זכאות לקצבת שאירים אף ללא מגורים משותפים

וכך נאמר: "ממכלול הראיות והעדויות שהוצגו לפנינו שוכנענו כי לאחר טקס האירוסים היו המנוח והתובעת בגדר 'ידועים בציבור'. עם זאת, לכל הפחות משנת 2010, הם כבר לא היו בני זוג והמנוח התגורר בדירת התובעת אך ורק בשל קרבת המשפחה שלהם. כאמור, אנו סבורים שלכל הפחות משנת 2011 המנוח לא התגורר בדירת התובעת וזאת עד לתחילת שנת 2013. כמו כן, כאשר התובע חזר להתגורר בדירת התובעת הוא לא לן יחד איתה אלא על ספה בסלון. המנוח קיבל גמלת הבטחת הכנסה כ'יחיד' על סמך הצהרותיו שהוא מתגורר אצל התובעת שהיא בת דודתו, זאת בשונה מהצהרותיו לחברות הביטוח בשנים הראשונות לזוגיות שהיא חברתו לחיים. כמו כן, לא הוכחה כוונה של המנוח והתובעת ליצירת מחויבות כלכלית בעתיד ולא הוכח שתוף משמעותי במהלך החיים המשותפים. מהראיות אף עולה שהתובעת לא חשה מחויבות לשפר את מצבו הכלכלי של המנוח לאחר מותה ושהיא אף לא נרשמה על המצבה כ'בת זוגו'. בנסיבות אלה, לא עלה בידי התובעת להוכיח שהיא והמנוח קיימו יחסי מישפחה כבני זוג, התגוררו יחד מתוך כוונה ליצור חיי שתוף של איש ואשה וניהלו משק בית משותף, בחמש השנים האחרונות לחייו". המערערת טוענת בעירעור כי שגה בית הדין במסקנה אליה הגיע על סמך חומר הראיות הקיים.

וכך נאמר: "בכל הנוגע לזכאות המערערת לגימלת שאירים על פי הוראת סעיף 238(2) לחוק, מקובלת עליי קביעתו של בית הדין האיזורי כי הוראה זו חלה רק על בני זוג הנשואים זה לזה במועד הפטירה, וכי עת מדובר בידועים בציבור, על האלמנה להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים – יחסים של "ידועים בציבור" בעת פטירתו של בן הזוג ומגורים משותפים בשעת הפטירה.

...

וכך נאמר: "ממכלול הראיות והעדויות שהוצגו לפנינו שוכנענו כי לאחר טקס האירוסים היו המנוח והתובעת בגדר 'ידועים בציבור'. עם זאת, לכל הפחות משנת 2010, הם כבר לא היו בני זוג והמנוח התגורר בדירת התובעת אך ורק בשל קרבת המשפחה שלהם. כאמור, אנו סבורים שלכל הפחות משנת 2011 המנוח לא התגורר בדירת התובעת וזאת עד לתחילת שנת 2013. כמו כן, כאשר התובע חזר להתגורר בדירת התובעת הוא לא לן יחד איתה אלא על ספה בסלון. המנוח קיבל גמלת הבטחת הכנסה כ'יחיד' על סמך הצהרותיו שהוא מתגורר אצל התובעת שהיא בת דודתו, זאת בשונה מהצהרותיו לחברות הביטוח בשנים הראשונות לזוגיות שהיא חברתו לחיים. כמו כן, לא הוכחה כוונה של המנוח והתובעת ליצירת מחויבות כלכלית בעתיד ולא הוכח שיתוף משמעותי במהלך החיים המשותפים. מהראיות אף עולה שהתובעת לא חשה מחויבות לשפר את מצבו הכלכלי של המנוח לאחר מותה ושהיא אף לא נרשמה על המצבה כ'בת זוגו'. בנסיבות אלה, לא עלה בידי התובעת להוכיח שהיא והמנוח קיימו יחסי משפחה כבני זוג, התגוררו יחד מתוך כוונה ליצור חיי שיתוף של איש ואישה וניהלו משק בית משותף, בחמש השנים האחרונות לחייו". המערערת טוענת בערעור כי שגה בית הדין במסקנה אליה הגיע על סמך חומר הראיות הקיים.

לאחר שבחנו את טענות הצדדים החלטנו לקבל את הערעור בחלקו במובן זה שעניינה של המערערת יוחזר לבית הדין האזורי כך שיתאפשר לה להגיש את הראיות הנוספות שביקשה, דהיינו התמונות והתצהירים הנוספים.

וכך נאמר: "בכל הנוגע לזכאות המערערת לגמלת שאירים על פי הוראת סעיף 238(2) לחוק, מקובלת עליי קביעתו של בית הדין האזורי כי הוראה זו חלה רק על בני זוג הנשואים זה לזה במועד הפטירה, וכי עת מדובר בידועים בציבור, על האלמנה להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים – יחסים של "ידועים בציבור" בעת פטירתו של בן הזוג ומגורים משותפים בשעת הפטירה.

