זכאות לקצבת ילדים לתושבות ישראל המתגוררות בשטחים

לפנינו תביעתה של התובעת לתשלום קצבת זקנה, כאשר השאלה שבמחלוקת היא שאלת היותה של התובעת תושבת ישראל וזכאותה לתשלום קצבת זקנה, בהתאם להוראות סעיפים 240 ו- 244 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995 (להלן – "חוק הביטוח הלאומי").

העובדות הצריכות לעניין התובעת, ילידת 15.8.1950 ואם ל- 6 ילדים בגירים, אשר נולדו בישראל, נישאה לתושב השטחים.

ביחס לעובדה כי התובעת נשואה לתושב השטחים העידה: "אני ישראלית והוא פלסטיני.... הוא בא לג'לג'וליה ואני נוסעת אליו כל חודש, כל 20 יום. לשאלתך, ככה זה היה תמיד". בהמשך העידה כי היא גרה בבית 10 שנים, מאז פטירת הוריה.

...

לנוכח המפורט, לא מצאנו כי הונחה בפנינו תשתית ראייתית מספקת שתתמוך במסקנה כי התובעת לא התגוררה בתחומי מדינת ישראל בתקופה הרלוונטית, שכן העובדה שלא נמצאה בביתה פעמיים בלבד, אין בה כדי להוות הוכחה שהיא אינה מתגוררת במקום.

לנוכח כל המפורט לעיל, דין התביעה להתקבל.

הנתבע ישלם לתובעת סך 4,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. ניתן היום, כ"ו אדר ב' תשע"ו, (05 אפריל 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

ביום 30.1.12 היתקבל אצל הנתבע שאלון תושבות על שם התובע (נ/1), אשר צורפו אליו המסמכים שלהלן: תעודת נישואין ערוכה בשפה הערבית ומתורגמת לשפה העברית; צלום תעודות זהות של התובע ואישתו; אישור המועצה המקומית של הישוב ברטעה בסמ"ה, הנמצא בשטחי מדינת ישראל, על מגורי בני הזוג בשטחי הישוב; צלום רישיון רכב ורישיון נהיגה על שם התובע; שני אישורים מהבנק הערבי ישראלי על ניהול חשבונות לבני הזוג; שני אישורי לימודים מבית ספר חטיבת הביניים ברטעה בסמ"ה, על לימודי ילדי התובע, עלי ומוחמד, בבית הספר.

עוד טען התובע לזכאותו להמשך קבלת קצבת הילדים אותה קיבל בעבר, מכוח תקנות הביטוח הלאומי (זכויות וחובות לפי חוק הביטוח הלאומי לשאינם תושבי ישראל), התשמ"ז-1987 (להלן – התקנות) והפסיקה אליה הפנה בסיכומיו.

...

על יסוד כל האמור, מסקנתנו הינה, כי לא ניתן ללמוד מחומר הראיות והעדויות שהובא בפנינו, כי התובע התגורר עם בני משפחתו בשטחי מדינת ישראל בתקופה שבמחלוקת כטענתו, וכי בהתאם להיבט הסובייקטיבי של מבחן ה'תושבות' התרשמנו כי כוונת התובע היתה לשמור על קשר רציף עם בני משפחתו, המתגוררים בכפר ברטעה שבתחום הרשות הפלשתינאית; מכאן שלא ניתן לראות בתובע 'כתושב ישראל' לעניין חוק הביטוח הלאומי.

מכאן, שגם אין צורך לבדוק את קיומה של זיקת עבודה לישראל, בהתאם לסע' 378(א)(2) לחוק, לאחר שמצאנו שהתובע אינו נכנס כלל לגדר הרישא של אותו סעיף, כאמור לעיל ולכן אינו יכול לעבור לסעיפי המשנה בהם נקבעות דרישות נוספות.

באשר לטענותיו של התובע כי יש להכיר בו כאזרח מכוח סע' 7 לחוק האזרחות – הרי שאלו אינן בסמכות בית דין זה. סוף דבר על יסוד כל המפורט לעיל, הגענו לידי מסקנה כי התובע אינו בגדר 'תושב' ישראל בתקופה שבמחלוקת; משכך, דין תביעתו לתשלום קצבת הילדים להידחות בהתאם.

..שמתגוררים באזור "כתושב ישראל באזור". מכוח הוראת חוק זו, קבע הנתבע כי התובעת בעלה המנוח וילדיה אינם תושבי ישראל לעניין זכויותיהם וחובותיהם מול המוסד לביטוח לאומי" התשתית הנורמאטיבית טרם נפרט טענות הצדדים בתיק שלפנינו, נעמוד על התשתית הנורמאטיבית הצריכה לענייננו.

