זכאות לתוספת גמלה לפי סעיף 20(ב) לחוק שירות המדינה (גמלאות)

בתובענה זו עותרת התובעת לשלם לה גמלת שאירים לפי חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן – חוק הגימלאות).

עוד מוסכם על התובעת, העיריה והמועצה המקומית כי ככל שעל המנוח חלה הוראת סעיף 15(2) לחוק הגימלאות, אזי שיעור הגימלה לה זכאי היה המנוח עומד על 34.7% מהשכר הקובע (נתון זה מבטא 3 פרומיל כפול 49% נכות שנקבעו למנוח על ידי הועדה הרפואית, בתוספת 20% הקבועים בסעיף 20(ב) לחוק הגימלאות).

זכאות התובעת לגימלת שאירים משקבענו כי המנוח היה זכאי לגימלה לפי חוק הגימלאות, הרי מעת שהלך לעולמו, זכאית התובעת כמי שהיתה רעייתו ושאירה יחידה שלו, לקבל גמלת שאירים לפי חוק הגימלאות בשיעור 60% מתוך גימלתו של המנוח (סעיף 28(1)(א) לחוק הגימלאות).

...

עצם קיומו של מהלך כזה שלא הבשיל, לא מאיין את המסקנה כי החלטת המועצה המקומית לסיים את העסקת המנוח בשל מצבו הבריאותי תוך פרישתו לגמלאות – החלטה שבוצעה שנים אחר כך – היא בעלת נפקות משפטית.

כאמור, עצם רצונו של המנוח לפרוש לגמלאות לפי חוק הגמלאות בשל מצב בריאותו הלקוי, לא מאיינת את המסקנה כי פוטר בשל מצב זה. לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי המועצה המקומית פיטרה את המנוח בשל מצב בריאותו הלקוי.

אנו קובעים כי מועד תחילת זכאותו של המנוח לגמלה לפי חוק הגמלאות היה חודש 1/11.

התובע יודע כי רמת הזכאות עשויה להשתנות באם יתגייס בנו לצה"ל או לשירות לאומי.

לשיעבוד סכום השווה לגמלה בשיעור הנקוב בטור ג' בתוספת השניה לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א-1981, שהיתה משתלמת בחודש שקדם לתשלום השכר לאותו עובד לפי הרכב משפחתו אילו היה זכאי לגמלה כאמור; היה הסכום האמור יותר מ-80% משכר העבודה החדשי, יקטן הסכום שאינו ניתן לעיקול, להעברה או לשיעבוד כדי 80% משכר העבודה החדשי; לענין זה, "שכר העבודה החדשי" – שכר העבודה החדשי הנותר אחרי ניכוי תשלום אשר המעביד חייב לנכותו משכר עבודה על פי חיקוק.

התובע לא חלק על האמור בתעודת עובד הציבור לפיה הגימלה לה היה זכאי ב- 9/20 לפי הרכב המשפחה הוא 1,761 ₪.

...

ההכרעה – לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועם כל ההבנה למצבו מעורר האהדה של התובע, דין התביעה להידחות.

נדחית טענת התובע כי מאחר וכל משכורתו מעוקלת, אין לקחתה בחשבון כלל.

טענה זו אינה משפיעה על המסקנה וזאת מהטעמים הבאים: ראשית, לא הוצג פסק דין המקטין את המזונות אלא המלצת בית משפט שכורכת את ההפחתה בתשלום סדיר וביטול תיק ההוצל"פ. התובע טוען כי משכורתו ממשיכה להיות מעוקלת, כך שההסדר ככל הנראה לא יצא אל הפועל.

התוצאה הינה כי על אף מצבו הקשה אליו נקלע התובע, לא נפל פגם בחישוב הכנסת התובע בהתאם לתקנה 17(7)(א) לתקנות ודין התביעה להידחות.

הוא פרש לגימלאות בשנת 2012, אז החלה המועצה המקומית לשלם לו קצבת פרישה בהתאם לחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן – חוק הגימלאות).