סוף דבר – הערעור מתקבל בחלקו במובן זה שעניינה של המערערת יוחזר לבית הדין האזורי כך שיתאפשר לה להגיש את הראיות הנוספות שביקשה, דהיינו התמונות והתצהירים הנוספים וכן לקיים דיון בו יחקרו נותני התצהירים.

בת זוג מוגדרת כ"אישתו של מבוטח או פנסיונר", או "מי שהוכרה כידועה בציבור כאישתו של מבוטח או פנסיונר בהחלטה של ערכאה שיפוטית המוסמכת לכך". עוד מובהר בתקנון כי "לעניין תקופת המגורים תובא בחשבון גם תקופה שבשלה חויב הפנסיונר בתשלום מזונותיה של בת הזוג לפי פסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת". המערערת טענה בפני בית הדין האיזורי כי על אף המגורים הנפרדים שנגרמו בשל נסיבות החיים ואילוצים שונים - יש להכיר בזכאותה לקיצבת שאירים שכן הייתה בת זוגו של המנוח, לכל דבר ועניין, לאורך שנים ארוכות.

בלשונה של השופטת (בדימוס) רונית רוזנפלד: "הינה כי כן, במקרים מסוימים, העדרם של מגורים משותפים לא ישקול לחובתו של מבקש קצבת השאירים, ולא יטה כשלעצמו את הכף לקבוע כי הייתה פרידה בין בני הזוג. כך למשל במקרים בהם היתקיים אילוץ שחייב את בני הזוג שלא להתגורר תחת קורת גג אחת, כגון במצב מיוחד כמחלת נפש או מחלה ממושכת אחרת, אישפוז במוסד כלשהוא או אלימות במשפחה. אלא שבכך אין כדי לפטור מן הצורך בבחינת סממנים אחרים של שתוף בחיי בני הזוג. הדגש בבחינת קיומם של יחסי שתוף וזוגיות יושם בנסיבות מעין אלה גם על קיום של תלות כלכלית או שתוף כלכלי בין בני הזוג, וזאת לאור תכלית תשלום קצבת השאירים" (עניין קרן הגימלאות של דן; בתקנון הקרן באותו עניין לא נדרשו מגורים משותפים והתנאי אליו מתייחס הציטוט בוחן קיומה של פרידה, אך הדברים יפים בשינויים המחויבים גם לענייננו).

בחקירתה אמנם טענה המערערת כי הדירה בה התגוררה בראשון לציון נרכשה על ידה ועל ידי המנוח במשותף ונרשמה על שמה בהתאם לייעוץ שקבלו מטעמי מס, אך הטענה בקשר לכך הועלתה לראשונה בחקירתה הנגדית ולא נתמכה בכל מיסמך המעיד על כך; בא כוחה אף לא חזר על הטיעון בקשר לכך בפנינו.

...

טרם סיום נוסיף כי לא מצאנו ממש בטענות המערערת על "הודאת בעל דין" מצד הקרן מעצם כך שציינה במסמכיה על סמך תעודת הזהות של המנוח שהוא "נשוי", או על כך שלא הביאה עדים מטעמה.

לאחר בחינת כלל החומר, שוכנענו שהמערערת לא עמדה בנטל לשכנע כי הם מתקיימים לגביה, וכי אין הצדקה להתערב בקביעותיו של בית הדין האזורי בקשר לכך.

סוף דבר - עם כל ההבנה לתחושותיה הקשות של המערערת, שהייתה נשואה למנוח למעלה מארבעים שנה ואף טיפלה בו במסירות רבה בתקופה האחרונה לחייו - אין מנוס מדחיית הערעור.

לטענתה, התגרשה מבעלה הראשון בעקבות היכרותה עם המנוח, וניהלו מערכת יחסים ממושכת ויציבה במשך 20 שנים, על אף שלא התגוררו תחת קורת גג אחת, וניהלו כלכלת בית יחד.

מסגרת נורמאטיבית סעיף 252(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: החוק) קובע זכאות לגימלת שאירים, בין היתר, "לאלמנה או לאלמן שהם בני 50 שנים ומעלה". סעיף 238 לחוק קובע כי "אלמנה" הנה "מי שהיתה אישתו של המבוטח בשעת פטירתו, להוציא – (2) מי שבחמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטח היתה נפרדת ממנו שלוש שנים לפחות ובכללן 12 חודשים שלפני פטירת המבוטח ולא היתה זכאית למזונות ממנו על פי פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך או על פי הסכם בכתב, או שהמבוטח לא נשא למעשה במזונותיה תוך 12 החודשים שלפני פטירתו; ...". סעיף 1 לחוק קובע כי אישתו הנה "לרבות הידועה בציבור כאישתו והיא גרה עמו". בתי הדין חזרו ודנו רבות במבחנים להכרה בידועים בציבור.

