זכאות לקצבת פרישה סעיף 10(א)(2) חוק שירות הקבע גימלאות

לפניי ערעור על החלטת ועדת העירעור לפי חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות) [נוסח משולב], התשמ"ח – 1985 (להלן: "הועדה" ו"החוק", בהתאמה) שליד בית משפט השלום בתל אביב, בתיק ו"ע 2397/07 מיום 22.4.12, בגדרה נדחה עירעורו של המערער דנן, על החלטת המשיב מיום 31.5.07, לפיה המערער אינו זכאי לקבלת קצבת פרישה מחמת נכות בהתאם לסעיף 10(א)(2) לחוק.

...

לפניי ערעור על החלטת ועדת הערעור לפי חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות) [נוסח משולב], התשמ"ח – 1985 (להלן: "הוועדה" ו"החוק", בהתאמה) שליד בית משפט השלום בתל אביב, בתיק ו"ע 2397/07 מיום 22.4.12, בגדרה נדחה ערעורו של המערער דנן, על החלטת המשיב מיום 31.5.07, לפיה המערער אינו זכאי לקבלת קצבת פרישה מחמת נכות בהתאם לסעיף 10(א)(2) לחוק.

משכך, מתייתר הצורך לדון בשאלת תחולתה של דוקטרינת הנזק הראייתי בענייננו, מה גם שאף בהנחה שבקשה כזו הייתה מוגשת, כאמור, אין כמעט ספק כי הייתה נדחית על הסף.

למותר לציין בהקשר זה, כי אין חולק שבעניינו של המערער לא התקיים כל הליך הנוגע לפרישה רפואית מן השירות, והוא לא הובא מעולם בפני הוועדה הממליצה בעניין פרישה משירות קבע בצה"ל מחמת נכות, כמתחייב מהוראת קצין רפואה ראשי 702/714, ואף בכך יש לחזק את המסקנה בדבר היעדר קשר סיבתי בין הנכות הרפואית לבין תום שירותו הצבאי של המערער.

מהמקובץ לעיל עולה כי דין הערעור להידחות וכך אני מורה.

המערער הגיש מסמכים רבים ובהם בין היתר: תשובת האגף הבכיר לפרישה וגימלאות במכתב שכותרתו: "הסכם רציפות" מיום 28.3.12; מכתב אגף משאבי אנוש (להלן: "אמ"ש") שכותרתו: "צירוף תקופת שירות נוספת לפנסיה בשירות המדינה" מיום 30.10.13; מכתב אמ"ש שכותרתו: "הכרה בשירות קודם" מיום 1.2.09; אגרת לשוטר שכותרתה: "החלטות ממשלה לענין זכויות הפרישה של שוטרים – עידכון" מספטמבר 1999; מיסמך שכותרתו: "קביעת שיעור צבירה לפנסיה של 2% לכלל אנשי שירותי הביטחון, משטרת ישראל ושרות בתי הסוהר; מכתב אמ"ש שכותרתו: "הסכם שכר שנחתם בין ההסתדרות הכללית לבין משרד האוצר – עידכון" מיום 15.11.10; מכתב מפכ"ל לשוטרים וגמלאים מיום 9.1.12; מכתב משרד החינוך, גף כוח אדם בהוראה שכותרתו: "ותק" מיום 26.4.11; פירוט צבירת כספים על שם מהערער מטעם מנורה מבטחים מיום 4.6.13; מיסמך קג"מ; רשימת המוסדות והמפעלים ההסתדרותיים אשר חלה עליהם חוקת העבודה; החלטת ועדת מעקב מיום 17.1.95; מיסמך שכותרתו "תקשי"ר נציבות שירות המדינה – חלק 8 – פרישה מן השרות וזכויות פרישה; תדפיס המוסד לביטוח לאומי שכותרתו "רשימה עדכנית של תקופות דיווח, תקופות עבודה ופרטי מעסיקים מיום 5.5.13.

הזכות לצרף תקופות בהתבסס על סעיפים 86 לחוק הגימלאות או סעיף 38 לחוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גימלאות) [נוסח משולב], תשמ"ה-1985 (להלן: "חוק שירות הקבע החדש") בכפוף לקיומם של הסכמי רציפות זכויות עם מעסיקים, לרבות הסכמי רציפות זכויות לגימלה.

