זכאות לתוספת ליחיד בחישוב תשלומי פנסיה במושב שיתופי

בטופס הפנייה לועדת הפרוגראמות לפי החלטה 751, צוין כי יש לצרף לו "רשימות של מישפחות ויחידים החברים באגודה, נכונות לתאריך שבו התקבלה החלטת האספה הכללית האמורה, הגרים באותו המועד ביישוב בבית מגורים קיים או שזכאים לגור בו, שמבוקש כי זכויות החכירה של מיגרשי המגורים המבונים ירשמו על שמם." (ההדגשות שלי, ע' א').

בהקשר זה יש להדגיש, כי המערערים אינם טוענים כי היתנגדו בשלב כלשהוא, לרבות לא בעת ההצבעה באספה הכללית שדנה בשינוי התקנון, לכך שייקבע כי חבר בעצמאות כלכלית לא יהיה זכאי ליצבור דמי עזיבה (השוו: ע"א 524/88 "פרי העמק" – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שדה יעקב – מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד מה(4) 529, 542 (1991) (להלן: עניין פרי העמק); וכן, עניין אלף, פיסקאות 34, 44 ו-56 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה).

עם זאת, בסעיף 77א לתקנון הקבוץ, שנוסף לתקנון במסגרת התיקונים שנערכו בו בחודש דצמבר 2002, נקבע כדלקמן: "דמי העזיבה לחברי קבוץ ישולמו אך ורק עפ"י הסכום המלא הקבוע בכללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מקיבוץ כמפורט בתוספת לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973, כפי שיהיו מעת לעת. עיקרון זה בא במפורש תחת כל נוהג ו/או מקרה ספציפי אחר בו שולמו דמי עזיבה מוגדלים". (ההדגשות שלי, ע' א') כלומר, ההסדר החל בעיניין דמי העזיבה בקבוץ הנו ההסדר המצוי בתוספת הראשונה לתקנות החברוּת, "כפי שיהיו מעת לעת", ולא הסדר אחר, דוגמאת כללי התק"מ. מכאן, שהוראות הדין הרלוואנטיות להכרעה בשאלת צבירת דמי העזיבה לזכות המערערים בתקופת הביניים הנן הוראות תקנות החברוּת בנוסחן לפני התיקון שניכנס לתוקף ביום 21.5.2009 (להלן: תקנות החברוּת הישנות).

(3) לנכות מהותק ומהותק הפנסיוני של העוזב את משך הוותק בו נצברה הזכות העתידה, אלא אם כן, יוכיח העוזב כי שווי זכויותיו בשל הוותק המנוכה, עולה על הערך המהוון ליום העזיבה, של הזכות העתידה; ההוון ייעשה לפי נספח ג' כאילו היתה הזכות העתידה תשלום גמל.

זאת, לדידם, בנגוד להוראת סעיף 77א לתקנון הקבוץ, שנזכר בפסקה 54 לעיל, ולפיו דמי העזיבה ישולמו על-פי הסכום שנקבע בתוספת לתקנות החברוּת, "כפי שיהיו מעת לעת". המערערים טוענים כי למעשה, בית משפט קמא קיבל את טענתם בעיניין זה, בקובעו, בסעיף 9 לפסק הדין, כי "את חישוב דמי העזיבה יש לערוך כקבוע בתקנון: 'כמפורט בתוספת לתקנות האגודות השיתופיות (חברוּת), תשל"ג-1973, כפי שיהיו מעת לעת' במועד מימוש שיוך יחידות הדיור." אלא שלדברי המערערים, למרות זאת, פסק בית המשפט כי הוא דוחה את התביעה.

...

לסיכום חלק זה, יש לראות את הקביעה בסעיף 48 לתקנון הקיבוץ לפיה, חברי הקיבוץ המצויים במסלול של עצמאות כלכלית אינם זכאים לצבור דמי עזיבה, כהחלטה המבטאת את רצונם של חברי הקיבוץ.

