זכאות לקצבת נכות כללית: אי כושר שמקורו בחו"ל לפני תושבות

ביום 8.8.1996 נקבעה לתובע דרגת אי כושר יציבה בשיעור 75%.

בהתאם, פחתה הקצבה לכדי 1,991 ₪ (ראו: אשור על זכאות לגימלת נכות כללית נספח א' לכתב התביעה).

סע' 2 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] קובע בחלקים הרלבאנטיים לעניינינו, כדלקמן: "2. מס הכנסה יהא משתלם, בכפוף להוראות פקודה זו, לכל שנת מס, בשיעורים המפורטים להלן, על הכנסתו של אדם תושב ישראל שהופקה או שנצמחה בישראל או מחוץ לישראל ועל הכנסתו של אדם תושב חוץ שהופקה או שנצמחה בישראל, ממקורות אלה:

. (6) דמי שכירות, תמלוגים, דמי מפתח, פרמיות ורווחים אחרים שמקורם באחוזת-בית או בקרקע או בבנין תעשייתי: בנה אדם אחוזת-בית והשכירה וקיבל בעד ההשכרה דמי מפתח או פרמיה ואחר ההשכרה מכר אותה אחוזת-בית לאחר, במישרין או בעקיפין, על פי הסכם שנעשה בשעת ההשכרה או לפני כן, יראו את הקונה כאילו קיבל הוא ביום הקניה דמי מפתח או פרמיה באותו סכום; נעשתה הקניה תוך שנה לאחר ההשכרה יראו זאת כראיה לכאורה שאמנם היה הסכם כאמור; .

בהתכתבות בין התובע לנתבע עובר להגשת התביעה טען התובע כי "אין לו הכנסה מכל מקור שהוא" (סעיף 3 למכתב מיום 24.5.2009), וכי הכנסתו היחידה היא גמלת הנכות המשתלמת לו. בכתב התביעה שינה מגירסתו וטען כי החדר המשמש למאפייה מניב דמי שכירות בגובה 1,000 ₪ בחודש שאמורים להתחלק בין התובע ובין חמשת אחיו (סעיף 13).

...

אין בידי לקבל את טענת המוסד בסיכומיו ולפיה הנטל להוכיח את הזכאות לתוספת תלויים מוטל על כתפי התובע.

עצם ההשתכרות נקבע לנוכח המסקנה שלא עלה בידי התובע לסתור את גרסת הנתבע כי הוא מפיק הכנסה חודשית מהשכרת המאפייה, טענה אשר נסמכה על ראיות אובייקטיביות דוגמת הרישום במחלקת הגבייה של הארנונה.

אחזור ואדגיש כי למסקנה זו באתי, בין היתר, מששוכנעתי כי התובע ביכר שלא לסתור את טענות הנתבע ולנהוג בחוסר תום לב בכל הנוגע ליתרונו הראייתי הברור ובתוך כך לא להביא ראיות רלבנטיות המצויות בידו או יכולות להמצא בידו.

סוף דבר – על יסוד כל האמור, התביעה נדחית.

(ההדגשה במקור) בדיון מיום 1.11.15 נשמעו טענות הצדדים והתברר שעניינו של התובע מתברר, במקביל לתביעה כאן, בועדה לעררים, שהדיון אליה הוחזר בענין פסק דין שניתן בבית הדין לעבודה.

עוד נטען כי ועדה רפואית לעררים, הנזכרת בסעיף 4 להחלטתי, תפקידה להכריע בשאלה מה מועד תחילת אי הכושר, שמא חל בישראל או בחו"ל. בסיום נאמר: ".... על כן, ככל שהנתבע יכיר בתושבות הנתבע (צ"ל התובע, ה.י) במועד הגשת התביעה, על בית הדין להמשיך לקיים הדיון בדבר זכאותו של התובע לקיצבת נכות כללית." הנתבע חזר וטען שהמועד הקובע לצורך זכאות לקיצבת נכות כללית, הוא מועד אובדן כושר ולא מועד הגשת התביעה.

" בסעיף 196 לחוק נדונה הזכאות לקיצבת נכות: "(א) נכה זכאי לגימלה לפי פרק זה אם אי הכושר להישתכר נגרם לו בהיותו תושב ישראל ... או אם בהגיעו לגיל 18 היה תושב ישראל ונכה, אף אם הליקוי נגרם לפני היותו תושב ישראל..." בהתאם להוראות החוק, המועד הקובע לצורך זכות לגימלת נכות, הוא המועד שבו נגרם אי הכושר (בג"ץ 9624/10 יסחקוב נ' בית הדין הארצי לעבודה).

...

בכתב ההגנה נטען כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות שכן ההחלטה בעניינו של התובע ניתנה ביום 14.3.10.

ביום 18.2.16 ניתנה החלטתי כדלקמן: "1. לאחר עיון בטענות הצדדים, להלן החלטתי.

לפיכך, לא ניתן להעתר לסעד המבוקש בעניין זה. סוף דבר, בהחלטת הנתבע מיום 3/9/14 נפלה טעות והיא מבוטלת בזאת.