יפים לעניין זה דבריו של בית הדין הארצי בעב"ל (ארצי ) 55213-09-20 רינה יצחקי - המוסד לביטוח לאומי (15.06.2021): "התוצאה איפה היא שהמערערת לא עמדה בנטל ההוכחה לקיומם של התנאים שיש בהם להביא להכרה בה כ"ידועה בציבור" של המנוח, שכן על אף שנות הזוגיות הארוכה והטובה ביניהם - עליהן אין חולק - נותרה היא, לבחירתם, ללא שתוף רכושי או כלכלי המצדיק להכיר בה כ"ידועה בציבור" בראי תכליתה של קצבת השאירים, וגם מגוריהם לא היו כאלה שניתן לראותם בנסיבות המקרה כמגורים משותפים.

...

מסקנה זו מתחזקת לנוכח העובדה שהתובעת והמנוח הגישו בזמנים שונים תביעות למוסד לביטוח לאומי,[footnoteRef:15] כאשר באף אחד מהטפסים לא ציינו כי יש להם בני זוג או כי הם בסטטוס של ידועים בציבור, וזאת למרות שהטפסים מאפשרים לבחור בחלופה זו. [14: עמ' 2 לחקירתה של התובעת במל"ל. ] [15: טופס הודעה על פגיעה בעבודה שהגיש המנוח מיום 10.8.14, טופס הודעה על פגיעה בעבודה שהגישה התובעת מיום 15.2.17.

סוף דבר על יסוד כל האמור, לא שוכנענו כי התובעת והמנוח היו ידועים בציבור.

נוכח הדברים שנאמרו בפנינו, לא נתנו אמון בגרסה שהציגה התובעת בתצהיריה, ולכן התביעה נדחית.

בפסיקה נקבע כי תכליתה של ההוראה המקנה ל'אלמנה' זכאות לקיצבת שארים, בין אם היא נשואה או 'ידועה בציבור' של פלוני, הנה בעיקרה כדי למנוע ממנה חסר כלכלי או פגיעה כלכלית, בדומה לתכלית העומדת מאחורי תשלום קיצבאות מחליפות הכנסה המשולמות על ידי המשיב במסגרת ענפים אחרים של חוק הביטוח הלאומי (עב"ל 47676-01-14 סלח נ' המוסד לביטוח לאומי, (4.4.17) והאסמכתאות המפורטות שם, להלן: פרשת סלח)).

כך ובין היתר, הדרישה יכולה להתמצות בנסיבות שבהן בני הזוג לא התגוררו יחדיו בשל אילוצים אובייקטיביים שונים, דוגמאת אישפוז או מחלה, וייתכנו גם נסיבות סובייקטיביות שניתן להכיר בהן ככאלה שהובילו בני זוג ידועים בציבור שלא להתגורר במשותף.

אך האם עלה בידי התובעת להוכיח, כי קשר זה הפך בנקודת זמן כלשהיא לקשר של שותפות גורל, וניהול חיים משותפים ומחויבות כלכלית הדדית במידה כזו, העומד בתנאי הפסיקה להכרה בזכות של התובעת לגימלה כמי שהיתה "ידועה בציבור", ובכלל זה בדרישה להוכיח כי מות המנוח גרם לה לחסר כלכלי, ולו במידת מסוימת? לאחר שבחנו את מסכת הראיות והעדויות, הגענו לכלל מסקנה שהתובעת לא הציגה עדויות וראיות במידה הנדרשת כדי לעמוד בנטל ההוכחה, שהיה עליה.

אף שאיננו סבורים שיש ליתן משקל משמעותי לעדותם של השניים, ואף שאנו מוכנים להניח לטובת התובעת כי מסיבות שונות העדיפו ילדי המנוח לצייר לנו תמונה עובדתית לפיה הקשר בין השניים היה משמעותי פחות ממה שהיה באמת, הרי שבמאזן הראייתי הכולל, לתפיסתנו גם עדותם של השניים מטה את כפות המאזניים הראייתיות לחובת התובעת.

...

בנסיבות אלה, ועל פי הפסיקה שלעיל (עניין דרפל, והאסמכתאות שם) הרף הראייתי שנדרשה התובעת לעבור על מנת להוכיח שהיתה ידועה בציבור של המנוח, הינו גבוה יותר מזה שהיתה ניצבת מולו ככל שהיו השניים מתגוררים יחדיו, ולו רק בחלק מתקופת הזוגיות הנטענת; שנית בהינתן הרף הראייתי הגבוה יותר שנדרש מהתובעת, מצאנו להביא לחובת התובעת במאזן הראייתי את העובדה שהיא היתה עדה יחידה בהתדיינות שלפנינו.

