זכאות לקבלת דמי אבטלה למי שקיבלה פטור מגיוס מטעמי דת

לבסוף, השרות הלאומי מוסדר בהחלטת ממשלה מיום 31.10.71, שהכירה בשירות הלאומי בהיתנדבות במסגרת האגודה להתנדבות, כחלופה לשירות צבאי עבור נשים שומרות מצוות שקבלו פטור מגיוס מטעמי דת. כיום מעוגן השרות הלאומי במסגרת חוק השרות הלאומי-אזרחי, התשע"ד-2014 (להלן- "חוק שירות לאומי- אזרחי").

בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב, בין היתר כי "מוצעת בזה מסגרת כוללת של זכאויות הניתנות לחייל המשוחרר למי ששירת שירות אחר בעל חשיבות לביטחון המדינה או לצרכיה החברתיים-קהילתיים, והמיועדת לסייע להם ולהקל על השתלבותם וקליטתם בחיי חברה תקינים מיד לאחר תום שירותם [...] בחוק המוצע גלומה הכרה סטאטוטורית בעמדתן של בנות ששרתו- תקופה רצופה של שנת אחת לפחות- שירות לאומי. הכרה זו עולה בקנה אחד עם אופיה של מדינת ישראל כמדינת סעד ורווחה". שלישית, בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב-יפו, בפרשת נתיב, קבע תקדים הקובע כי "שירות חובה בצה"ל כולל גם שירות לאומי כחלופה לשירות צבאי וכי פרשנות זו אינה חורגת ממיתחם האפשרויות הלשוניות". באותו מקרה דחה בית הדין את תביעת קרן הפנסיה לצוו הצהרתי הקובע כי החלטת ועדת הערעורים לעינייני קרן נתיב בהסתדרות, שקבלה את ערעור הנתבעת על החלטת קרן הפנסיה להפסקת תשלום גמלת שאירים בטלה, שכן היא נוגדת את כוונתה ולשונה המפורשת של התכנית.

קרן הפנסיה הפסיקה תשלום גמלת שאירים לנתבעת, ששרתה בשירות לאומי (לאחר קבלת פטור משירות צבאי מטעמי דת), נוכח הוראות תקנון הפנסיה הקובעות כי "יתום" הזכאי לגימלת שאירים, הינו גם "ילדו בגיל 18-21 המשרת שירות חובה בצה"ל ובתקופת שרותו כאמור". נפסק כי התכלית העומדת ביסוד ההוראה שבתקנון קרן הפנסיה היא לתמוך כלכלית בתלמידים ובחיילים שעדיין נסמכים לשולחן הוריהם, וכי תכלית זו תקפה באותה המידה גם על המשרתים בשירות לאומי ולא רק על חיילים בצה"ל. לחילופין, מדובר בחסר הניתן להשלמה בדרך של פרשנות.

...

לטעמנו, בחינה מהותית של תוכן הפנייה מיום 12.11.19 הוא תביעה להכיר בתקופה שקודם לכן לא הוכרה בעת קביעת היקף זכאותן של המערערות לגמלה.

לשונו המפורשת של סעיף 79א לחוק הגמלאות קובעת כי ניתן לצרף לתקופת שירותו של שוטר, תקופה קודמת שבה שירת "בשירות חובה". אין כל עיגון לשוני או ענייני למסקנה שהתנדבות יכולה לקיים את דרישת "החובה" שבשירות חובה, וממילא התנדבות לשירות לאומי במסגרת האגודה להתנדבות אינה היכולה להיחשב בשירות בצבא הגנה לישראל .

סוף דבר הערעור נדחה.

התקנה קובעת באופן מפורש שאיננו משתמע לשתי פנים כי הזכאות היא למי שקבל פטור מהטעמים המנויים בתקנה – "בריאות, מישפחה, חינוך או התיישבות בטחונית, או מטעמים הקשורים בצרכי המשק הלאומי", ואולם המערערת קיבלה את הפטור מטעמי הכרה דתית שאיננו נימנה במסגרת טעמים אלו.