סעיף 24 לחוק הגימלאות קובע כי: (א) זכאי לקיצבת פרישה שחזר לשירות יהיה רשאי להודיע בכתב, כי במקום זכותה לקיצבה בעד שרותה הקודם הוא בוחר בצרוף תקופת שרותה הקודם לתקופת שרותו החוזר.

...

משכך הם פני הדברים אין בידינו לקבל רכיב זה של התביעה.

בנסיבות אלה לא נוכל להידרש לטענות המערער, שנראה שנטענו כלאחר יד. לסיכום המערער לא השכיל לבסס את תביעתו, לא הוכיח אותה, ולא הצליח לשכנע כי החלטות המשיבים חרגו ממתחם הסבירות, ודאי שלא באופן המצדיק את התערבות בית הדין.

לפיכך התביעה נדחית במלואה.

עם פרישתו מצה"ל, ביצע העותר הוון "לכל החיים" של 25% מקצבתו החודשית (להלן: ההוון), וזאת בהתאם לחוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גימלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה – 1985 (להלן: חוק הגמלאות), ולתקנות שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גימלאות) (הוון קיצבאות ותביעות נגד צד ג'), התש"ל – 1970 (להלן: תקנות ההוון).

על-פי סעיף 10(א) לחוק הגמלאות: "אלה זכאים לקיצבת פרישה:

עמד על כך השופט (כתוארו אז) מ' חשין בבג"צ 4157/98 "צוות" אגודת גימלאי שירות הקבע בצה"ל נ' שר האוצר, בפיסקה 2 (4.2.2004) (להלן: עניין צוות), באומרו: "הוון קיצבה פרושו הפיכת סכומי-כסף האמורים להשתלם לשיעורין לעתיד – לבוא – דרך כלל: במשך תקופה ארוכת שנים לסכום חד-פעמי המשתלם מראש. זכות להיוון הניתן לגימלַאי – וגמלאי צה"ל בכלל הגימלאים – מהוה הטבה הנתנת לעת פרישה. משמעה של ההטבה הוא, שהגימלאי רשאי לבקש להמיר אחוז מסויים...מן הקיצבה האמורה להשתלם לו לעתיד לבוא מידי חודש בחודשו, בסכום חד-פעמי שישולם לו סמוך לאחר השחרור ועשוי להיות לו לעזר לתחילת דרכו החדשה (הסכום המהוון). כנגד קבלת הסכום המהוון מוסכם כי לעתיד – לבוא – ולמשך תקופה הקרויה תקופת ההוון – יקבל הגמלאי קיצבה חודשית מופחתת כשיעור האחוז שהווַן..." עם מימוש ההוון פוקעת זכותו של הגימלאי לחלק מן הקצבה שהוון, אף אם מתברר בחלוף הזמן כי שוויה המצטבר של ההפחתה על חשבון ההוון, היינו, הנכוי החודשי, עולה על התשלום החד פעמי שקבל הגימלאי (בג"צ 3943/13 ליאור אלמגור נ' שר הבטחון, בפיסקה 1 (11.2.2016) (להלן: עניין אלמגור)).

בשנת 1995, הותקנו תקנות שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גימלאות) (הוון קצבאות ותביעות נגד צד שלישי) (תיקון), התשנ"ה-1995 (להלן: תיקון 1995), במסגרת תיקון 1995, שופר, בשנית, מעמדו של גמלאי צה"ל אשר הוון את קיצבתו החודשית "לכל החיים", כך שבהגיעו לגיל 70; במידה שקבל קיצבה במשך 10 שנים לפחות; ומבדיקה שערך הממונה על הגמלאות במשרד הבטחון נמצא, כי סכומי הנכוי החודשי בגין ההוון עולים על סכום ההוון שקבל – יופסק הנכוי החודשי, והגמלאי יהא זכאי למלוא קצבתו החודשית, כאילו לא הוון חלק ממנה (סעיף 6א(א)(2) לתקנות ההוון).

...

