זכאות לפנסיית שארים לאלמנה שנטשה את בעלה

התובעת הוסיפה שהיא הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כאלמנת המנוח לצורך קבלת קצבת שאירים, והוסיפה והפנתה אל פסיקה של בית דין זה, לפיה במקרים שבהם הפרוד בין בני הזוג נעשה עקב כורח, לרבות בשל אלימות מצד אחד מבני הזוג, אין בעצם הפירוד כדי לשלול מהאלמנה את זכותה לפנסיית שאירים.

כך בין היתר, אפילו התובעת עצמה הצהירה באופן המפורש ביותר בתצהיר שהגישה לבית המשפט לעינייני מישפחה (נ/7), כי רצתה להפרד ולהתגרש מהמנוח, ולא מצאנו דבר בחומר הראיות שגרם לנו לפקפק בכנות הצהרתה זו. לא הוכח בפנינו שהתובעת דאגה למנוח לאחר הפרידה בתצהירה של התובעת היא אמנם טענה (סעיף 25 לתצהירה) שהיא המשיכה לבקר את בעלה באופן תכוף עד מותו "כדרכה של אישה נשואה", אך מעיון בתצהיר עולה בבירור שעדותה זו הנה כללית ובלתי מפורטת, על גבול הסתמיות.

ומה ברור יותר מהדברים הבאים שכתב המנוח בצוואתו (נ/3): "אני חש שציפורה נטשה אותי בעת שהייתי זקוק לה, רוששה אותי כימעט לחלוטין וגררה אותי להליכים משפטיים אשר הסבו לי צער רב ". ואם לא די בכל האמור, הרי שנתנו אמון גם בעדותו של סויסה על כך שהמנוח, שהיה אדם נכה ורתוק לכיסא גלגלים, פחד מהתובעת וחשש שמא תנסה להרעילו (עמ' 66 ש' 10).

...

אשר להליכי הגירושין, שבהם אכן התעמתו הצדדים תוך חילופי האשמות קשות, ובין היתר האשמות מצד התובעת על אלימות מכיוונו של בעלה, שהוכחשו על ידו בתוקף – לא מצאנו בהם כל ראיה שאכן מוכיחה את דבר אלימותו הנטענת של המנוח (שכאמור, הוכחשה על ידו בתוקף רב).

סוף דבר התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 7,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

לטענתה המנוחה נטשה את המנוח לכל אורך תקופת חוליו משנת 2010, והמשיבה היא שלקחה על עצמה את כל הטיפול בו לאורך השנים לפני פטירתו, כפי שגם עולה מעדותו של ד"ר יכיני שטיפל במנוח; לטענתה המדובר במקרה חריג של שני אנשים, המנוחים, נשואים-פרודים, אשר חיו בנפרד לגמרי ורק בשל נסיבות מצבו הרפואי לא פורקה החבילה באופן רישמי והמשיכו כל אחד בחייו ובשלו, כשגם לכל הסובבים אותם ברור וידוע שהם פרודים.

סעיף 49(ה) לתקנון קרן הפנסיה – שכותרתו "החזרת כספים במקרה בו אין זכאות לקיצבה" - קובע כך (ההדגשה שלנו): "נפטר מבוטח, למעט נכה שהיה זכאי לקבלת קצבת נכות מקרן ותיקה אחרת שבהסדר במועד בו נפטר, ואין לו שאירים – יהיו יורשיו של המבוטח על פי כל דין – זכאים לקבלת סכום חד פעמי מהקרן שיחושב על פי נוסחת ערכי הפידיון כאמור בנספח ז' לתקנון". כעולה מתקנון הקרן לינואר 2011, שצורף בידי המערערת לבית הדין האיזורי, הגדרת "שאיר" כוללת, בין היתר, "אלמנת מבוטח", המוגדרת כ"בת זוגו של מבוטח ביום בו נפטר, ובילבד שגרה עימו במשך שנה אחת רצופה עד לאותו המועד או שגרה עמו באותו המועד ויש להם ילד משותף.