מסקנה זו עולה בקנה אחד עם הוראת תקנה 5 לתקנות השיוך, הקובעת כי "הקיבוץ ישייך דירות לחבריו על חשבון דמי העזיבה המגיעים לחבר, בהתאם להסדרים שיקבע הקיבוץ בתקנונו ובהתאם לדין כפי שיהיה מזמן לזמן", ועם הוראת סעיף 44א לתקנון הקיבוץ.

סוף דבר אשר על כן, אציע לחבריי לקבל את הערעור באופן חלקי, במובן הבא: לצורך שיוך היחידות לפי החלטה 751, יש לבחון מיהם "בני-זוג" על-פי מבחן מהותי, המתבסס על מצב הדברים בפועל ואשר לפיו, יש להכיר בפרודים כ"יחידים".

תאריך הישיבה: י"ב בחשון התשע"ח (1.11.2017) בשם העותרים בבג"ץ 1836/16 ובבג"ץ 5414/16: עו"ד אלון נוקראי בשם העותרת בבג"ץ 637/17: עו"ד אפרת אבירם ואש בשם המערערת בע"א 8352/16: עו"ד לימור פלד בשם המשיבות בבג"ץ 1836/16, בבג"ץ 5414/16 ובבג"ץ 637/17: עו"ד רנאד עיד בשם המשיבים בע"א 8352/16: עו"ד אמיר בירמן פסק-דין השופט ע' פוגלמן: ביום 27.3.2007 קיבלה מועצת מקרקעי ישראל את החלטה 979 שכותרתה "קביעת הזכויות למגורים בחלקת המגורים בישובים חקלאיים שהם מושב עובדים, כפר שיתופי, מושב שיתופי, קבוץ או אגודה חקלאית שיתופית" (להלן: החלטה 979).

בתמצית, ההצטרפות להסדר הקבוע בהחלטה – אשר למושבים – מותנית ברשום שטח המגורים (המוגדר בהחלטה כ"חלקה א'") בספרי מירשם המקרקעין כיחידת רישום נפרדת בשלמות; ותשלום של דמי חכירה בשיעור של 3.75% מערך הקרקע של חלקת המגורים עם הקף הבניה הבסיסי למגורים, כלשון ההחלטה. חלקת המגורים מוגדרת בהחלטה כשטח מתוך חלקה א' של נחלה בגודל כולל של עד שני דונמים וחצי בלבד, המקיים תנאים מסוימים. עוד קובעת ההחלטה כי חוכר שיבקש להוסיף או לממש זכויות בניה למגורים בחלקת המגורים, מעבר להקף הבניה הבסיסי הכולל של 375 מ"ר, יוכל לעשות כן בכפוף לקיומה של תכנית תקפה ולתשלום דמי חכירה מהוונים בשיעור מלא בגין תוספת הבניה או מימוש זכויות הבניה. כמו כן ההחלטה מאפשרת פיצול של יחידת דיור מחלקת המגורים בתנאים מסוימים. בצד זאת, ההחלטה קבעה לראשונה הסדר וולונטרי המאפשר – בין היתר – לבעל זכויות בנחלה לרכוש בהנחה את כלל זכויות החכירה למגורים בחלקת המגורים בתמורה לתשלומים שונים המפורטים בהחלטה. סעיפים 4.8 ו-4.9 להחלטה 979 קבעו כי לבעלי הזכויות בנחלה, המוגדרים בהחלטה כ"חוכרים", אפשרות לרכוש את מלוא הזכויות למגורים בחלקה: רכישת מלוא הזכויות למגורים בחלקת המגורים 4.8.1 לחוכר תנתן אפשרות לרכוש את מלוא הזכויות למגורים (הקיימות והעתידיות) בחלקת המגורים תמורת תשלום דמי רכישה בשיעור של 33% משווי הקרקע של חלקת המגורים, בהיתחשב בזכויות הבניה המאושרות ובפוטנציאל התיכנוני למגורים בשטח חלקת המגורים.

