זכאות לפיצויים לאחר התפטרות עקב אי תשלום שכר

[3: דב"ע (ארצי) לב/3-39 ישעיהו גני נגד שבתנאי גני, פד"ע ד' 216, בסעיף 5 לפסק הדין] זאת, בפרט משמדובר בהפרה חוזרת ומוּדעת, כפי שאישר אמיר בחקירתו הנגדית: "בידיעה של אודי זה נרשם כהפרשה בתלוש ולאורך כל הדרך הבטחתי לו שזה יועבר. דברתי איתו על זה כמה פעמים. כל פעם שהייתי רואה אותו בסטודיו הייתי מדבר איתו על כך" עדות אמיר עמ' 63 ש' 11-15) הנתבעת 3 טוענת כי לא מדובר בהרעה מוחשית או בנסיבות מזכות כדרישת סעיף 11(א) לחוק פצויי פיטורים, מאחר שהתובע התפטר בגין אי תשלום שכר של חודש אחד בלבד, ולמעשה מחצית חודש, בסכום כולל של 2,600 ₪, ופסיקת בתי הדין לעבודה אינה מכירה באיחור/פגור חד פעמי כמהווה הצדקה מספקת להתפטרות, מה גם שהתובע העיד לגבי תקופה זו כי "הסתדר מבחינה כלכלית ולא היה רעב ללחם" (סעיף 34 לסיכומי הנתבעת 3).

אשר לתנאי השני, בדבר קיומו של קשר סיבתי בין ההרעה המוחשית/הנסיבות המזכות לבין ההתפטרות, השתכנענו מעדויות הצדדים ומהתכתובות ביניהם בזמן אמת, כי התובע אכן התפטר בשל אי תשלום שכרו ואי ביצוע ההפקדות לקרן הפנסיה, וזו היתה הסיבה המרכזית לאי חזרתו לעבודה בסטודיו לאחר החל"ת והתפטרותו.

...

לאור כל האמור, ובשים לב לגובה השכר המולן ומשך ההלנה (חודשיים); למצבה הכלכלי הקשה של הנתבעת 3 עקב משבר הקורונה וההלכה הפסוקה שלפיה יש לבצע איזון עדין הלוקח בחשבון את תכלית החוק; את הצורך בהרתעת מעסיקים מפני אי תשלום שכר; את חשיבות תשלום השכר במועד לשם פרנסת העובד והפגיעה הנגרמת לכבודו כתוצאה מאי קבלת שכר במועד; ומאידך את משמעותה הקשה של פסיקת פיצויי ההלנה לקניינו של המעסיק ויכולתו להפעיל את עסקו, כך שהנזק הנגרם כתוצאה מפסיקתם של פיצויי הלנה גבוהים - לרבות לעובדים אחרים של המעסיק- עלול להיות כבד מהתועלת שתושג באמצעותו[footnoteRef:28] – לאור כל אלה – יש לפסוק לתובע פיצויי הלנת שכר בצירוף פיצויים לדוגמא בהתאם לסעיף 26א(ב)(1) לחוק הגנת השכר בסך כולל של 2,000 ₪.

לאחר שבחנו את טענות הצדדים והראיות שהובאו בפנינו לא השתכנענו מעדותו של אמיר כי הסכם ההעסקה אכן נמסר לתובע כנטען (עמ' 58 ש' 20- עמ' 59 ש' 17), ואנו מעדיפים את גרסת התובע כי מעולם לא קיבל מסמך מהנתבעת 3 המסדיר את תנאי העסקתו (מה גם שהסכם ההעסקה שצורף בנפסח 5 לתצהירו של אמיר אינו עומד בדרישות חוק הודעה לעובד).

סיכום לאור כל האמור לעיל, התביעה כנגד הנתבעות 1 ו-3 מתקבלת והתביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית.