וכך נאמר: "פנסיית השאירים איננה נכס מנכסי העזבון... פנסיית השאירים איננה זכות מזכויותיו של בן הזוג המנוח, אלא זכות עצמאית של השאירים כפי שהוגדרו בתקנון קרן הפנסיה או בהתאם להודעה כאמור בסעיף 36(ב) לחוק החוזים ...  הזכות העצמאית של השאירים מתגבשת עם פטירת העמית בקרן הפנסיה(שלו,599); לעומת זאת זכויות העמיתים בקרן הפנסיה מתגבשות ביום צאתם לגימלאות... לפי גישה זו, יש לייחד לכאורה את פנסיית השאירים בהשוואה לשאר "הזכויות הפנסיוניות" המוקנות לבן הזוג המנוח שנוצרו במהלך חיי הנישואין, מן הטעם שאין המדובר בזכות רכושית של הבעל (העשויה להיות מושא לקניין מכוח חזקת השתוף) אלא בזכות רכושית של שאיריו הקמה רק עם מותו.

...

וכך נאמר: "במקרים מסוימים, היעדרם של מגורים משותפים לא ישקול לחובתו של מבקש קצבת השאירים, ולא יטה כשלעצמו את הכף לקבוע כי הייתה פרידה בין בני הזוג. כך למשל במקרים בהם התקיים אילוץ שחייב את בני הזוג שלא להתגורר תחת קורת גג אחת, כגון במצב מיוחד כמחלת נפש או מחלה ממושכת אחרת, אשפוז במוסד כלשהו או אלימות במשפחה. אלא שבכך אין כדי לפטור מן הצורך בבחינת סממנים אחרים של שיתוף בחיי בני הזוג. הדגש בבחינת קיומם של יחסי שיתוף וזוגיות יושם בנסיבות מעין אלה גם על קיום של תלות כלכלית או שיתוף כלכלי בין בני הזוג, וזאת לאור תכלית תשלום קצבת השאירים". ובהמשך נאמר "נמצאנו למדים מן הפסיקה, כי במגורים בנפרד על פני שנים רבות, מתוך אילוץ, ועד לפטירת המנוח, כפי שהוברר בנסיבות המקרה שלפנינו, לא יהיה כדי להכריע את הכף לקבוע כי המשיבה הייתה פרודה מן המנוח בשנים שבסמוך לפטירתו כמפורט בהגדרת "אלמנת בר קצבה". על הצורך ב"התאמה" מעין זו בקשר לזכאות לקצבת שאירים, במקרה בו אחד מבני הזוג לוקה במחלת נפש, כפי שעמד עליה בית הדין האזורי, לימדה אותנו פסיקתו של בית דין זה, זה מכבר.

ואולם, משזכויות היורשים שיוריות לזכויות השאירים, ומשהמנוחה ענתה להגדרת אלמנת מבוטח כפי שזו נתפרשה בגמישות בפסיקתם של בתי הדין, ומשאין מקום לאבחן בין המקרים בשל היות המנוחה במעמד זה פרק זמן קצר של כשלושה שבועות עד שנפטרה - אין מנוס מקבלת הערעור.

סוף דבר – הערעור מתקבל.

בנסיבות הענין, לא מצאנו מקום לעשות צו להוצאות.

למנוח ניתן היתר של בית הדין הרבני לשאת אשה על פני קליין, עת במסגרת ההחלטה למתן ההיתר נאמר כי קליין "קיבלה תנאים מצוינים מידי בעלה, תנאים שיש בהם לחיות בכבוד ובהדר עד מאה ועשרים". המנוח נפטר ביום 11.11.2012.