במסגרת מכתב זה ציין בא כוח העותרים כי "בקשה להעברת הזכויות וחישוב דמה"ס [דמי הסכמה – ע' פ'] בקשר עם העסקה תוצא לכם בהקדם האפשרי". בהמשך לכך, ביום 19.11.2007, פנה בא כוח העותרים לרשות ובקש להחיל על הסכם המכר בעיניינם את ההסדר הקבוע בהחלטה 979.

בג"ץ 637/17 בן זוגה המנוח של העותרת בבג"ץ 637/17 שמיר נ' רשות מקרקעי ישראל (להלן: המנוח ובג"ץ 637/17) היה רשום כחוכר וכבעל הזכויות היחיד במשק 82 בכפר מימון, שבו התגורר ביחד עם העותרת.

...

חרף השרירות המסוימת בכך, סבורני כי המועד שנקבע לא נבחר בחלל ריק, אלא בשים לב לתהליכים שעמדו ברקע להחלטה.

ממילא, להשקפתי, גם לו הסתמכו העותרים על תחולת ההחלטה על עניינם – ואיני קובע זאת – אין אני סבור כי הסתמכותם הייתה סבירה בנסיבות העניין, שעה שההחלטה עמדה לבחינתו של בית משפט זה בעניין פורום הערים; ובשים לב לסעיף התחולה, שבו נקבע כי כניסת ההחלטה לתוקף טעונה קבלת תקציב.

סוף דבר לו תשמע דעתי, נקבע כי העתירות בבג"ץ 1836/16, בבג"ץ 5414/16, ובבג"ץ 637/17 ידחו.

בית משפט השלום בחיפה ת"א 38152-06-19 קרובה נ' שיתופי חקלאי לפני כבוד השופטת אביגיל זכריה, סגנית הנשיאה התובע עמרי קרובה ע"י ב"כ עו"ד הראל טיקטין ואח' הנתבעת רגבה מושב שיתופי חקלאי אגודה שיתופית ע"י ב"כ עו"ד ניצן טבנקין ואח' פסק דין

מבוא לפניי תביעה לסעד הצהרתי שהוגשה על ידי התובע כנגד הנתבעת במסגרתה עותר התובע לקבוע כי הוא זכאי ל"תוספת ליחיד" במסגרת חישוב תשלומי הפנסיה כחבר האגודה.

על רקע שינוי זה, ובשים לב להשלכותיו הנטענות הן לעניין סוגיית המגורים והן לעניין סכום הפנסיה, עותר התובע כי ביהמ"ש יתן צו המצהיר כי לצרכי תשלום פנסיה יש להכיר בו כזכאי לתוספת "יחיד" בשיעור של 40% לסכום הפנסיה הבסיסי.

העד הסביר יפה הן בתצהירו והן בעדותו את ההיגיון מאחורי הדברים, את מטרת התוספת האמורה ואת אופן ההתייחסות של המושב לזוג או ליחיד על פי העניין כשמעל הכול מרחפת הסכמת החברים לבצוע תשלום שהנו מעבר לחוק או דין אלא תשלום וולונטרי, הדדי, שככל הנראה אפשר שגם יוצר גרעון אקטוארי.

...

לסיכום, משלא עלה בידי התובע לבסס את הרובד העובדתי והמשפטי למתן הצו ההצהרתי המבוקש על ידו ותביעתו ההצהרתית נדחתה, הרי שממילא אין צורך להידרש לפן הכספי, שלא נטען, לא כומת ולא שולמה בגינו אגרה ואני דוחה את התביעה גם ביחס לסעד זה. ביחס לטענות אחרות שהועלו על ידי התובע בכתב התביעה (דוגמת סוגיית המגורים) שלא מצאו ביטוי בסעדים שהתבקשו על ידו בכתב התביעה, הרי שבהתאם לפסיקה ורוח התקנות החדשות לא מצאתי כי יש צורך להידרש אליהן והדברים נותרו בגדר היגדים בלבד בכתב הטענות.

