זכאות לקבלת דמי פגיעה מתאונת עבודה

אם כן, התובע לא היה זכאי לקבל דמי פגיעה בגין ימי המחלה שהציג לנתבעים, זאת משחלפו למעלה מ- 13 שבועות מאז הפגיעה בעבודה.

הנתבעים צירפו אישור של רו"ח הרמולין מיום 1/11/17 בו נכתב כי התובע פנה לנתבעים במהלך שנת 2017 בדרישה לקבלת תלוש לחודש 9/16 וכי על פי חוות דעתו של רוה"ח, הדבר לא אפשרי שכן העובד כלל לא עבד בחודש הזה וכי אישורי המחלה שהמציא, מתייחסים לתאונת עבודה שעבר ולכן עליו לפנות לועדה רפואית ולקבל דמי פגיעה בגין ימים אלה.

...

הנתבעים ישלמו לתובע: א. הפרש פיצויי פיטורים בסך 19,434 ₪.

תביעת הנתבעים נגד התובע נדחית.

בשים לב לתוצאות ההליך אני קובעת שכל צד ישא בהוצאותיו.

דיון והכרעה סעיף 92(א) לחוק קובע כדלקמן: "מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת, ישלם לו המוסד דמי פגיעה, בעד פרק הזמן שאינו מסוגל כאמור, אם לא עסק למעשה בכל עבודה והוא נזקק לטפול רפואי, לשקום או להחלמה." על פי ההלכה הפסוקה "די בעצם העובדה שהמבוטח אינו מסוגל לעבודתו, היינו די שקבל מכה בידו בפטיש, נשפך דם, ידו היתנפחה והוא סובל מכאבים ועל כן אינו מסוגל לבצע את עבודתו או עבודה מתאימה אחרת במפעל ולמעשה אינו עובד, הוא נזקק לטפול רפואי, לשקום או להחלמה." (תב"ע (ארצי) 101-0-שם המוסד לביטוח לאומי נ' יוסף אוריאל, פד"ע יב(1) 034).

בשים לב לאמור לעיל, לעדותה של התובעת אשר חוזקה על ידי עדות הגב' באשי בנוגע לנוכחותה המועטה בגן לאחר התאונה; להסברה בנוגע להצהרה עליה חתמה בנתבע; לשעות העבודה של עובדות התובעת אשר עלו משמעותית לאחר התאונה ולעובדת היותה של התובעת מנהלת עסק עצמאי – אין בידינו לקבל את טענת הנתבע כי הפעולות הבודדות שביצעה התובעת בתקופת אי הכושר עולות כדי עיסוק השולל את דמי הפגיעה.

בתוך כך מצאנו לנכון לציין, כי קיים קושי בפרשנות הנתבע לסעיף 92(א) לחוק ביחס לבעל עסק עצמאי, שכן הדעת נותנת כי גם אם הוא מרותק למיטתו, הוא לא יתנתק באופן מוחלט משיחות עם עובדיו/ לקוחותיו והדרישה כי יהיה מנותק לחלוטין מעסקו על מנת להיות זכאי לקבל דמי פגיעה, אינה סבירה.

...

לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה: התובעת הודתה כי התייצבה בגן לצרכי פיקוח, וכן הגיעה לסגור את הגן בסוף יום העבודה.

בשים לב לאמור לעיל, לעדותה של התובעת אשר חוזקה על ידי עדות הגב' באשי בנוגע לנוכחותה המועטה בגן לאחר התאונה; להסברה בנוגע להצהרה עליה חתמה בנתבע; לשעות העבודה של עובדות התובעת אשר עלו משמעותית לאחר התאונה ולעובדת היותה של התובעת מנהלת עסק עצמאי – אין בידינו לקבל את טענת הנתבע כי הפעולות הבודדות שביצעה התובעת בתקופת אי הכושר עולות כדי עיסוק השולל את דמי הפגיעה.

בתוך כך מצאנו לנכון לציין, כי קיים קושי בפרשנות הנתבע לסעיף 92(א) לחוק ביחס לבעל עסק עצמאי, שכן הדעת נותנת כי גם אם הוא מרותק למיטתו, הוא לא יתנתק באופן מוחלט משיחות עם עובדיו/ לקוחותיו והדרישה כי יהיה מנותק לחלוטין מעסקו על מנת להיות זכאי לקבל דמי פגיעה, אינה סבירה.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

בית הדין האיזורי סקר את המסגרת הנורמאטיבית, ממנה הסיק כי: "22. שילוב הוראות סעיפי החוק שצוינו מביא לכלל מסקנה כי מאותו רגע שבו המבוטח אינו יכול לעבוד, בין אם בעבודתו ובין אם בעבודה אחרת, נולדת הזכות לקבלת "דמי פגיעה". מועד זה הוא "המועד הקובע" לעניין גיבושה של הזכות לדמי פגיעה.