נטען, כי קליין הוליכה שולל את פצ'חזדה, נטשה את שירותיו של בא כוחה הקודם ואת המתוה המוסכם בין הצדדים, עת במקביל חלף המועד להגשת היתנגדות לצוו הירושה, כך שקליין "בדרכי מרמה, הטעייה ותחבולה מקבלת כספים שאינה זכאית להם". בהקשר זה נתבקש בכתב התביעה סעד הצהרתי על פיו "יותר לה [לפצ'חזדה] להגיש היתנגדות לבקשת צו הירושה ... וזאת על פי הסכמת הצדדים, ועד אז יינתן פסק דין הצהרתי הקובע כי צו הירושה שניתן לנתבעת [קליין] המזכה אותה בכלל זכויותיה של המנוח מוקפא". על פי החלטת בית המשפט לעינייני מישפחה מיום 29.9.2016 הועבר ההליך לבית הדין לעבודה.

אשר לסמכות בית הדין לעבודה לקבוע את הזכאות לקיצבת שאירים גם אם בהסכם בין עמית הקרן לבין בן/בת זוגו הוסכם על זכאות בן/בת הזוג למזונות או לקיצבת שאירים וההסכם אושר בפסק דין של בית משפט לעינייני מישפחה, נפסק בעיניין רובין כך: "על פי סעיף 24(א)(3) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969, לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לידון במערכת הזכויות והחובות שבין קרן הפנסיה לבין עמיתיה או התובעים זכויות מכוח חברותם של העמיתים. כפועל יוצא מכך, לבית המשפט לעינייני מישפחה אין סמכות לקבוע את זכויותיה של המערערת כלפי הקרן, ובכלל זה אינו מוסמך לקבוע אם היא בגדר 'בת זוג' וזכאית לקיצבת שאירים על פי תקנון הקרן. כפועל יוצא מכך, אין לפסק דינו תוקף מחייב כלפי הקרן. אכן, על פי תקנון הקרן, עליה להכיר בתקופה בה חויב הפנסיונר בתשלום מזונות של בת הזוג לפי פסק דין בערכאה מוסמכת כתקופת מגורים לצורך ההכרה באלמנה או בידועה בציבור כבת זוג של פנסיונר. חיובה של הקרן הנובע מפסק הדין נגזר מהוראות התקנון בלבד. לפיכך, מוסמכת הקרן לבדוק אם פסק הדין עונה על הוראות התקנון, ובכלל זה לבדוק אם התשלום שכונה "מזונות" הוא אכן במהותו תשלום "מזונות" כמשמעו בתקנון.

...

לאור האמור, אנו קובעים כי קליין ופצ'חזה זכאיות כל אחת למחצית קצבת שאירים בגין המנוח החל מחודש מרץ 2016.

אשר להתחשבנות בגין העבר: מקובלת עלינו קביעתו של בית הדין האזורי כי פצ'חזדה אינה נדרשת לנקוט הליכים כנגד קליין, וכי המדינה חבה בתשלום קצבת השאירים בגין העבר ממועד הגשת התביעה.

סוף דבר ערעור קליין וערעור המדינה בעניין הכרה בפצ'חזדה כידועה בציבור ובזכאותה לקצבת שאירים נדחים.

לטענת העיזבון, בחודשי חייו האחרונים של המנוח גב' שרון נטשה אותו, לא היתעניינה בשלומו ולא ביקרה אותו.

באותה עת ביתו של המנוח גב' אסתר אורויו ובעלה מכרו את ביתם ובמקביל רכשו דירה בחולון אשר נרשמה על שמם ועל שם אימה (האלמנה), בלא שלמנוח היה חלק בה. בנו של המנוח אפרים שלח העיד כי אמו עברה לגור עם אחותו אסתר עד פטירתה והמנוח לא היה גר שם אלא נהג לישון מפעם לפעם.

בנסיבות אלה היה מקום לחלק את קיצבת השאירים בתקופה הראשונה בין גב' שרון ובין האלמנה, על אף הקביעה - הנכונה כשלעצמה - כי גב' שרון היתה זכאית לפנסיית השאירים מיום פטירתו של המנוח.

...

בנסיבות אלה הגיע בית הדין למסקנה כי אין להטיל על הקרן אחריות ואין לחייבה בתשלום כפול של הקיצבה.

