זכאות לתוספות שכר בחישוב פנסיה לעובד עירייה

ראש העיר ציין במכתבו, בין היתר, כך: "ברצוני לעשות כל מאמץ שתמי לוי תשנה את החלטתה ותישאר בתפקידה ולצורך כך אבקש לתקן את העיוות בשכרה ולהעלות אותו במידי ל-75% ובעוד שנתיים לתת תוספת של 5%. אני חושב שהיא זכאית לתוספת זו וראויה לה בהחלט. לאישורכם אודה". המכתב נשלח עם העתקים למנכ"ל הערייה, לגזבר הערייה- מר בני קונפורטי (להלן: "גזבר הערייה"), לחשב המלווה ולמנהלת כוח האדם בערייה (ראו נספח ה' לכתב התביעה).

כך למשל, בהודעה אלקטרונית מיום 30.9.15 (לכאורה, לאחר שהובטחה לתובעת העלאה בשכר על ידי הנתבעים 1-3) שמוענה למנכ"ל הערייה, התובעת כתבה בהאי לישנא: "ז"א חודשים אוקטובר- דצמבר יהיו מצד אחד זמן מספיק על מנת לקבל אישור לתוספת שכר מול משרד הפנים של 75% וליישם את האישור בתשלום המשכורת של דצמבר 2015 או לפניה. ומצד שני במידה והתהליך לא צלח מסיבה כלשהיא, שלושת החודשים הללו יחשבו כשלושה חודשים של הודעה מוקדמת שלי ואצא לפנסיה בתאריך 31/12/2015....מקוה שהכל יסתדר, ויינתן אישור של משרד הפנים " (ההדגשות אינן במקור – מ.ק).

...

טענת התובעת לפיה החשב המלווה (שממונה על ידי שר הפנים) ומשרד הפנים חד הם איננה מקובלת עלינו, ואף סותרת את האמור בחוזר המנכ"ל בדבר הצורך באישור "האגף לכח אדם ושכר במשרד הפנים", שהחשב המלווה, אינו נמנה על אנשיו (לראיה, גם באישור המקדמות לתובעת, שאינן בגדר אישור עדכון שכר קבוע, נזקק החשב המלווה לאישור הממונה על מחוז צפון במשרד הפנים.

בסך הכל, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 61,488.8 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.16.

יתר רכיבי התביעה נדחים בזאת.

התביעה כנגד הנתבעים 2ו-3 נדחית, ללא צו להוצאות.

יט(6) כללו של דבר על הנתבעת לחשב ולשלם לתובעת פיצוי בגין אי הפרשה/הפרשה בחסר לקרן פנסיה, בהתאם לדגשים הבאים, וקביעותינו לעיל: לאחר חישוב השכר והתוספות להן זכאית התובעת, על הנתבעת לחשב את השכר המבוטח הנכון.

שלישית, הזכות לתבוע פצויי הלנה בשל אי הפרשה לקופת גמל נתונה לקופת הגמל בלבד ולא לעובד [ראו בין היתר: ע"ע 350/06 תורג'מן-פלוצקי – עריית צפת (12.04.10), בסעיף 29 לפסק הדין].

...

אחרית דבר לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה כמפורט לעיל.

אנו מחייבים את המועצה לשלם לתובעת, תוך 30 ימים מן היום שתקבל לידיה פסק דין זה, את הסכומים הבאים: דמי הבראה – הסכומים שפורטו בסעיף 102 לפסק הדין.

לאחר ששקלנו את מכלול הנסיבות – לרבות אופן הניהול המכביד של הן של התביעה והן של ההגנה - ראינו לנכון לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪,ו שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,000 ₪.

בבואנו לבחון את שכרו של התובע על התוספות שקבל לאורך השנים, קודם ולאחר התאונה, יש לזכור כי המדובר בעובד ערייה, שהנו חלק לא רק מקבוצת עובדים עירונית אלא גם מי שנתון להסכמים קבוציים החלים עליו[footnoteRef:18].

במהלך כתיבת פרק זה של פסק הדין התחוור לי כי התובע ביקש לעצמו פיצוי לפי ערכי חישוב פנסיה צוברת ועל כן ביקשתי את השלמת טיעוני הצדדים לעניין זה. לטענת התובע בסיכומיו המשלימים, צבר במהלך 22 שנות עבודתו בעירית בית שמש 44% זכויות פנסיה משכרו.

...

עמדתו של התובע מקובלת עלי לצורך כך, אם כי לא במלואה, כמוסבר להלן.

לא שוכנעתי כי הוא צפוי לפיטורין ועל כן יחושבו הפסדיו עד גיל 67 במתכונת זו, מקדם היוון 159.64: 1,125,500 ₪ (במעוגל).