למען הסר ספק – כל יתר טענות התובע נדחות.

סוף דבר התביעה נדחית.

זכויות פנסיוניות וביטוחיות של המנוח; א. קרן הפנסיה "מטרה"; ככלל טוענים התובעים כי הקבוץ בהחלטותיו שלל את כל הזכויות הפנסיוניות שהמנוח צבר בחייו – כאשר לטענתם שלילה זו מהוה פגיעה מהותית בעקרון השויון המשמש יסוד לקיומה וניהולה של האגודה השיתופית (סעיף 2 לתקנות האגודות השיתופיות (סוגי אגודות) התשנ"ו-1995 (להלן: "תקנות סוגי האגודות").

לבסוף טוענים התובעים כי במעשיהם פגעו הנתבעים בזכותם של התובעים לקניין כאמור בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הסדר הפנסיה ויישום המודל של רשת הבטחון שוללים את הזכויות הפנסיוניות שצבר המנוח, שהוו נכס בידיו ואשר היו משולמות לתובעים אלמלא מותו בטרם עת, ואשר על כן, הנן בלתי חוקיות.

המסמך היחידי, שנימצא בתיק בית המשפט, וניתן להבין ממנו כי הקבוץ עורך איזשהו חישוב לעניין שיוך הנכסים הנו נספח א' לסיכומי התובעים (הגם שהמסמך לא הוגש בשלב הראיות למרות שהתייחסו אליו בחקירתו הנגדית של מר רז), אך בוודאי לא ניתן להסיק ממנו דבר לגבי קפוח או אפלייה בהקשר זה. אין כל הוכחה כי הקריטריונים המפורטים במסמך נתקבלו במסגרת החלטה פורמאלית של הקבוץ, שכן החלטה כזו לא הוצגה ואף לא נטען כך. מאחר שהמסמך לא הוגש לבית המשפט כראייה הרי שלא ניתן לקבל את הדברים כראייה לאמיתות תוכנם.

אולם, למעלה מן הצורך, אעיר כי גם אם התובעת לא היתה טוענת כך הרי שגם זוהי ההלכה בעיניין זה. ראה לעניין זה ע"א 84/64 בית חנניה מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' פרידמן ואח ' פ"ד יח(3) 20, בעמ' 26-מפי השופט ברנזון: "..

[יוער כי במסגרת מודל "רשת הבטחון" הקבוץ קיבל החלטה נוספת אליה אתייחס בהמשך הנוגעת לחלוקת רווחים ממפעל הקבוץ, אשר על פיה אלמנה תקבל תוספת בחלוקה בגין שנות הותק של בן זוגה שהלך לעולמו כחבר קבוץ] החלטה נוספת בעיניין זה נתקבלה במהלך חודש ינואר 2002, עת קבע הקבוץ כי אלמנות אשר בני זוגם נפטרו טרם הגיעם לגיל הפנסיה, יהיו זכאיות להשלמת קצבת השארים מהביטוח הלאומי לגובה הפנסיה התקציבית המקובלת בקבוץ.

יתר על כן, במקרה דנן לא ניתן לומר כי הקבוץ לא היה מודע לאפשרות החלת זכויות לגבי העבר והכרה בותק של הנפטרים כהטבה ליקיריהם שנותרו חברים בקבוץ, וראה לעניין זה המגמה להיתחשב בותק של המנוח כחלק מחישוב כלל הותק בהליך שיוך הדירות, החלטת הקבוץ להיתחשב בותק של המנוח בחישוב חלוקת הרווחים ממפעל הקבוץ, החלטת הקבוץ כי אלמנה שבן זוגה לא הגיע לגיל פנסיה תהיה זכאית להשלמת קצבת השארים (מביטוח לאומי) עד לגובה הפנסיה התקציבית המקובלת בקבוץ (ראה נספח ה להמרצת הפתיחה המתוקנת).