אנו מקבלים את ערעורה של גב' שרון על גובה ההוצאות בבית הדין האזורי שנפסקו לה לתשלום על ידי העזבון ומעמידים אותו על סך של 10,000 ש"ח נכון להיום בצירוף מע"מ כחוק.

סוף דבר לאור זאת אנו פוסקים: (1) ערעור הקרן מתקבל ואנו מבטלים את חיובה לשלם לגב' שרון 60% מקיצבת השאירים תוך קבלת שיפוי מעזבון האלמנה.

(3) אנו מאשרים את פסיקת בית הדין האזורי באשר לחלוקת הקיצבה בין גב' שרון והאלמנה לתקופה 12/96 - 2/02 בשיעור של 60% לגב' שרון ו-40% לעזבון האלמנה.

יש להניח, אפוא, כי העובדה נכונה על אף שלא הובאה כל ראייה בעניין זה. (5) על פי גירסת התובעת, שנתמכה בעדויות רבות וראיות נוספות-בינואר 1993 היא חזרה אל בעלה הראשון, יצחק בן לולו ז"ל, והם חיו יחד מספר שנים, במסגרת משפחתית, כבני זוג, עד שהמנוח נפטר, ב-31.7.97.

אל העובדות הרלבנטיות בשאלת מערכת היחסים בין התובעת לבין המנוח בשנים 1997-1993 (להלן: "התקופה שבמחלוקת") נתייחס להלן בהרחבה, משזו השאלה העיקרית הנטושה במחלוקת בין הצדדים.

(3) בהתייחס ל"הסכם חיים משותפים" שנחתם בין התובעת למנוח ב-24.1.93, מפנה ב"כ הנתבע בסיכומיה לסעיף 5 להסכם, שם הצהירה התובעת, כי אין לה ולא יהיו לה כל זכויות שהן בכספי יצחק, לרבות כספי פיצויים, קרנות השתלמות וקרנות פנסיה" והמנוח הצהיר "כי אין לו ולא יהיו לו כל זכויות שהן בכספי סימה, לרבות כספי פיצויים וקרנות פנסיה". הנתבע טוען בסיכומיו כי הצהרות אלה מלמדות על "חלוקה והפרדה בין נכסי התובעת לבין נכסי גרושה...

יתרה מזאת, הגם שבהגדרת "אישתו", לעניין זכאות אלמנה לקצבת שאירים, נכללת גם "הידועה בציבור כאישתו והיא גרה עמו", קבעה הפסיקה, כאמור לעיל, כי משמעות הדיבור "גרה עמו" תלויה בנסיבות הספציפיות של בני הזוג, בין השאר במצב הבריאות, ואפשר שבנסיבות מיוחדות, גם אם המנוח לא גר עם התובעת באותה דירה בכל הימים הסמוכים למועד פטירתו-יראוה כ"אישתו (דב"ע מד/62-0 המוסד לביטוח לאומי-זהבה משעלי, פד"ע טז 3).

...

לפני שנבחן את העובדות, כפי שהן עולות ממכלול הראיות והעדויות, מצאנו לנכון להתייחס לטענת הנתבע בסיכומיו, כי די בכך שגרסת התובעת בתביעתה כאן עומדת בסתירה לגרסאות שמסרה בתביעותיה לגימלת הבטחת הכנסה כדי לדחות את התביעה-טענה שאינה מקובלת עלינו.

משהגענו למסקנה כי התובעת היתה ידועה בציבור כאשתו של המנוח וכי היא גרה עמו בשעת פטירתו-כי אז יש לראותה כ"אלמנה", כהגדרתה בסעיף 238 לחוק, לעניין הזכאות לקצבת שאירים.

אשר על כן, התביעה מתקבלת, משנקבע כי לעניין זכויותיה של התובעת כ"אלמנה", לפי סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי-התובעת היתה "ידועה בציבור" של המנוח, יצחק בן לולו ז"ל, החל מינואר 1993 ועד יום פטירת המנוח, ב-31.7.1997.

הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ש"ח, בתוספת מע"מ כחוק.