הסכם הפרישה קבע, בין היתר, כי התובע יסיים את העבודה ביום 31.10.11; כי ישולמו לו שני חודשי הודעה מוקדמת ובנוסף שישה חודשי היסתגלות; שכרו הקובע לגימלה הועמד על 16,662.63 ש"ח; וגובה הגימלה לפי סעיף 20(א) לחוק הגימלאות, הועמד על 67.33%.

לאור זאת, מסיק סרדל כי יש לזכות את התובע בזכויות לפי חוק הגימלאות המשקפות 5.08 שנים, היינו תוספת של 10.16 אחוזים לשעור הגימלה לפי חוק הגימלאות (עדות סרדל בעמודים 45-46 לפרוטוקול).

בין היתר, באותן זכויות של המועצה המקומית ניתן לציין את העובדה כי ככל שהמועצה המקומית קובעת שיעור גמלה לפי חוק הגימלאות המביא בחשבון גם תקופות שירות שבגינן הופרשו לתובע כספים למבטחים ולמקפת, קמה למועצה המקומית זכות מול אותן קרנות פנסיה ביחס לזכויות התובע בקרנות (סעיף 85 לחוק הגימלאות).

כעולה מסעיף 85(ב)(1) לחוק הגימלאות, זכות כזו לא מוקנית לתובע.

...

על כן, אין אנו מורים במסגרת פסק דין זה על תשלום סכום קצוב כלשהו, בין על ידי המועצה המקומית לתובע ובין על ידי התובע למועצה המקומית.

כך, לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית של הצדדים, הגיש התובע בקשה לאפשר לו להוסיף ראיות (ראו למשל בקשה מיום 27.8.20), וזו חייבה את הנתבעות להשיב לה. כל אלה מובילים למסקנה שיש לחייב את התובע בהוצאות ריאליות לטובת הנתבעות.

איזון בין אינטרסים אלו מביא למסקנה כי יש לחייב את התובע לשלם למדינה הוצאות משפט בסך כולל של 2,000 ש"ח וכן שכ"ט באי כוחה בסך כולל של 11,000 ש"ח. בנוסף, ישלם התובע למועצה המקומית הוצאות משפט בסך כולל של 2,000 ש"ח וכן שכ"ט באי כוחה בסך כולל של 11,000 ש"ח. סכומים אלו ישולמו לידי כל אחת מהנתבעות תוך 60 ימים מעת שפסק הדין יומצא לתובע.

מאז פתיחת ההליכים בתיק זה חלו שינויים רבים בטיעוני הצדדים ובסופו של דבר, לאחר צימצום המחלוקות, נותרה מחלוקת אחת הדורשת הכרעה והיא-האם זכאית המערערת לקביעת תוספת לשעור גמלתה בהתאם להוראות סעיף 20 (ב) לחוק שירות המדינה (גמלאות) התשכ"ט- 1969 (להלן- החוק), על דרך העמדת המערערת בפני ועדה רפואית שתיקבע את שיעור נכותה.

בנספח י"ט שנכתב על ידי מנהלת הגימלאות ביום 9.1.18 נכתב ".. ובמענה לתביעתך לגימלה בגין פרישתך מן השרות בהקפאת זכויות לפי סעיף 17א(א) לחוק ביום 31.8.2016, הריני מאשרת את זכאותך לגימלה החל מחודש יולי 2027..במועד בו תגיעי לגיל 67... לקיצבת פרישה על פי סעיף 20 לחוק , בשיעור של 29.67% מהמשכורת הקובעת..." כימעט שנה לאחר מכן, מצינת המערערת במכתב מיום 23.12.18 "אני מכינה את הערר על מכתבכם מיום 9.1.2018. אגב הכנת הערר הסתבר לי שיתכן והייתם צריכים וועדה רפואית כדי לבדוק את מצבו של בעלי... עוד הסתבר לי כי הייתי צריכה לעבור ועדה רפואית לפי סעיף 96 לחוק הגימלאות. אבקשכם לעשות זאת כעת." בהמשך לכך התנהלו התכתבויות וגם ראשית הטיעונים וההסכמות שגובשו שכאמור הביאו להתקדמות ביחס למחלוקות בין הצדדים.

...