על כן, משעה שהמערערת קיבלה את הפטור מטעמי הכרה דתית, אין היא זכאית לדמי אבטלה מכוח תקנה זו. בהקשר לכך נדגיש, כי הגם שאכן יש ממש בטענת המערערת כי תכלית התקנה היא שלא לשלול דמי אבטלה ממי שלא שירת בצבא עקב מצבו המשפחתי, ובעת שתבעה המערערת דמי אבטלה היא הייתה נשואה ואם, ברם נוכח לשונה המפורשת של התקנה, אין מנוס אלא לדחות את בקשתה של המערערת להכיר בזכאותה לדמי אבטלה.

בית הדין האיזורי דחה את התביעה לדמי אבטלה וקבע כי: "תקנה 4 הנ"ל מזכה בדמי אבטלה מובטל שטרם הגיע לגיל עשרים, אם קיבל פטור משירות סדיר, או ששירותו נדחה, מטעמי בריאות, מישפחה, חינוך או התיישבות בטחונית, או מטעמים הקשורים בצורכי המשק. התובעת אכן קיבלה פטור משירות, אבל הפטור הוא מטעמים שבדת ובמצפון, ולא מהטעמים שנימנו בתקנה 4. אין לקבל את טענת התובעת, כי ממילא היתה מישתחררת משירות סדיר מטעמי מישפחה לאור נישואיה והריונה. כאשר ביקשה פטור מסיבה אחת, וקיבלה את הפטור מאותה סיבה, אין ללכת מאחורי הסיבה ולבחון "מה היה קורה אילו"..

לא זו בלבד אלא שבניגוד לנקבע בעיניין גולדשטיין, כי "בהיעדר החלטה רצונית ומודעת של המערערת, אין בהחלטה שקבלו הוריה להשתקע מחוץ לישראל כדי לפגוע בזכויותיה" (חוות דעתה של השופטת (כתוארה אז) ארד), הרי שבעניינינו במועד הראשון שניתן היה לגייס את המערערת, היא טרם נישאה, ובחרה מרצונה בפטור אחר, כך שבפועל נעשה שימוש בפטור שאינו מזכה בדמי אבטלה על ידה ומרצונה.

...

משאלו הם הדברים, לא מצאנו כי יש להקיש מהנפסק שם לנדון דנן.

משאלו הם הדברים אין מנוס מלדחות את הערעור.

סוף דבר - הערעור נדחה.

ייתכן שאם במועד קבלת הפטור מטעמי הכרה דתית הייתה התובעת גם אשה נשואה, גם הרה וגם כזו שמתקיימים בה התנאים לפטור מטעמי הכרה דתית, רשאית הייתה לבקש סוג פטור ספציפי משירות בטחון, בראיה של זכאות עתידית לזכויות סוציאליות כמו דמי אבטלה.

כך, הפטור שקבלה התובעת (מרצונה החופשי, למיטב הבנתו של בית הדין), ניתן למי שמצהירה כי "טעמים שבהכרה דתית מונעים אותה מלשרת בשירות ביטחון" (סעיף 40(א)(1) לחוק שירות בטחון).

...

הנתבע מתנגד לתזה זו של התובעת ועומד על דחיית התביעה מהטעם שהתובעת לא עמדה בתנאי סעיף 160(ג) לחוק הביטוח הלאומי, כפי שהיא עצמה מודה, ומכיוון שתקנה 4 לתקנות הביטוח הלאומי (דמי אבטלה) כלל אינה חלה לגביה מכיוון שהפטור שקיבלה, מטעמי הכרה דתית, לא נכלל בתנאי תקנה זו. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירה של התובעת ובמסמכים שצורפו, כמו גם בסעיפי החוק השונים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

סוף דבר נוכח האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות.

לאחר מות אביה, הועברה המערערת לפנימיית "הדסים", שם שהתה עד לגיוסה לצה"ל בשנת 1955.