התובע אינו זכאי לדמי חגים, שכן עבד בימי החג וקיבל עבורם שכר כדין; ככל שעבד התובע שעות שבת קיבל שכר מלא עבורן ואינו זכאי לתשלום נוסף; בגין חודשים בהם לא עבד חודש מלא ובחודשים בהם ביצע התובע נסיעות תיירות לא היה זכאי לשכר חודשי בסך 6,500 ₪ נטו ולכן אינו זכאי להפרשי שכר; לתובע נימסרה הודעה לעובד על תנאי העסקתו וגם נערכו עמו שיחות הסברה בנושא, מה גם שסעיף החוק שהסמיך את בית הדין לפסוק פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד נחקק רק ביום 11.12.11 וזוהי תחולתו; שאלת תחולתו של צו ההרחבה לחברי לישכת המסחר לא נדונה במסגרת ההליך והתובע לא הרים את הנטל בעיניין זה. בכל מקרה, שאלת התחולה אינה רלבאנטית משום שהחברה הפרישה לתובע 5% תגמולי מעסיק מחודש דצמבר 2010, וכל שחסר הוא ההפרשות לחודשי עבודתו הראשונים בסך 1,068 ₪; טענתו של התובע כי התפטר בדין מפוטר לא הוכחה ואף עמדה בסתירה לעובדות.

בכל מקרה, הסעיף המסמיך את בית הדין לפסוק פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד קובע כי תחולתו מיום 11.12.11, לאחר תחילת עבודתו של התובע בחברה.

...

יש לציין, כי אילו החברה הייתה מוכיחה את טענתה כי הניכויים בוצעו כדין ובהסכמה - הרי שפסיקתנו הייתה משתנה ברכיב זה. ואולם, משלא הוכיחה זאת, הרי שיש לקבל את תביעתו של התובע להחזרת הכספים שנוכו לו שלא כדין.

הכרעה לאחר ששקלנו את מכלול העדויות והראיות, מצאנו כי אין מקום לפסוק לזכות התובע פיצוי בגין היעדר הודעה לעובד לאור מועד תחילת עבודתו בחברה קודם למועד כניסתו של חוק זה לתוקפו.

סיכום ומסקנות בהתאם להכרעותינו המנומקות שלעיל, התביעה מתקבלת בסך כולל של 127,167 ₪, בהתאם לרכיבים כדלקמן: א) גמול שעות נוספות בסך 57,672 ₪.

בסיכומו של דבר, תביעת התובעת שהוגשה כאשר התובעת עדיין עבדה בנתבעת (במסגרת סע"ש 8026-01-15) עמדה על סך 196,458 ₪ (המורכב בעקרו מפיצוי לא ממוני בסך 150,000 ₪, אי תשלום שכר לתקופה מוגנת בסך 27,000 ₪ ואי תשלום פנסיית חובה בסך 3,000 ₪); תביעה נוספת הוגשה במסגרת סע"ש 35574-05-16, לאחר שהתובעת הודיעה על סיום העבודה לרגל טפול בילד בסכום 73,000 ₪ המורכב מתשלום פיצוי פיטורים, דמי הבראה, פדיון חופשה, אי מתן הודעה לעובד ועוגמת נפש.

טענות התביעה בעיניין אי תשלום שכר עבודה, זכויות סוציאליות ופצוי כספי ממועד סיום חופשת הלידה הראשונה ועד חזרתה של התובעת לעבודה התובעת טוענת כי הנתבעת עכבה את חזרתה לעבודה מיום 1.11.14 עד ליום 11.1.15 ומשכך הינה זכאית לשכר עבודה, זכויות סוציאליות ופצוי בגין תקופה זו. הצדדים מאשרים את קיום הפגישה שיזמה הנתבעת בחודש אוגוסט, במהלכה סיכמו על מועד חזרתה של התובעת לעבודה בתאריך 1.11.14.

לפיכך התובעת זכאית לפצויי פיטורים לאחר שהתפטרה לרגל טפול בילד בסך של 40,500 ₪ (בהתאם לחישוב שבכתב התביעה ולא בסיכומים).

התובעת זכאית לתשלום בגין אי מתן הודעה לעובד ע"ס 5,000 ₪.

...

טענות התובעת בדבר הרעת תנאים - נדחות.

טענות התובעת בדבר סירוב הנתבעת להחזיר את התובעת לעבודה בתום חופשת הלידה הראשונה ופגיעה במעמדה - נדחות.

טענות התביעה בעניין הלנת פיצויי פיטורים - נדחות.

בהמשך, כאשר התובע הופנה לכך שבכתב התביעה נטען שהתפטר עקב אי תשלום שכר או זכויות (סעיפים 24 – 27), התובע טען שהתפטר בגלל שתי הסיבות – "התפטרתי כי כאבה לי הרגל ולא קבלתי תשלום על החודש האחרון" (שם שורות 24 – 25).

