זכאות לפיצויי פיטורים לעובד שהמשיך לעבוד מעבר לגיל פרישה

למסקנה זו הגיע בית הדין מהטעמים הבאים: לא הוצגו ראיות על כך שהמשיב קיבל, קודם לסיום ההיתקשרות עם הבניין, את המכתב המדובר ובו ההצעה לשבוץ קונקריטי במקום אחר, וגם מנהל החברה מר תמיר מינץ שהעיד מטעם המבקשים לא ידע להסביר מדוע אישור מסירה לא הוגש, ואף העד שלטענתו מסר למשיב את המכתב אישית לא העיד; התקבלה עדותו אמינה של המשיב לפיה קיבל את המכתב רק לאחר סיום ההיתקשרות עם הבניין, וכי הדבר נודע לו רק מהדיירים, ולא מהחברה עצמה; בתצהיר מינץ לא היתה כל היתייחסות לכך שהוצעו למשיב הצעות להמשך עבודה מעבר לאלה שנכללו באותו מכתב; החברה לא הגישה כל ראיה המעידה על תוכן של שיחות שהיו לה, לטענתה, עם המשיב בקשר לסיום העבודה והצעות השיבוץ.

בית הדין הוסיף וקבע, כי גם בהנחה שהמבקשת הוכיחה את טענותיה, הדבר לא היה לסייע לה, לאור הפסיקה לפיה "...כאשר עובד ממשיך באותו מקום עבודה, חרף חילופי מעסיקים, העובד יהא זכאי לתשלום פצויי פיטורים מהמעביד הראשון, אפילו אם הוא סרב להצעת עבודה חלופית" (ע"ע (ארצי) 32805-11-11 אופק-בליוזר (8.7.13)).

כן נטען כי שגה בית הדין קמא כאשר הרים מסך כלפי המבקש בהעדר ניתוח סוגיית הידיעה או הקשר כלשהוא בינו לבין החברה, פרט לעובדה שהנו בעל המניות בה, וגם בהעדר היכרות בין המבקש לבין המשיב; וגם אם אי העברת נכויים לקרן הפנסיה היא עילה מספקת להרמת מסך, במקרה דנן המשיב לא היה זכאי להפרשות לפנסיה מאחר שעבר את גיל פרישה, ומכל מקום, הואיל ומדובר באקט קצוני, היה על בית הדין לבחון את יתר הרכיבים; שעה שקיימת מחלוקת בדבר זהות המנהלים והבעלים של החברה, ומעמד המבקש, לא ניתן להורות על הרמת מסך, ועל המשיב היה לפרט את מעורבות המבקש בניהול החברה או בהתנהלותו אל מול עובדיה.

עוד נטען כי לא היה מקום לפסוק לזכות המשיב פצויי פיטורים, מאחר שהוא הצהיר שאכן נתנו לו הצעות חלופיות לשבוץ למקום עבודה אחר; מתלושי השכר עולה כי המשיב קיבל דמי חגים; המשיב הודה כי מקבל קצבת פנסיה מפאת גיל פרישה ולכן לא היתה כל חובה להפריש לו פנסיה.

...

בנסיבות אלה נראה לי כי האיזון הראוי בין האינטרסים של הצדדים בשלב זה הוא לעכב, ביחס למבקש בלבד את עיקר פסק הדין.

זאת, בכפוף לכך שהמבקש ישלם למשיב סך 10,000 ₪, ויתרת הסכום הפסוק, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כפי שנפסקו על ידי בית הדין עד ליום מתן פסק הדין יעוכב (להלן – הסכום המעוכב), באופן שהמבקש יפקיד בקופת בית הדין את הסכום המעוכב או ערבות בנקאית בגובה הסכום המעוכב, עד ליום 11.8.19.

סוף דבר - הבקשה מתקבלת בחלקה כאמור בסעיף 14 לעיל.

ביחס לתפקידים המכונים על ידי הבנק "תפקידי הקף" (בשונה מ"תפקידי ליבה") אליהם הגיעו בעבר בעיקר מועמדים מקרב האוכלוסייה הבוגרת, נחתם ביום 18.2.80 (ותוקן בשנת - 1988, נוכח המעבר לשבוע עבודה מקוצר במשק), הסכם קבוצי מיוחד (הידוע בכינויו "הסכם הקשישים" להלן גם: "הסכם 1980"), העוסק בקליטתם של עובדים מבוגרים מעל גיל 55, והמסדיר את תנאי עבודתם בתפקידים אלו.

על כן, ככל שלא יתקבלו טענותיה ביחס לזכאותה להחשב כ"עובדת קבועה", מבקשת התובעת, כי ייקבע שהיא הייתה זכאית להמשיך בעבודתה עד גיל 72, ומכאן כי היא זכאית לפצוי בגין הזכויות הכספיות שנמנעו ממנה עקב הוצאתה לפרישה בגיל הפרישה החוקי.