...

תחילה הוגשה התביעה על דרך של המרצת פתיחה (ה.פ. 1098/04) והופנתה כנגד נתבעים רבים, ביניהם רשם האגודות השיתופיות, אשר רובם נמחקו בסופו של דבר, וכיום מופנת התובענה כנגד קיבוץ יפתח והנהלת הקהילה של קיבוץ יפתח ונדונה בדרך של תובענה רגילה, והכל כפי הסכמת הצדדים מישיבת יום 15.12.05: "בהמלצת בית המשפט הגענו להסכמות כדלקמן:

התובעת לא הביאה דוגמאות קונקרטיות נוספות באשר למשפחות במצבה או במצב דומה המקבלות יותר ממנה, או אף מעבר לכך התובעת כלל לא פירטה איזה צורך באופן ספציפי לא מסופק לה, קרי מהו הסכום אותו היא נידרשת להוציא בחודש אל מול הכנסתה החודשית, האם יש לה חובות, האם משהו נמנע מילדיה בעקבות המעבר למודל החדש וכיוצב', ובשל כך דין טענותיה להידחות.

מן המקובץ עולה כי דין התביעה על כל רכיביה להידחות.

בהיתחשב במהות התובענה לא אחייב את התובעים במלוא ההוצאות שהיה ראוי לפסוק וע"כ אני מורה כי התובעים ישלמו לכל אחד מהנתבעים סך 4,000 ₪ בצרוף מע"מ בגין שכ"ט עו"ד. ניתן היום ט"ז בטבת, תשס"ח (25/12/2007) בלשכתי בהיעדר הצדדים.

אשר לטענת התובע לפיה ההסכם הקבוצי ו/או צו ההרחבה חלים על הנתבעת מכח נוהג - הרי שביקשה היא לטעון כי מכלל ההן שומעים את הלאו, והפנתה לכך שבחרה להיטיב עם התובע ולהעניק לו זכויות מסוימות מעבר לקבוע בחוק, וזאת עשתה מרצונה הטוב ולא מחובתה, ואילו רכיבים מסוימים הקבועים בהסכם או בצו בחרה שלא להעניק, כמו הפרשות לקרן הישתלמות והתשלום עבור האש"ל. הדין באשר לשאלת החלת ההסכם הקבוצי או צו ההרחבה מכוח קיומו של נוהג - בתי הדין לעבודה הכירו בנוהג כתנאי מכללא בין הצדדים לחוזה העבודה האישי, ובהתאם לכך קבעו כי נוהג אשר נמשך בפועל למשך תקופה ארוכה, מחייב את הצדדים לחוזה, והתנהגות רבת שנים יוצרת תנאי מכללא או נוהג מחייב הנקלט לחוזה העבודה של הצדדים (וראו, למשל, ע"ע 300079/98 מדגרה אזורית הרי ירושלים -ועדת עוצ"מ המשותפת עם תנועת המושבים, מיום 1.7.01 ; דבע נד/ 25-4 פלבם- מפעלי מתכת -ההסתדרות הכללית, מיום 13.4.95).

) אף לא די להוכיח כי המעביד נהג מספר פעמים בדרך שנטען לגביה כי היא מהוה נוהג" (ע"א 4937/92 "אגרא", אגודה יצרנית חקלאית שיתופית בע"מ נגד רוט ושיקלר, פ"ד מח(1) 818.

דיון והכרעה ראשית, מאחר והתובע לא העלה מפורשות דרישה לסעד של פיצוי בגין פגיעה בזכאותו לפנסיה או בגין אי כושר שניגרם לו מבלי שבוטח, והסעד היחיד שתבע היה פיצוי בגין הפרשות בחסר, אשר הועמד על שיעור הכספים שלא הופרשו או הופרשו חלקית, הרי שכל תביעותיו בגין התקופה שקדמה ביותר מ – 7 שנים ליום הגשת התביעה התיישנו, מאחר ועילת תביעה חדשה בגין כל אחד מהחודשים נולדה מדי חודש בחודשו.

