זכאות לרכב רפואי ממשרד הביטחון

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 32216-10-19 פלוני נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון-אגף השקום ואח' תיק חצוני: בפני כבוד השופט אורן שוורץ עותר פלוני ע"י ב"כ עו"ד שרון מאירי משיבים 1. מדינת ישראל-משרד הבטחון-אגף השקום 2. ועדת חריגים לרכב רפואי-באגף השקום-משרד הבטחון 3. ראש היחידה לרכב רפואי ע"י ב"כ עו"ד יהונתן שטראוס פסק דין

בפרט נכון הדבר מקום בו עסקינן בהפרה של זכות השימוע [ראו: בג"ץ 320/80 קוואסמה נ' שר הבטחון, פ"ד לה(3) 113 (1980); בג"ץ 5973/92 האגודה לזכויות האזרח נ' שר הבטחון, פ"ד מז(1) 267 (1993); בג"ץ 2911/94 באקי נ' עמרם קלעג'י - מנכ"ל משרד הפנים, פ"ד מח(5) 291 (1994)].

...

בנסיבות אלה, בהתחשב בבטלות החלטת ועדת החריגים ובשים לב לכך שהסעד האפקטיבי לעותר מתאפיין בעלות קונקרטית ומוגבלת שאין חשש כי הרשות לא תוכל לעמוד בה, אני סבור כי ניתן להורות למשיבים לקבל את בקשת העותר ולהכיר בדרישתו הנוכחית לקבל רכב רפואי מותאם מסוג טיוטה לנד קרוזר.

סוף דבר – העתירה מתקבלת במלואה.

לנוכח התוצאה אליה הגעתי, בשים לב לכך שהתקיים בעתירה הליך דו-שלבי של דיון מוקדם וכן דיון לגוף העתירה ובהתחשב בטיעוני ב"כ העותר בעניין שכר הטרחה, אני מחייב את המשיבים לשאת בהוצאות משפט בגובה אגרת בית המשפט וכן בשכר טרחה בסך 30,000 ₪, לתשלום בתוך 45 ימים מהיום.

המהנדס נצר מצא כי הבעיה היחידה בכניסה לרכב היא "העברת הרגל (פרוטזה) ימין את ההגה". הוא מוכן היה להיתעלם מכך שנימסר לו ממשרד הבטחון שהפרוטזה היא כזו שניתן להטיות אותה, וציין כי קיימות עדיין שלוש אפשרויות להתאמת הטיוטה לנד קרוזר: (1) גלגל הגה קטן יותר; (2) הארכת המסילות; (3) הגבהה ההגה.

סעיף 19 להוראה קובע כי "הרכב הרפואי נועד לשמש את הנכה לנסיעות לכל מטרה שהיא לרבות נסיעות לטיפולים וצרכים רפואיים...". סעיף 30 להוראת רכב רפואי, שעניינו בזכאות לרכב רפואי לנכים בעלי נכות קבועה, קובע: "זכאות לרכב רפואי תקבע על פי הפגימות ודרגת הנכות המוכרת כמוגדר להלן...". בהמשך הסעיף ישנן חמש קטגוריות שונות של זכאות, ובכל קטגוריה מפורטים סוגי הפגימות ודרגת הנכות.

...

לאחר שעיינתי בכל החומר (לרבות חוות הדעת של המהנדסים אפרים וגולן, מטעם העותר), וצפיתי בסרטונים, סבור אני כי עמדת המשיבים מבוססת די צרכה, ואין מקום לכך שבית המשפט יתערב בה. העותר נבדק על ידי המהנדס נצר מספר פעמים (בדיקה ביום 21.11.18; בדיקה ביום 3.3.19; בדיקה מקדימה ביום 5.11.19 ובדיקה מיום 5.12.19 – ניתן למעשה לראות בבדיקה המקדימה מיום 5.11.19 ובבדיקה מיום 5.12.19 – בדיקה אחת, להלן: "הבדיקה האחרונה").

מכל מקום, נראה לי כי טענה זו בדבר אותה הפרעה הזמנית כאמור, אינה יכולה להכריע את הכף במקרה זה, בהתחשב בכל השיקולים שצוינו.

סיכומו של דבר, העתירה נדחית.

לפיכך, העותר זומן לבחינה של רכבים רפואיים חלופיים בנוכחות מהנדס רכב מטעם אגף השקום, והכל בהתאם להוראת סעיף 58 לנוהל 56.02: "58. יכולת השמוש של הנכה ברכב הרפואי תיבדק על ידי מהנדס רכב שימונה על ידי המשרד. מהנדס הרכב יבדוק וימליץ בפני ועדת החריגים לרכב רפואי על דגם הרכב ונפח המנוע בכל מיקרה בו נכה זקוק, עקב מצבו הרפואי, לרכב בהתאמה אישית שמחירו עולה על מחיר הרכב היציג לו הוא זכאי. הוועדה תידון בהמלצות מהנדס הרכב ותקבע את דגם הרכב אשר יאושר לנכה." לאחר שיחה טלפונית עם מהנדס הרכב מר נצר ביקש העותר כי הבדיקה תעשה על ידי מהנדס אחר, וכך נעשה.

על פניו החלטה זו לוקה בשרשרת הפגמים עליהם עמדתי בפסק הדין בעת"מ (מנהליים מרכז) 32216-10-19 פלוני נ' מדינת ישראל-משרד הבטחון-אגף השקום (פורסם בנבו, 24.05.2020) ואף למעלה מכך: חוות דעתו של המהנדס נמרי היא לקונית ביותר, בלתי מנומקת ואין אפשרות להעמידה לבחינה עניינית; העותר לא קיבל זכות טיעון לפני ועדת החריגים בטרם "שונמך" סוג הרכב הרפואי החלופי; הרכבה של ועדת החריגים לא תאם את נוהל 56.02; ועדת החריגים לא נימקה כלל את החלטתה [ראו פרוטוקול ועדת החריגים - נספח 7ב לתגובה].