נדגיש בקשר לכך, כי גם בא כוחה של התובעת הודה בשמה, בפתח דיון ההוכחות, שהיו לה לתובעת עדים פוטנציאליים שהיו יכולים להעיד על טיב הקשר, אך התובעת החליטה – ושיקוליה עימה – שלא להעידם (עמ' 4 ש' 2); שלישית מתוך כל העדים הפוטנציאליים שלא העידו בפנינו, מצאנו להביא באופן מיוחד ומשמעותי יותר לחובת התובעת את החלטתה שלא להעיד את שני ילדיה.

כמו כן, התובעת אמנם טענה כי השניים נהגו להעביר העברות כספיות בין חשבונות הבנק שלהם (עמ' 10 ש' 25), וכי המנוח הכניס לחשבון ה"פייפאל" של התובעת את כרטיס האשראי שלו, באופן שאיפשר לתובעת לבצע רכישות לעצמה באינטרנט על חשבון המנוח (סעיף 16 לסיכומיה) אך בהיעדר כל פירוט בעניינים אלה, ובעיקר בהיעדר אסמכתאות לכך שאכן בוצעו העברות שכאלה מצד אחד, ונוכח הודאת התובעת (סעיף 35 לנספח א' לתצהירה) כי הרכישות שביצעה לכאורה באינטרנט על חשבון המנוח לא היו בסכומים משמעותיים, לא מצאנו ליתן משקל ראייתי משמעותי לטענות אלה; שביעית כמו כן, התובעת טענה בפנינו (סעיף 15 לסיכומיה) כי במהלך הקשר עם המנוח, מצבה הכלכלי הורע, נתון שהמנוח היה מודע לו עקב כך שהיה בקשר קבוע עם רואה החשבון שלה.

סוף דבר בטרם נחתום, נבקש להבהיר לתובעת, כי מסקנתנו לפיה אין היא זכאית לגמלת שארים כמי שהיתה 'ידועה בציבור' היא בבחינת 'אמת משפטית', וזאת להבדיל מ'אמת עובדתית' (להבחנה בין שני סוגי האמיתות האלה, ולכך שלא תמיד תהא האמת המשפטית זהה לאמת העובדתית, ראו: דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך (18.9.14, סעיף 26 לחוות דעתו של כב' הנשיא אשר גרוניס, והאסמכתאות שם)).

התביעה נדחית מן הטעם שהתובעת – ונימוקיה עימה – לא הביאה עדויות כלשהן או די ראיות בתמיכה לטענותיה.

במקרה זה, לא רק שלא הייתה תלות כלכלית של התובעת במנוח אלא שהם אף לא ניהלו משק בית משותף ולא היו "יחידה כלכלית". המסמך היחיד שבו נכתב שהתובעת והמנוח היו בני זוג הוא מיסמך רפואי מקופת חולים, אולם אין ליתן לו משקל מכיוון שהרופאה שכתבה אותו סירבה להגיע למתן עדות ותצהירה הוצא מהתיק.

וכך מוגדרת "אישתו": "לרבות הידועה בציבור כאישתו והיא גרה עימו". כלומר, על מנת שאישה לא נשואה תעמוד בכללי הזכאות לגימלת שאירים עקב פטירת בן הזוג צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, יחסים של ידועים בציבור והשני, מגורים משותפים בשעת הפטירה.

...

האם אכן התובעת הייתה ידועה בציבור של מר יוספוב ז"ל בשנים האחרונות לחייו (להלן: המנוח)? זו השאלה הדרושה הכרעה במסגרת הליך זה. ביום 14.1.2020 פסקנו שהתובעת והמנוח היו ידועים בציבור לאחר טקס האירוסין שערכו בשנת 2000, אולם שוכנענו כי לכל הפחות משנת 2010 חדלו להיות "בני זוג", כאשר בשנים האחרונות לחייו חזר המנוח להתגורר בדירת התובעת נוכח קרבת המשפחה (להלן גם: פסק הדין הקודם).

כללו של דבר: ממכלול הראיות והעדויות שהוצגו לפנינו שוכנענו שלאחר טקס האירוסין היו המנוח והתובעת בגדר "ידועים בציבור". עם זאת, משנת 2010 לערך, נפסק הקשר הזוגי והמנוח חזר להתגורר בדירת התובעת בשל קרבת המשפחה שלהם ובשל העובדה שלא היה לו מקום מגורים אחר מכיוון שלא היה בקשר עם אחותו.

כאמור, אנו סבורים שלכל הפחות משנת 2011 המנוח לא התגורר בדירה וזאת עד לתחילת שנת 2013.

סוף דבר התביעה נדחית.