בהמשך, ניתן לראות כי הופרשו בגין התובע הפרשות לקרן הפנסיה, ויחד עם זאת, ככל שהופרשו הפרשות בחסר – הוגשה תביעה מצד חברת הביטוח כנגד הנתבעת, ומהמסמכים שהציגה הנתבעת עולה כי מאחר ובגין החודשים 10/2005-08/2006 לא בוצעו הפרשות לקרן הפנסיה - שולם החוב בעקבות הגשת התביעה ע"י חברת הביטוח והושלמו ההפרשות החסרות כפי שחושבו על ידי הקרן בגין התקופה האמורה.

מעיון במדגם אשר בחרה הנתבעת לצרף אכן נראה כי בחלק מהחודשים הנתבעת שלמה תוספת תגמול בגין עבודה שעות נוספות ביתר, ואף חישבה כאילו התובע עבד יום עבודה מלא בעוד שעבד באופן חלקי בלבד, אך בחלק מהחודשים ניתן לראות כי התובע עבד בשעות נוספות כהגדרתן בחוק ולא ניתן לראות תשלום תוספת תגמול בגינן.

...

נעיר כי זמן מה עובר למועד הדיון בתביעה שבפנינו, ניתן, בהקשר רלבנטי, פסק דין בבית הדין הארצי בע"ע 327/09 ש.י.א אשקלון בע"מ-יורי גורבוי ואנדרי אזימאלוב, (מיום 04.10.10 ,להלן:"עניין אשקלון"), ובו נקבע כדלקמן: "בית הדין קמא סבר כי צו ההרחבה בענף ההובלה חל על הצדדים באשר עיסוקם העיקרי למעשה היה נהיגת משא אשר הוביל מטען והמטען היה מכולת האשפה. לאחר שבחנו קביעתו של בית הדין לעניין זה הגענו לכלל מסקנה כי יותר נכון לסווג את עיסוק החברה המערערת תחת הכותרת של שירותים קהילתיים, איסוף אשפה ופסולת ממשקי הבית ומיחידות תעשייתיות ומסחריות (סעיף 90 לספר הסיווג האחיד של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה). סילוק אשפה אינו בגדר הובלה כמשמעותה בצו ההרחבה בענף ההובלה. אין לאבחן בין משאית אשפה האוספת את האשפה מעגלות האשפה הביתיות לבין משאית האשפה האוספת את האשפה שאוחסנה במכולות. התכלית כאן הינה של פינוי וסילוק האשפה ולא של הובלת מטען." (ההדגשה אינה במקור) ואכן, ב"כ התובע היה מודע לקיומו של פסה"ד בעניין אשקלון, אלא שטענת התובע לפיה ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה חלים על הנתבעת – הושתתה על הטענה לפיה אלה חלים מכח נוהג.

על כן נדחית טענת הקיזוז של הנתבעת.

סוף דבר: התובע הגיש תביעה על סך של מעל 196,000 ₪.

מבין כלל תביעותיו של התובע קיבלנו באופן חלקי את תביעתו לפיצוי בגין הפרשות בחסר למגדל, בהקשר זה מצאנו לנכון לחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 15,540 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל, בהפרשות בחסר לקרן השתלמות, בהקשר זה מצאנו לנכון לחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 350 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל, ואת התביעה לתוספת תגמול בגין עבודה בשעות נוספות, בהקשר זה מצאנו לנכון לחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 7,602 ₪, כאשר בגין כל אחד מהחודשים ישולם חלק הסך האמור המתייחס אליו בהתאם לפירוט שהובא בסעיף 15 לעיל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום הראשון של החודש העוקב לאותו חודש ועד למועד התשלום המלא בפועל.