לאור האמור, אני קובע כי התובעת לא היתה זכאית להחשב כ"עובדת קבועה", וכי יש לדחות את כל רכיבי תביעתה בהם היא עותרת להשוואת מעמדה למעמד של "עובדת קבועה". הליך הפיטורים: הכלל הבסיסי, כי פיטורים (ובכלל זה פיטורי צימצום) במקום עבודה פרטי, הם זכות המעסיק, במסגרת הפררוגטיבה הניהולית הנתונה לו, והם חלק מזכות הקניין שלו.

...

לאור האמור, אני דוחה את טענת התובעת, כי הבנק לא פעל במאמץ כנה וסביר למצוא לה תפקיד חלופי, בטרם החליט לסיים את העסקתה.

כללו של דבר, הגעתי לכלל מסקנה כי לא נפל פגם בהליך פיטורי התובעת.

סוף דבר: תביעתה של התובעת על כל רכיביה- נדחית.

(1) פרש מהשרות לאחר שהגיע לגיל 60; (2) תקופת שרותו בפועל היתה 35 שנים לפחות; (3) הוא זכאי לקיצבת פרישה בשיעור המירבי, או היה זכאי לה לולא נסתיים שרותו בפטירתו, יהיו הוא או שאירו, לפי הענין, זכאים לפצויי פיטורים, אף אם פרש מהשרות מרצון, בשל תקופת השרות העודפת על תקופת השרות המזכה אותו בקיצבה בשיעור המירבי, או שהיתה מזכה אותו כך לולא נסתיים שרותו בפטירתו, או על 35 שנים של שירות בפועל, הכל לפי הארוכה שביניהן.

בהתאם נפסק כך: "כאשר קיימת הסכמה מפורשת להעסקה לאחר גיל הפרישה, ראוי לטעמינו כי שנות העסקה אלה תבואנה במניין השנים למענק שנים עודפות. במצב דברים זה ניתן לראות בהסכמת הצדדים להעסיק את העובד לאחר הגיעו לגיל פרישה כמקפלת גם הסכמה כי העובד יהא זכאי בגין העסקתו לכלל ההטבות והתמריצים הנילווים לכך, וכי תנאי העסקתו לא ייגרעו או יישחקו עקב כך. מכל מקום, תוצאה אחרת תביא ליצירת פער בלתי מוצדק בין עובדים המבוטחים בפנסיה תקציבית לבין עמיתיהם המבוטחים בקרן פנסיה ותיקה או בקרן פנסיה צוברת חדשה, ואשר העסקתם נמשכת לאחר גיל הפרישה". (הדגשה הוספה – א.א.) בהמשך עמד בית הדין על כך שבעניינם של רבני השכונות מצב הדברים שונה – מצד אחד המשיכו בעבודתם בפועל "ויש טעם בטענה כי משהועסקו בפועל אין מקום לצמצם את זכותם למענק" ומצד שני המשך העסקתם מעבר לגיל פרישה היה מכוח עיקרון ההתמדה, בנגוד להנחיות שנתנה המדינה כרגולטור למועצות הדתיות ולא מכוח הסכמה קונקרטית.

כך, בסעיף 11 לכתב ההגנה מטעם המדינה, בפרק שכותרתו פתח דבר, הוצגה תמצית המחלוקת בתיק זה כך: "לעמדת המדינה, אין מכוחו של ה'נוהג' המקנה מענק שנים עודפות גם לרבני ערים, כדי לסטות מההסדר העומד בבסיס המענק בגין שנים עודפות, המגביל את התקופה בגינה ישולם המענק ולהטיל על הקופה הציבורית נטל ניכר, כפי שמבקש התובע לטעון בתביעתו. מדובר ביישום ראוי, המשקף את האיזון בין מתן האפשרות, המיטיבה כשלעצמה, להמשיך לכהן ולהשתכר לאחר גיל פרישה הקבוע בחוק במשך שנים רבות כרב עיר, לבין הענקת פיצוי בגין שנות עבודה בפועל, אשר אינן מניבות קצבה." (הדגשה הוספה – א.א.) בסעיף 53 לאותו כתב הגנה נטען כי: "....חוק הגימלאות כלל אינו חל (באופן ישיר) או הוחל (באופן עקיף, מכח הסכמים) על רבני ערים. ברם, מכח נוהג רב שנים הוא "אומץ" ע"י המועצות הדתיות ומיושם גם לגבי רבני ערים.

...

המדינה טענה כי יש לדחות את התביעה נגדה מחמת העדר יריבות והעדר עילה, בהיות המועצה מעסיקתו הבלעדית של המשיב.