סעיף 378, במתכונתו הנוכחית אחר תיקון 60, צימצם את זכאות מי שאינם תושבי ישראל לגימלאות המוסד לביטוח לאומי, נוכח הקשחת הגדרת "תושב ישראל באיזור". כאן המקום לחזור ולציין כי צימצום הזכות היה הדרגתי ונפרש על פני שנים רבות במקביל להליך ההיתנתקות של ישראל מהשטחים והעברתם לרשות הפלשתינית.

...

מטבע הדברים, לסעד מעין זה אין מקום להיעתר.

אשר על כן, נוכח כלל המקובץ לעיל, לא מצאנו מנוס בלתי אם לדחות את הערעור.

סוף דבר הערעור נדחה.

אשר למשמעות ההליך מבחינתו הבהיר המערער 2 כי אין לו משמעות כספית והוא אינו מבקש לקבל קיצבאות באופן רטרואקטיבי; עם זאת הוא מבקש שיכירו בזכותו להיות מוכר כתושב מעצם מגוריו מאז ומתמיד בכפר צור באהר, על מנת שיוכל לחזור ולהתגורר בבית שבנה בו, וממוקם בשטח המיוחד.

המוסד מזכיר כי בעבר הקנה הדין זכאות לזכויות מכוח חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן: החוק או חוק הביטוח הלאומי) גם לתושבי יהודה ושומרון בתנאים מסוימים (תקנות הביטוח הלאומי (זכויות וחובות לפי חוק הביטוח הלאומי לשאינם תושבי ישראל), התשמ"ז - 1987; תקנות הביטוח הלאומי (תשלומים לתושבי ירושלים שהעתיקו את מקום מגוריהם ליהודה, שומרון וחבל עזה), התשנ"ג - 1993; סעיף 378 לחוק), אך תקנות אלה בוטלו בשנת 1998 יחד עם תיקון סעיף 378 לחוק, נוכח "הרחבת שטחי האחריות הפלסטינאית על כל האיזור..." (תוך הפניה לדברי ההסבר לתיקון).

המערער 1, מר אחמד חמאדה, זכאי לזכויות וחובות כתושב ישראל גם בתקופה שבמחלוקת, ומשכך המוסד אינו רשאי לידרוש ממנו החזר של קצבת הילדים שקבל משנת 1999 ועד פברואר 2007.

...

סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, הערעורים מתקבלים.

הנשיאה ורדה וירט-ליבנה אני מסכימה עם תוצאת פסק הדין לאור האמור בסעיפים 63-65 לפסק הדין כי גם לפי הנחיות 2013 דין הערעורים להתקבל.

סוף דבר על דעת כל חברי המותב, הערעורים מתקבלים כמפורט בסעיפים 69-70 לחוות דעתה של השופטת סיגל דוידוב-מוטולה.

לגירסת אביה - מדובר על שנת 2010), קיבלה התובעת מהוריה חלק בשטח כ-80 מ"ר בקומת הקרקע במבנה שבו מתגוררים ההורים.

ידוע כי בטופס התביעה לגימלה מהמוסד כלול פרט בדבר מקום המגורים של התובע גמלה ואשר אותו בודק המוסד, לעניין דרישת התושבות בישראל, בין שאר הפרטים הקובעים את זכותו של המבוטח.

מאחר שבפסק דין זה נדחתה על ידינו עמדתו זו של הנתבע, ומאחר שקבענו שהתובעת תושבת ישראל, הרי שכעת שומה על הנתבע להתבסס על ההנחה שהתובעת היא תושבת ישראל, ולבחון על בסיס נקודת מוצא זו, את שאלת הפעלת שיקול הדעת בקשר לזכאות התובעת לקיצבת ילדים בעד ילדיה בעבור התקופה שמיום 18/6/11 ועד יום 14/1/12.

...

לסיכום כפי שפורט לעיל, אנו מקבלים את התביעה בשאלת התושבות, ומצהירים על בטלות החלטת הנתבע לראות את התובעת כמי שביום 17/7/06 חדלה להיות תושבת ישראל.

בענין קצבת הילדים, אנו מקבלים את התביעה באופן הבא: על הנתבע לשלם לתובעת קצבת ילדים בעד בנה הבכור בעבור חודש יוני 2010 (זכאות שהנתבע התיימר לשלול במכתבו מיום 14/7/10 שכנגדו, למעשה, הוגשה התובענה).

מאחר שהתובעת היתה מיוצגת על ידי עו"ד מטעם הלשכה לסיוע משפטי, אין אנו מחייבים את הנתבע בהוצאות משפט.