(ההדגשה במקור) בדיון מיום 1.11.15 נשמעו טענות הצדדים והתברר שעניינו של התובע מתברר, במקביל לתביעה כאן, בועדה לעררים, שהדיון אליה הוחזר בענין פסק דין שניתן בבית הדין לעבודה.

עוד נטען כי ועדה רפואית לעררים, הנזכרת בסעיף 4 להחלטתי, תפקידה להכריע בשאלה מה מועד תחילת אי הכושר, שמא חל בישראל או בחו"ל. בסיום נאמר: ".... על כן, ככל שהנתבע יכיר בתושבות הנתבע (צ"ל התובע, ה.י) במועד הגשת התביעה, על בית הדין להמשיך לקיים הדיון בדבר זכאותו של התובע לקיצבת נכות כללית." הנתבע חזר וטען שהמועד הקובע לצורך זכאות לקיצבת נכות כללית, הוא מועד אובדן כושר ולא מועד הגשת התביעה.

" בסעיף 196 לחוק נדונה הזכאות לקיצבת נכות: "(א) נכה זכאי לגימלה לפי פרק זה אם אי הכושר להישתכר נגרם לו בהיותו תושב ישראל ... או אם בהגיעו לגיל 18 היה תושב ישראל ונכה, אף אם הליקוי נגרם לפני היותו תושב ישראל..." בהתאם להוראות החוק, המועד הקובע לצורך זכות לגימלת נכות, הוא המועד שבו נגרם אי הכושר (בג"ץ 9624/10 יסחקוב נ' בית הדין הארצי לעבודה).

...

בכתב ההגנה נטען כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות שכן ההחלטה בעניינו של התובע ניתנה ביום 14.3.10.

ביום 18.2.16 ניתנה החלטתי כדלקמן: "1. לאחר עיון בטענות הצדדים, להלן החלטתי.

לפיכך, לא ניתן להעתר לסעד המבוקש בעניין זה. סוף דבר, בהחלטת הנתבע מיום 3/9/14 נפלה טעות והיא מבוטלת בזאת.

זכאותו של התובע לקיצבת נכות כללית נדחתה בהחלטת המוסד לביטוח לאומי (להלן – "הנתבע ו/ או "המוסד") מיום 6.10.2016, לפיה - אי כושרו של התובע להישתכר עקב הליקוי הרפואי נגרם לו עוד בהיותו בחו"ל, בטרם הוכר התובע כתושב ישראל, וזאת על פי סעיף 196 ב' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן - "החוק").

דיון והכרעה סעיף 195 לחוק מגדיר כך: "ליקוי" - ליקוי גופני, שיכלי או נפשי הנובע ממחלה, מתאונה או ממום מלידה; "מבוטח" - תושב ישראל שמלאו לו 18 שנים וטרם הגיע לגיל הפרישה; "נכה" - מבוטח, למעט עקרת בית, שכתוצאה מליקוי מתקיימים בו כל אלה: אין לו כושר להישתכר מעבודה או ממשלח יד, או שכושרו להישתכר כאמור צומצם עקב הליקוי, בין בבת אחת ובין בהדרגה, ב-50% או יותר (לאי-כושר או להפחתת הכושר כאמור ייקרא בחוק זה – אי-כושר להישתכר);" (ההדגשה אינה במקור ת.ס.)

...

ביום 3.11.2016 הגיש התובע את תביעתו לבית דין זה. ביום 12.12.2016 התקבלה החלטה על ידי הוועדה הרפואית לעררים (להלן - "הוועדה הרפואית לעררים השניה"), אשר דחתה את הערר וקבעה כי "במכתב שהוגש ע"י התובע, אין עילה המאפשרת לשנות את הקביעה ואין בה התייחסות לתקופה הנדרשת. דין הערר להידחות". על כן, נקבע כי שיעורי הנכות יישארו, ללא כל שינוי, וזאת בהתאם להחלטת הוועדה הרפואית הראשונה.

ביום 22.10.2017 התקיים דיון בעניינו של התובע בפני כבוד השופטת שרה מאירי, ובו נקבע כי – " ידאג ב"כ הנתבע לזימון התובע לוועדת אי כושר לעררים כאמור. בלא קשר לכך, מועבר עניינו של התובע למותב להוכחות כנגד החלטת פקידת התביעות האמורה (סע' 2 לה) בעניין תושבותו ובפלוגתא האם היה התובע תושב ישראל בכל השנים שבהן נקבעה נכותו הרפואית/אי כושרו." בעקבות החלטת בית הדין, ביום 25.10.2017 התכנסה הוועדה לקביעת דרגת אי כושר – ערר, בנוכחות התובע ואביו וקבעה כי – "הועדה עינה בפסק הדין בית הדין האזורי לעבודה תל –אביב יפו מ-22/10/17 לטענת העורר ואביו אי כושרו לעבודה נגרם עוד בטרם עזב את ישראל לחו"ל בשנת 2009. הועדה הבהירה שמנועה מלעסוק בסוגיית תושבותו אלא במצבו הרפואי כפי שנקבע בועדה הרפואית מדרג ראשון ושני. לפיכך הוועדה דוחה את הערר ומשאירה על כנה את החלטת דרג ראשון". לסיכום נקבע כי דרגת אי הכושר תעמוד על 100% החל מיום 5.1.2016 ועד ליום 1.8.2018.