הבקשה בעיניינו של אחיה התקבלה, ככל שזו נגעה למימון שהייתו אצל דודתו ולדמי החזקתו בכפר הנוער הדתי שאליו הועבר.

המערערת הדגישה כי הפטור מאחריות בנזיקין הוא החריג לכלל.

לבסוף טענה המשיבה כי קיימת למערערת מניעות להגיש את תביעתה הואיל ולא ויתרה על זכויותיה לפי חוק התגמולים, ולא השיבה את הסכומים או את שווי השירותים שאותם קיבלה במהלך השנים מהמשיבה.

...

ככל שמדובר בתביעת המערערת לקבלת תגמוליה כיתומה שאינה עומדת ברשות עצמה באופן רטרואקטיבי, דעתי כדעתו של בית המשפט המחוזי, שכן אף אני סבור, כי ראש נזק זה מהווה למעשה "מסלול עוקף" לתביעת התגמולים שאותה הגישה המערערת לקצין התגמולים ושנדחתה עד לקבלת ערעורה בשנת 1987.

כן מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט כי לא הוכחה התרשלות כלפי המערערת באי ההודעה.

עם זאת אבקש להעיר, כי איני מקבל את טענת המשיבה כי תביעת המערערת בגין המעשה הרשלני לו היא טוענת, אין מקומה במסגרת הנזיקית והיא מוגבלת לד' אמות חוק התגמולים.

משעבר את גיל 23 קיבל פטור משירות צבאי.

התובע לא הוכיח כוונתו לעבוד במד"א. מנתוני העבר התעסוקתי עולה כי מתוך כשנתיים וחצי שבהן יכול היה התובע לעבוד, הוא עבד בפועל רק כ- 1/5 מהתקופה: מגיל 18 ועד גיל 20, משך שנתיים שלמות, היה התובע מובטל מעבודה ומלימודים, ובשנים אלו, למרות שלא למד, הצהיר כי "תורתו אומנותו" ולא התגייס לשרות צבאי.

בהתאם לחוות דעתה של ד"ר פרבר התובע זקוק לעזרה, לווי והשגחה במשך 24 שעות ביממה, וכן זקוק למי שיבצע את עבודות משק הבית.

בעדותו אישר כי קיבל דמי אבטלה מלאים במשך חצי שנה (עמ' 59 לפרוטוקול שורות 7-13), אך לא צירף אישור לכך.

במכתב מנהלת החשבונות ומנגנון של הרבנות הראשית המועצה הדתית נתניה, הגב' לאה מילגרום, מיום 25/11/10 (נספח טז' לתצהיר האם), פורטו היעדרויות האם כדלקמן: "לגב' אביבה ברכה ת.ז. 05035139, עד 1.1.2007 היתה יתרה של 61 ימי חופשה.

מחודש מרץ 2013 – נראה שהתובע לא יהיה זכאי לקיצבת ניידות: הגב' ליסה מגנזי – וינוקור, פקידת ניידות במל"ל העידה, כי "על מנת לקבל ניידות צריכה להיות מיגבלה בגפיים התחתונות" (עמ' 122 שורה 11), וכי "במקרה של אריאל, כאשר הוא יבוא ויבקש להחליף רכב, וזו זכותו הוא לא חייב לעשות כן, אנחנו נבקש ממנו להמציא מסמכים רפואיים לעניין הגפיים התחתונות ואז מעבירים לרופא של הביטוח הלאומי והוא בודק וקובע מחדש" (עמ' 122 שורות 28-29).

...

על כן אני נעתרת לבקשת התובע לפסיקת פיצוי בסכום של 40,000 ₪.

לאור המלצתה של ד"ר פרבר, אני סבורה שיש לאפשר לתובע להתנסות בלימוד כתב ברייל.

לאור כל המפורט לעיל, אני קובעת כי על הנתבעת לפצות את התובע בראש נזק זה של אביזרי עזר לעיוור בסכום כולל של 45,000 ₪.