אשר למועד האחיד, הגענו למסקנה כי: "48. הינה כי כן, כאשר הפגיעה בעבודה נוצרת בדרך של מקרוטראומה או מחלת מיקצוע אזי תחשיב בסיס השכר ייעשה, ככלל, בשים לב לשכר במועד תחילת הנכות. זאת, כיוון שבמועד זה התגבשה לראשונה עילת התביעה מכוח עילת המקרוטראומה או מחלת המיקצוע, ולכן רעיונית רק אז "מגיעים לראשונה דמי פגיעה", כלשון סעיף 98(א) לחוק.

 הראציונאל העומד מאחורי דרך חישוב זו הוא לשמור על כך שהכנסת נפגע העבודה אחרי התאונה או מחלת המיקצוע לא  תפחת מהכנסתו לפניה.

...

בחוזר המוסד משנת 2016 עוגנו עקרונות לתחשיב שכר הבסיס תוך שנשלל הסדר הבחירה ותחת זאת נקבע כי התחשיב יהא "לפי שלושה החודשים שקדמו למועד בו מגיעה לראשונה דרגת נכות". בעניין שקולניק קבענו כי: "59. ... לצורך הדיון נניח כי חוזר 2016 בא בעקבות האמור בפסק הדין בענין זרה (אשר הוא אף נזכר בו), וכי הוא נועד לשקף את הדברים שנאמרו בפסק הדין האמור. בכך לא מצאנו טעם לפגם בהתנהלות המוסד. נהפוך הוא, טוב עשה שהתאים את המדיניות בחוזרים היוצאים תחת ידו להלכה הפסוקה בענין. משכך, לטעמנו, המיקוד הראוי אינו בחוזרים אלא בדרך פרשנות סעיף 98(א) לחוק, כשמלאכת פרשנות הדין ממילא נתונה לבית הדין (השוו בהיקש: דנא 4960/18 ש‏ולמית זליגמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (31.5.18))". לאור האמור לעיל, יש להגדיר את המועד הקובע, אשר בזיקה לו יחושב בסיס השכר, כמועד תחילת הנכות, ולא המועד בו נרכשה הנכות, ולכן דין טענה זו בשני הערעורים להידחות.

סוף דבר – דין הערעורים להידחות.

בנסיבות הענין, ומשהערעורים העלו שאלה הראויה לדיון – לא מצאנו מקום לחייב בהוצאות.

הדיווח על עבודת התובע המשיך ברציפות, גם בתקופה בה אמור היה התובע לקבל דמי פגיעה בגין התאונה שהוכרה, כאמור.

בסעיף 92(א) לחוק הביטוח הלאומי נקבעה זכותו של נפגע בעבודה לקבל דמי פגיעה, בזו הלשון: "מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת, ישלם לו המוסד דמי פגיעה, בעד פרק הזמן שאינו מסוגל כאמור, אם לא עסק למעשה בכל עבודה והוא נזקק לטפול רפואי, לשקום או להחלמה" בהתאם לפסיקת בתי הדין, כאשר עובד מועסק במספר מקומות עבודה והמשיך לעבוד בתקופת אי הכושר באחד מהם, יש לבחון את אופי העבודה, והאם משפיע המשך העבודה על יכולתו של הנפגע להיתאושש.

...

הנתבע טוען כי דין התביעה להידחות.

דיון והכרעה לאחר שקילת הראיות והטענות, מצאנו כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו, להוכיח כי לא עבד בתקופה שבמחלוקת בבית הכנסת.

על אף האמור, שוכנענו כי דין התביעה להתקבל, ונפרט.

בנסיבות אלה התביעה מתקבלת.

מסגרת נורמאטיבית מבוטח שניפגע בעבודה זכאי לקבלת דמי פגיעה, בכפוף להוראות סעיף 92 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה 1995 (להלן – החוק).

תחילה ציין התובע כי לאחר התאונה שאירעה לדבריו ביום 3.10.18 חזר לשחק בקבוצה "היה לי עוד איזה תקופה שניסיתי לחזור, נידמה לי שעד סוף השנה המשכתי, וזהו אחרי זה כבר לא חזרתי, אחרי זה פרשתי בסיום ה" ואישר בחקירתו כי שיחק עד אוקטובר 2019 [עמ' 9 ש' 30-37].

...

מהטעמים המפורטים לעיל שוכנענו כי התובע לא הרים את הנטל ולא הוכיח כי התקיימו יחסי עובד ומעסיק בינו לבין הקבוצה.

משזו המסקנה אליה הגענו איננו נדרשים לבחון את שאלת התקיימותה של התאונה הנטענת.

מכלל הטעמים המפורטים לעיל – התביעה נדחית.