מאז פתיחת ההליכים בתיק זה חלו שינויים רבים בטיעוני הצדדים ובסופו של דבר, לאחר צמצום המחלוקות, נותרה מחלוקת אחת הדורשת הכרעה והיא-האם זכאית המערערת לקביעת תוספת לשיעור גמלתה בהתאם להוראות סעיף 20 (ב) לחוק שירות המדינה (גמלאות) התשכ"ט- 1969 (להלן- החוק), על דרך העמדת המערערת בפני ועדה רפואית שתקבע את שיעור נכותה.

ואולם מקובלת עלינו טענת המערערת כי אין הנדון דומה לראיה.

לטעמנו, את לשון סעיף 20(ב) הנוקטת במלים "סמוך לפרישה" יש לפרש כך שערעור המוגש על עצם חישוב הפרישה (היינו בכל אופן בתוך שנה מיום קבלת הודעת הממונה) בטענה להחלת המסלול הקבוע בסעיף 20(ב), מאפשר העמדת פורש בפני ועדה ומדובר בקביעה שתעשה "סמוך לפרישה". ודוק- לשון הסעיף אינה מחיבת כי הוועדה תתכנס בטרם פרישה (בשונה מהמשתמע מסעיף 17(2) לחוק), ואף מלשון סעיף 96 העוסקת ב"לפני" וב"לאחר מכן").

בנסיבות הענין ,משלא מצאנו פגם בהתנהלות המשיבים, איננו מוצאים מקום לעשות צו להוצאות.

בסעיף קטן זה – "משכורת קובעת משוקללת" – כמפורט להלן, לפי העניין: (1) לגבי מי שמגיעה לו תוספת לקיצבה לפי סעיף 9א – המשכורת הקובעת, בתוספת הסכום המתקבל מהכפלת התוספות לקיצבה ביחס שבין המשכורת הקובעת לבין הקצבה המגיעה למי שפרש כאמור או לשאירו; (2) לגבי מי שאינה מגיעה לו תוספת לקיצבה לפי סעיף 9א – המשכורת הקובעת; לעניין הגדרה זו, חל סעיף 12 על המשכורת הקובעת לפי חוק זה, תחושב המשכורת הקובעת המשוקללת, לפי המשכורת הקובעת, הקצבה, והתוספות לקיצבה שהיו מחושבות לגבי מי שפרש מהשרות או שאירו אילו עבד מי שפרש כאמור במשרה מלאה בכל תקופת שרותו; "תוספות לקיצבה" – התוספות לקיצבה כאמור בסעיף 9ב המגיעות למי שפרש מהשרות או לשאירו.

המחוקק לא הסתפק בכך, גם בעיניין צבירת הזכויות בשוטף, החליט להגביל את צבירת הזכויות מידי שנה בשנה, לכן נקבע בסעיף 32(ה) כי עובד אשר שירת בעת ובעונה אחת בשירות המדינה ובגוף שקופתו הוגדרה כקופה ציבורית, וסך כל הקיצבאות והגמלאות המגיעות עקב השרות כאמור עודף על הקצבה שהייתה מגיעה אילו בתקופה האמורה שירת בשירות המדינה במשרה מלאה, במשכורת השווה למשכורת הקובעת כאמור בסעיף קטן ד', תופחת הקצבה לפי חוק הגימלאות בעודף כאמור.

בדברי ההסבר להצעה לתיקון החוק שהחליף כאמור את סעיף 26 נקבע כך: מדברי ההסבר להצעת החוק שלעיל עולה בבירור, כי הסעיף נועד כדי לקבוע: "הסדר אחיד לצבירת קיצבאות המשתלמות בזכות עבודה בשירות המדינה או בגוף צבורי אחר שהוכרז כקופה ציבורית". עוד עולה מהאמור בסעיף 20(ב) כי: "עובד העובד במשרה חלקית בשירות המדינה המשלים את משרתו בעבודה אחרת שאין החוק חל עליה...מוצע גם בסעיף זה כי העובד יהא זכאי לקבל קיצבאות עבור שני שירותים אלה בתנאי שלא יעלו על הסכום שהיה מגיע אילו הועסק העובד באותה תקופה במשרה מלאה בשירות המדינה". בענייננו, אין חולק כי המערערת עבדה הן במשרד החינוך והן במועצה.