בנסיבות אלו, כאשר התנהגותו של התובע נבחנת על רקע מחלתו הנפשית, לא ניתן לקבוע כי השארות בלונדון נבעה מרצון התובע להשתקע בה. בהתאם לאמור ובהתבסס על מארג העדויות והראיות שהוצגו בפנינו במהלך הליך זה, אנו קובעים כי יש לקבל את טענת התובע, ולהכיר בתובע כתושב ישראל החל מיום 5.1.2016, המועד בו חלה החמרה במצבו הנפשי.

סוף דבר: לאור האמור לעיל, אנו קובעים, כי דין התביעה להתקבל.

אנו קובעים, כי על הנתבע להכיר בתובע כתושב ישראל החל מיום 5.1.2016, היום בו חלה החמרה במצבו הנפשי של התובע.

המוסד לביטוח לאומי לא לקח בחשבון לעניין חישוב התאריך הקובע את דמי המחלה ששולמו לתובע בהתאם לסעיף 207 לחוק אך כן לוקח בחשבון את דמי המחלה שמשולמים לתובע בתוך 90 הימים כשלטענתו של המוסד לביטוח לאומי אותם דמי מחלה הם בגדר הכנסה בהתאם לסעיף 195 לחוק ומאחר ודמי המחלה שמקבל התובע מידי חודש הם עולים על 60% מהשכר הממוצע במשק הוא איננו בגדר נכה ולכן אינו זכאי לקיצבת נכות כללית.

סעיף 2 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]: "2. מס הכנסה יהא משתלם, בכפוף להוראות פקודה זו, לכל שנת מס, בשיעורים המפורטים להלן, על הכנסתו של אדם תושב ישראל שהופקה או שנצמחה בישראל או מחוץ לישראל ועל הכנסתו של אדם תושב חוץ שהופקה או שנצמחה בישראל, ממקורות אלה:

(א) נכה זכאי לגימלה לפי פרק זה אם אי-הכושר להישתכר נגרם לו בהיותו תושב ישראל או בהיותו תושב ארץ-ישראל לפני יום ו' באייר תש"ח (15 במאי 1948), או אם בהגיעו לגיל 18 היה תושב ישראל ונכה, אף אם הליקוי נגרם לפני היותו תושב ישראל או אם הליקוי שבשלו נגרם אי הכושר להישתכר, נגרם בישראל בהיותו קטין תושב ישראל.

...

] דיון והכרעה כבר תחילה נציין כי אנו מקבלים את טענות המוסד לביטוח לאומי, שכן פרשנותו עולה בקנה אחד עם לשון החוק ועם תכלית קצבת הנכות.

[footnoteRef:2] "העיקרון שביסוד החוק הוא הבטחת המשכיות ההכנסה"[footnoteRef:3] ו"ליתן מענה לצרכיו השוטפים של הנכה",[footnoteRef:4] "וכן - דרגת הנכות הכללית נקבעת על פי מידת איבוד כושר ההשתכרות של הנכה בגין נכותו. ברי כי אין אדם יכול לקבל פיצוי כפול בגין אותה עילה, נכות או פגיעה. .. המטרה היא להחזיר את מצבו של הניזוק לקדמותו ולא לזכותו מעבר לנזקו".[footnoteRef:5] [2: עב"ל (ארצי) 3785-11-10 איצקוביץ – המוסד לביטוח לאומי (17.11.2010)] [3: דב"ע מא/0-115 המוסד לביטוח לאומי - שולמית פיקהולץ] [4: עבל (ארצי) 38771-09-12 האפוטרופוס על פי דין של חסויה נ' המוסד לביטוח לאומי (4 נובמבר 2013)] [5: עבל (ארצי) 88/98 המוסד לביטוח לאומי נ' גדעון נאמן (11.5.2006)] בהתאם לכך, מקובלת עלינו פרשנות הנתבע כי בתום 90 הימים לאחר התאריך הקובע – שבענייננו אין מחלוקת שהתאריך הוא 23.10.21 - כאשר מתחילים לחשב את הכנסתו של התובע אז יש לקחת בחשבון את דמי המחלה – שאין מחלוקת בין הצדדים שעולה על 60% מהשכר הממוצע - וזאת כאמור בסעיף 195 לחוק.

מקובלת עלינו פרשנות הנתבע בעניין זה, כי בהתאם לסעיף 207 לחוק המועד לבחינת או לדיון בתביעת התובע הוא בחלוף 90 ימים מהמועד הקובע – שכאמור מוסכם על הצדדים שהוא 23.10.21 – מבלי לקחת בחשבון שב-90 הימים האלה קיבל התובע דמי מחלה.

לאור האמור לעיל – התביעה נדחית.