אמנם הוצג מיסמך רפואי נוסף (נספח ד' לתצהיר התובע), אך הוא מחודשים רבים לאחר התפטרותו (29.9.16) וגם הוא אינו תומך בגירסת התובע (נרשם בו – "ביקור ראשון עם כרטיס", ענין שיכול לרמז על העדר רצף טפולי).

סוף דבר – התביעה נדחית בעיקרה ועל הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים: הפרישי שכר חודש מרץ 2016 בסך 1,045 ₪ בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.2016 ועד התשלום בפועל; הפרישי הבראה בסך 378 ₪ בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.2016 ועד התשלום בפועל; הפרשים בגין חלק המעסיק בתגמולים בסך 1,116 ₪ בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.2015 ועד התשלום בפועל; פיצויים בגין אי מתן הודעה בכתב על תנאי עבודה בסך 2,000 ₪ בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.2016 ועד התשלום בפועל.

...

מאחר שאין חולק שלא הוצגה הודעה בכתב כאמור ואף לא נחתם עם התובע חוזה עבודה בכתב, דין התביעה ברכיב זה להתקבל.

התביעה לפיצויים בגין "הפרת חובת תום הלב המוגברת" נדחית מאחר שאין לה עיגון בדין ולא מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות פסיקת סכומים נוספים לתובע, מעבר לזכויותיו על פי משפט העבודה המגן.

סוף דבר – התביעה נדחית בעיקרה ועל הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים: הפרשי שכר חודש מרץ 2016 בסך 1,045 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.2016 ועד התשלום בפועל; הפרשי הבראה בסך 378 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.2016 ועד התשלום בפועל; הפרשים בגין חלק המעסיק בתגמולים בסך 1,116 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.2015 ועד התשלום בפועל; פיצויים בגין אי מתן הודעה בכתב על תנאי עבודה בסך 2,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.2016 ועד התשלום בפועל.

הנתבעים בכתב הגנתם טענו כי בכל הנוגע לתקופת העבודה הראשונה, קרי טרם רכישת מניות הנתבעת 1 על ידי התובע, שולם לתובע שכר שעתי וזכויות סוציאליות בהתאם לתנאי ההיתקשרות שסוכמו ביניהם, ובכל הנוגע לתקופה השנייה, קרי לאחר רכישת מניות הנתבעת 1 על ידי התובע, שכרו של התובע שולם לו בהתאם להסכמת הצדדים שהיו כולם שותפים לבעלות בחברה.

אשר לתנאי השני - קיומו של קשר סיבתי בין ההרעה המוחשית/ הנסיבות שבגינן אין לידרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו לבין התפטרות התובע – השתכנענו מעדויות הצדדים ומהתכתובות ביניהם בזמן אמת (נספח ז' לתצהיר התובע), כי התובע אכן התפטר בשל אי תשלום שכרו וזו הייתה הסיבה שהובילה להתפטרותו.

טרם נעילה נציין באשר לפצויי הלנה לרבות פצויי הלנת פצויי פיטורים, שלטעמנו עולה ממסכת הראיות כי בנסיבות התפטרותו של התובע, אכן הייתה מחלוקת של ממש על עצם הזכאות של התובע לפצויי פיטורים וכן לעניין הסכמת הצדדים על אי תשלום/עיכוב השכר ותוקפה, לאור כובעו של התובע כבעל מניות מחד וזכויותיו כעובד מנגד.

...

אף לא מצאנו שיש ממש ביתר טענות הצדדים ובכלל זה טענות הנתבעים לעניין השתק, ויתור ומניעות שאף נראה כי נזנחו במסגרת הסיכומים.

עוד נציין כי לא מצאנו שיש לקבל את טענות הנתבעים באשר לשכר הברוטו של התובע, אשר עמד לטענתם על 6,452 ₪ שכן סכום זה ננקב לראשונה על ידי הנתבעים במסגרת סיכומיהם ומלבד הכחשה כללית וגורפת לא טענו הנתבעים לגופו של עניין עד לשלב הסיכומים.

סוף דבר על הנתבעת 1 לשלם לתובע את הסכומים כדלקמן: סך של 1,760 ₪ עבור הפרשי שכר.