בכל הנוגע למשכורות העודפות, מקובלת עלי עמדתו של התובע.

לא זו אף זו – כטענת המועצה, אשר מקובלת עלינו (על אחת כמה וכמה לאור מסקנות השלב השני של חישוב הזכויות), התובע הוא שבחר להיתקשר כעצמאי כדי שלא יהיה מוגבל לשכר המאושר על ידי משרד הפנים והממונה על השכר, ככל עובד ברשות ציבורית ובמועצה מקומית.

מר אבינדב העיד כי על אף שהתובע קיבל סך של 140 ₪ או 160 ₪ לשעה בתוספת מע"מ, הוא ערך את החישובים ללא מע"מ. כאשר נישאל אם ניתקל בעובד רשות מקומית שהרויח 29,440 ₪ שכר קובע (160 * 184) השיב בכנות, "אין לי מושג מה משלמים במועצות מקומיות לבעלי מיקצוע." (עמ' 12 ש' 33).

כמו כן, לא לקח בחשבון את הפנסיה התקציבית שהתובע מקבל מעריית ב"ש – ואף לא ידע אודותיה או כיצד היא משפיעה על זכויותיו של התובע – הפחתתה בשליש אילו היה התובע עובד שכיר (עמ' 21 ש' 28-14).

...

לפיכך, ואף מטעם זה, יש לדחות את תביעת התובע לפיצוי לא ממוני.

סוף דבר נוכח האמור והמפורט לעיל, דין התביעה להידחות.

משנדחתה התביעה, התובע ישלם למועצה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.

טענות הצדדים בבית הדין האיזורי המשיבה טענה כי בהתאם להגדרת המשכורת הקובעת בסעיף 8 לחוק שירות המדינה (גמלאות), התש"ל-1970 (להלן - חוק הגימלאות), אליו מפנה הסכם הרציפות, תוספות קבועות שקבל העובד ערב פרישתו לגימלאות, כדוגמת גמול הניהול ששולם למשיבה במשך שנים רבות, נכללות במשכורתו הקובעת לפנסיה; כי עמדת המדינה בעיניינה מנוגדת לעמדה העקרונית שהציגה המדינה עד כה ביחס לעובדים אחרים בהליכים משפטיים שהתקיימו בבתי הדין לעבודה[footnoteRef:1], לפיה יש להכיר בגמול הניהול כתוספת קבועה במשכורת המוכרת לקיצבה, וכי המדובר בשינוי מדיניות חסר ביסוס והצדקה הפוגע בזכותה לשויון; וכי הגם שעל פי הסכם הרציפות הערייה, אצלה הועסקה ערב פרישתה לגימלה, מחויבת בתשלום גמלתה עבור כל תקופת העסקתה בהתאם למשכורת הקובעת של המשיבה אצלה, נתלית הערייה בסירובה של המדינה לשלם למשיבה את מלוא הגימלה המגיעה לה. [1: פ"ה (ת"א) 59556-12-12 עליזה גולן - מדינת ישראל (21.8.2016) (להלן - עניין גולן).

לאור האמור בחלק הראשון של סעיף 6א בהסכם הרציפות, על פיו בעת פרישת עובד לגימלאות בנסיבות האמורות בחוק הגימלאות "תשלם לו הבעלות האחרונה קצבה הן בעד תקופת עבודתו בה והן בעד תקופת העבודה בבעלויות המעבירות, וזאת על בסיס המשכורת הקובעת בעת הפרישה לגימלה, בכפוף לחלקיות המשרות שעבד בהן בכל בעלות", ולאור תכליתו של הסכם הרציפות, מתבקש פירוש הרואה בגמול הניהול תוספת שיש להכלילה בחישוב המשכורת הקובעת של המשיבה לגימלה עבור תקופת עבודתה במדינה.

...

העובדה כי מאן דהוא עלום הגיע בחלוף עשרות שנים למסקנה פרשנית אודות האופן בו יש לקרוא את הסכם הרציפות, אינה שוללת את המסקנה כי דווקא האופן בו נהגה המדינה עשרות שנים הוא זה שמשקף את אומד הדעת שלה (ושל יתר הצדדים) להסכם הרציפות.

לאור המקובץ, מצאנו לדחות את הפירוש לו טוענת המדינה ולדחות את ערעור המדינה בעניין זה. משכך, אין לנו צורך להידרש לטענות שעלו בערעור בקשר למצבים בהם חל שינוי בסולם השכר של העובד העובר.

בענייננו, לא מצאנו כי מתקיים חריג המצדיק סטייה מכלל זה. סוף דבר ערעור המדינה נדחה.