כפי שציינה השופטת (כתוארה אז) מ' נאור בעניין שושנה לוי, אף אני סבור, כי יש להימנע "ממצב בו תימנע המדינה בעתיד מלחוקק חוקים מיטיבים מתוך ידיעה כי אין דרך להגביל את תחולת ההטבה בזמן" (שם, בפסקה 58).

יחד עם זאת, יש לזכור, כי תיקון 2012 "לא בא לשלול, לפגוע או לצמצם זכויות, הטבות או מענקים", אלא נועד להיטיב עם גמלאי צה"ל הנכים, אשר בחרו מרצונם להוון את קצבתם "לכל החיים". עוד יש להזכיר, כי הפגיעה הנטענת נובעת, בסופו של דבר, מעסקת היוון שהעותר בחר להתקשר בה מרצונו, תוך ידיעה שקיים בה סיכון כי הוא ייאלץ להחזיר את סכום ההיוון ביתר.

סוף דבר על יסוד המפורט לעיל, אציע לחבריי לדחות את העתירה, ללא צו להוצאות.

הרקע להגשת העירעור דנן קשור בהחלטת המשיב מיום 2.7.13, בה נדחתה בקשת המערער להפסקת הנכוי בגין הוון בהתאם למועד הפרישה, וזאת משום שלשיטת המשיב המערער לא פרש מחמת נכות, על- פי העילות המפורטות בסעיף 10(א) לחוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות) [נוסח משולב] תשמ"ה-1985 (להלן: "החוק").

בסיכום הריאיון פונה אל רע"ן חוגרים בבקשה לבדוק את פרישתו של המערער באופן שזכויותיו לא יפגעו.

...

בהקשר זה נציין כי לא מצאנו טעם להעדיף את עדותה על פני מסמכים מזמן אמת (מה עוד שמדובר בעדות של בעל אינטרס).

למותר לציין בהקשר זה, כי נראה שבעניינו של המערער לא התקיים כל הליך הנוגע לפרישה רפואית מן השירות, והוא לא הובא מעולם בפני הוועדה הממליצה בעניין פרישה משירות קבע בצה"ל מחמת נכות, ואף בכך יש לחזק את המסקנה בדבר היעדר קשר סיבתי בין הנכות הרפואית לבין תום שירותו הצבאי של המערער.

על כן, דין הערעור להידחות.

התובע הגיש את ת/1 בו צוין כי "... החליט ראש אכ"א להענות לבקשת מרשך ולפטרו משירות קבע מחמת נכות מכוח סעיף 10 (א) (3) לחוק שירות הקבע בצה"ל (גמלאות) [נוסח משולב], תשמ"ה-1985 ומכוח סעיף 1 לחלק השני של הוראת פיקוד עליון 3.0503". בדיון מיום 19.2.20 (עמ' 6) בסעיף 3 להחלטה, הסכימו הצדדים על העובדות המוסכמות בתצהיר התובע ועל אלו שבמחלוקת.

אף בעניינינו הזכאות לקיצבה לפי חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות) [נוסח משולב], תשמ"ה – 1985, הנה חלק מתנאי השרות להם זכאי משרת בקבע לפי חוק גמלאות זה והקצבה המשולמת לתובע שבפנינו היא "עקב פרישה (2) שירות בצבא הגנה לישראל". ומשכך, כדין פעל המוסד על פי סעיף 175 לחוק הביטוח הלאומי, בנכותו מדמי האבטלה קצבה זו ודין תביעתו של התובע להדחות.

...

אף בענייננו הזכאות לקצבה לפי חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות) [נוסח משולב], תשמ"ה – 1985, הינה חלק מתנאי השירות להם זכאי משרת בקבע לפי חוק גמלאות זה והקצבה המשולמת לתובע שבפנינו היא "עקב פרישה (2) שירות בצבא הגנה לישראל". ומשכך, כדין פעל המוסד על פי סעיף 175 לחוק הביטוח הלאומי, בנכותו מדמי האבטלה קצבה זו ודין תביעתו של התובע להידחות.

גם מטעם זה דין התביעה להידחות.

סוף דבר אין מחלוקת שהתובע אכן נפגע בעת שירותו כעולה מהמסמכים הרפואיים.