לפי החישוב של המדינה אנחנו מבקשים שבכל רגע נתון שיש עודף של זכויות להפחית את העודף, מה שגוי פה. ת: שהיא לא קשורה למה שכתוב בסעיף, המדינה אמורה לפעול על פי הוראות החוק בישראל, סעיף 32ה' אומר את הדבר הזה הוא אומר שאם הוא שירת עובד בעת ובעונה אחת סך כל הקיצבאות עקב שירות בתקופה המקבילה עולה על הקצבה שהוא היה יכול ליצבור בשירות המדינה, אבל זה סך כל הקיצבאות בתקופה המקבילה ותבדוק אם זה עולה על התיקרה.

...

בעקבות הדיון, ניתנה ביום 17.2.19 החלטה בה נקבע כדלקמן: "ביום 21.1.19 ביקשו ב"כ הצדדים לפצל את הדיון ולהכריע תחילה בשאלה: "האם היה מקום להפעיל בעניינה של המערערת את סעיף 32(ה) לחוק שירות המדינה גמלאות, שכן ההכרעה בעניין זה עלולה ליתר את המשך בירור יתר הטענות. לאחר שבחנתי את טענות ב"כ הצדדים, במהלך הדיון, הנני נעתר לבקשה ומורה על הגשת סיכומים בשאלה המשפטית הנ"ל...". הצדדים הגישו סיכומיהם וניתן פסק דין חלקי ביום 30.7.19 (להלן: "פסק הדין החלקי"), בו נקבע, בין היתר, כך: "לאור כל האמור לעיל, אנו מקבלים את טענות המשיב, אשר לפיהן היה מקום להפעיל את סעיף 32(ה) לחוק בעניינה של המערערת, בגין התקופה בה היא עבדה בעת ובעונה אחת במשרד החינוך ובמועצה.

המערערת ערערה על פסק הדין החלקי, וביום 28.7.20 ניתן פסק דינו של בית הדין הארצי בו נקבע: "...לא היה מקום לפצל את הדיון ולדון במנותק וללא שמיעת עדויות בשאלת פרשנות סעיף 32(ה) לחוק הגמלאות, כיוון שחלק מהטענות האחרות, כגון נוהג רב שנים והעובדה שעד שנת 2015 לא יושם סעיף 32 לחוק הגמלאות, משליכות על הפרשנות הנכונה. כמו כן, בכל הנוגע לסעד לו זכאית המערערת, יש השלכות גם לטענת ההסתמכות, ולטענתה בדבר הפרת חובת תום הלב וחובת הגילוי על ידי המדינה.......למותר לציין, כי בהמשך לכך יגישו הצדדים ראיותיהם, כך שההכרעה בכל השאלות השנויות במחלוקת תהיה מבוססת על תשתית ראייתית שתונח לפני בית הדין האזורי........נוכח האמור, אנו קובעים כי דין הערעור להתקבל, כך שפסק דינו של בית הדין האזורי יבוטל, עניינה של המערערת יוחזר לבית הדין האזורי, ובית הדין האזורי ידון בכל טענות המערערת, הן בהיבט של השלכותיהן על פרשנות סעיף 32(ה) לחוק הגמלאות, הן בהיבט של יישומו התחשיבי, ולחלופין זכאותה לסעד בשל טענותיה האחרות". בטרם נבחן את הדברים לגופו של עניין, נדגיש כבר כעת כי חלק נכבד מהעובדות וטענות הצדדים פורטו בהרחבה בפסק הדין החלקי ואין לנו אלא לחזור עליהן כאן, וכמובן שלאלו נוסיף טענות נוספות שעלו בהליך.

מאחר ולא הועלתה טענה כזו על ידי המערערת, הרי שאיננו נדרשים לעניין זה. לאור האמור, דין טענת המערערת בעניין זה, להידחות.

סיכום לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה וזאת באשר לשיטת חישוב העודף.

למען הסדר הטוב ועל מנת לחדד את החישוב אשר לטעמנו אמור להתבצע על ידי מנהלת הגמלאות, אנו קובעים את העקרונות שלהלן: סעיף 32 (ה) חל אך ורק על התקופה החופפת בה הועסקה המערערת במדינה ובמועצה במקביל.