...

בנסיבות אלה, אין מנוס אלא להכריע בעתירה דנן.

כן נדחית טענת העותר באשר לקבלת מימון לאחזקת המעלון הביתי.

לנוכח התוצאה אליה הגעתי אך גם בהתחשב במורכבות ההליך, בקיומם של שלושה דיונים ובהליך התאמה חוזר של רכב רפואי, אני מחייב את המשיבים בהוצאות העותר בגובה אגרת בית המשפט ובעלות חוות דעת המומחה מטעם העותר על פי קבלה.

כן אני מחייב את המשיבים בשכ"ט ב"כ העותר בסך 15,000 ₪, לתשלום בתוך 45 ימים.

בהוראת רכב רפואי ישנם כללים בדבר הישתתפות משרד הבטחון בעלויות החלפת הרכב (סעיפים 50-49 להוראה).

בית המשפט לעניינים מנהליים גם דחה את הטענה כי לאותה טעות הייתה השלכה על מודעותו של התובע על זכויותיו (שם): "עוד טוען העותר, כי בגלל הטעות הוא לא היה מודע לזכויותיו. גם אם נקבל את טענת[ו] שהוא לא היה מודע לזכאותו, וכי לא פנה לקבלת רכב רפואי כל אותה תקופה משום שלא ידע על אפשרות זו (ולא משום שלא חפץ בכך באותה עת), אין הדבר מעיד בהכרח כי קיים קשר בין חוסר מודעותו האמור לבין התקלה המדוברת. לכאורה, התקלה המשרדית לחוד ומסוגלותו של העותר לברר ולהתחקות אחר זכויותיו- לחוד. העותר לא טען שלא ידע מה הייתה החלטת הועדה העליונה בעיניינו ו/או שלא היה מודע לדרגת הנכות המשוקללת שנקבעה לו. טענת ב"כ המשיבים לפיה נוסח הוראת רכב רפואי מופיע באתר משיב 1 באנטרנט, לרבות פירוט הזכויות השונות - לא נסתרה. זכויותיו של העותר הרי נגזרות מהחוק ומהוראות אגף השקום, כאשר הרישום במחשב המשרדי, גם אם הוא שגוי, אינו קובע את עצם הזכות. לכאורה, לא הייתה מניעה שהעותר יבדוק ויברר את זכויותיו ואת המגיע לו בהתאם לדרגת נכותו". בית המשפט לעניינים מנהליים הוסיף וקבע, כי אין מקום להחלת הזכאות לרכב רפואי רטרואקטיבית לאור אופיה של זכאות זו שניתנת בגין רכישת רכב בפועל.

...

התביעה נדחית.

אשר להוצאות המשפט, אין מנוס מחיוב התובע בהוצאות הנתבע.

על כן, התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט בסך 25,000 ש"ח. כן יישא התובע בהוצאות הנתבע לגבי חוות-דעת המומחה שהגיש הנתבע.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 168/24 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ כבוד השופט ח' כבוב העותר: בנימין שמעוני נ ג ד המשיבים: 1. משרד הבטחון 2. מדינת ישראל עתירה למתן צו על-תנאי; תגובה מקדמית מטעם המשיבים בשם העותר: עו"ד מתן לקר בשם המשיבים: עו"ד נועה רוזנברג ][]פסק-דין

בעתירה דנן ביקש העותר כי נורה למשיבים "לשנות את נוהל הוראת אגף השקום מס' 56.02 [...] בכך שלא יאלץ את ציבור נכי צה"ל במסגרת הליך השקום לרכוש רכב רפואי ראשון המשמש גם כמונית ולפי סעיף 6 (א) לנוהל, על הרכב להיות מסוג 'מרצדס' D220, דיזל אוטומאטי- 5 מושבים בלבד". לאמיתו של דבר, העתירה עוסקת בהסדר הקובע זכאות לרכב רפואי שקומי מסוג מונית או לסיוע כספי לרכישת רכב כאמור, הקבוע בפרק שני1 לחוק הנכים (תגמולים ושקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק התגמולים והשיקום).

...

ביום 18.01.2024 הוגשה תגובת המשיבים, במסגרתה נטען כי דין העתירה להידחות על הסף, תוך חיוב העותר בהוצאות, מחמת קיומו של סעד חלופי יעיל בדמות הגשת עתירה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים.

כן הוסיף העותר, מבלי לנמק טענתו, כי "בניגוד לטיעוני המדינה- בית המשפט דנן הוא היחיד שיכול להורות על שינוי נוהל ו/או ליתן הלכה כזאת ו/או אחרת בעניין. כך שטיעוני המשיבים [...] כי ישנו סעד חלופי יעיל [...] דינם [...] להידחות". לא זו אף זו נטען, כי "באם העותר היה מגיש את העתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים- אזי בהגישו- היה נדרש לפי סעיף 6 לחוק להעביר את עתירתו לבית משפט נכבד זה- כך שבגלל אופי העתירה, והבקשה רק בית משפט נכבד זה יכול לדון בעתירה חשובה זו" (הכל כפי המקור – ח' כ').

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מזה ומזה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות מחמת קיומו של סעד חלופי, בהתאם לסעיף 5(1) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים ופרט 26(4) לתוספת הראשונה לחוק זה (ראו והשוו, מני רבים: בג"ץ 6787/23 יוסף נ' ראש ממשלת ישראל, פסקה 3 (25.12.2023)).

העתירה נדחית בזאת אפוא.