף דבר: בגין פיטורים שלא כדין התובע זכאי לסך של 80,000 ₪.

בנוסף הנתבעת תשלם לתובע סך כולל של 20,000 ₪ השתתפות בשכר טרחה והוצאות משפט.