הנתבע כאן, הסתמך בבחינת שאלת תושבות התובע לעניין זכאותו לקיצבת זקנה אך ורק על החלטת משרד הפנים, על אף שעולה ממנה כי שלילת מעמד התובע כתושב קבע לא באה בעקבות בחינת העובדות בשטח נכון לתקופה הרלוואנטית.
...
מכל מקום, מצאנו, כי בנסיבות העניין, לא היה מקום לדחות את תביעת התובע לקצבת זקנה, אך ורק על בסיס החלטה זו.
בפסק הדין בעניין מגנון, נקבע כך:
"אישור משרד הפנים לגבי מעמדו של אדם בישראל הינו בר – תוקף ומחייב את רשויות השלטון בישראל. עם זאת, אישור של משרד הפנים אינו סוף פסוק וניתן לטעון לגביו כי הוא שגוי או כי העובדות המונחות ביסודו שונות. טענות בדבר תוקפו של אישור משרד הפנים ניתן להעלות במסגרת של תקיפה ישירה, המכוונת אל משרד הפנים. זו דרך המלך, והסמכות לכך אינה נתונה בידי בית הדין לעבודה.
לאור האמור לעיל, וכיוון שהנתבע נתן את החלטתו נשוא תביעה זו, שלא על בסיס כלל הנתונים הרלוונטיים, אנו מורים לנתבע לשוב ולבחון את תביעת התובע לקצבת זקנה החל ממועד פרישתו, על בסיס כלל הנתונים אשר הוצגו לפנינו בהליך זה. החלטת הנתבע תינתן במהירות האפשרית וככל שלא תוכר זכאות התובע לקצבת זקנה החל ממועד הגיעו לגיל פרישה, תפרט ההחלטה ותנמק את הסיבות לכך, תוך התייחסות למסמכים הרבים אותם הציג התובע כגון באשר לנישואיו, עבודתו, מגוריו, משך יציאותיו לחו"ל והסיבות לכך ויתר הנתונים.
סוף דבר – התביעה מתקבלת חלקית באופן המפורט בסעיף 38 לעיל.