ודאי אין להיעתר לטענה כזו העולה לראשונה בערכאת הערעור ושעה שהמועצה כלל לא הגישה תצהיר מטעמה.

ערעור המועצה על שיעור ההוצאות אף הוא דינו דחייה, משפסיקת הוצאות היא עניין הנתון לשיקול דעתה הנרחב של הערכאה הדיונית ואין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בה אלא במקרים חריגים ולא מצאנו כי מקרה זה נמנה עליהם.

סוף דבר לאור האמור הערעור נדחה.

בנסיבות אלה הוא תובע פיצוי בגין פיטורין שלא כדין המורכבים מפיצוי ממוני בשל אבדן הישתכרות עד הגיעו לגיל פרישה, ומפיצוי בגין עגמת נפש; עוד טוען התובע כי בהתאם למוסכם עמו זכאי לפצויי פיטורין בשיעור 200% ביחס לתקופת העבודה עד סוף 2009.

מעבר לאמור יאמר כי יש ממש בטענת הנתבעת לפיה התובע לא עמד בנטל המוטל עליו בהתאם לסעיף 9(א)(2) לחוק האמור, ולמעשה לא נעשה ולו נסיון להיתמודד עם הטענות של מר גיל כלפיו בדבר חוסר תיפקוד ביצועי מספק וטענות בדבר ליקויים בעבודה בתחומים שציין הלה.

ההוצאה לחופשה ממושכת טרם סיום יחסי העבודה, הייתה חלק מההסדר שבקש מר גיל ליישם – ר' ס' 4 לנספח ו' לתצהיר התובע – "ובכל אופן המלצתי נמרצות בפני שיוסי שינצל את הימים העומדים לרשותו וירשה לעצמו לקחת חופשה ממושכת, כבר בתקופה הקרובה. הדבר יכול לעזור גם ב"נקוי ראש" ובמחשבה צלולה לצורך קבלת החלטות על ההמשך".

...

דמי הבראה התובע זנח טענתו ביחס לרכיב דמי הבראה (גם בסכומיו), ולכן התביעה בגין רכיב זה נדחית.

סיכום הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: פיצויים בגין הפגמים בהליך הפיטורים בסך של 45,000 ₪.

אשר לענין ההוצאות – תביעת התובע ברכיבים משמעותיים נתקבלה ובכלל זה הטענה ל200% פ"פ שההגנה בקשר אליה, כך מצאנו, נהגה בחוסר תום לב), אף כי לא החלק המכריע של סכומה הכספי.

אשר לפרשנות הסכם 2014 - 40.1 ודוק, סעיף 56 להסכם 2014 עניינו "פצויי פיטורים ותגמולי פרישה מוקדמת", כאשר סעיפים 56.1, 56.4.1 ו- 56.5.1 להסכם קובעים כי כל עובד קבוע בדור א' אשר עבודתו הופסקה על ידי החברה זכאי לפצויי פיטורים מוגדלים (כאשר שיעור הפצוי כפוף לשנות הותק בחברה) או לתגמולי פרישה מוקדמת (אם נמצא בטווח הגילאים 60-67 לגבר ו 57-64 לאישה)(להלן- חלון הגילאים).

ואכן, "כנגד זכות העובד לבקש את המשך קשר העבודה, קמה חובה על המעסיק להפעיל שיקול דעת ראוי ופרטני במענה לבקשה זו...להקשיב בנפש חפצה, ולשקול בתום לב, בקשה עניינית של עובד להארכת תקופת עבודתו". ויודגש, כי "אין משמעות הדבר כי המעסיק מחויב להענות לבקשה, אלא רק לשקלה בכובד ראש בהיתחשב בכלל הנסיבות הרלוואנטיות. בין יתר השיקולים ... האם יש חשש אובייקטיבי שכישוריו פחתו עם הגיל...שיקולים מערכתיים של מקום העבודה ... קשיים כלכליים...". חזוק לפסק בעיניין ויינברגר בהקשר זה ניתן למצוא בפסק הדין בעיניין גביש, שלפיו "החוק אינו כופה על עובד לפרוש מעבודה בהגיעו לגיל מסוים, אלא מאפשר לעובד ולמעסיק להסכים כי העובד יפרוש מעבודתו בשלב מאוחר יותר ואף מחייב את המעסיק לשקול את המשך העסקתו של עובד מעבר לגיל הפרישה, אם העובד ביקש זאת." אכן, בחודש יוני 2019 התובעת ביקשה להמשיך לעבוד (ע' 5 ש' 3-6).

...

במקרה דנא לא נתבע סעד מכוחו של חוק היסוד הנזכר ולפיכך דין התביעה בעניין חוק הגנת הפרטיות להידחות על הסף.

דא עקא, החברה לא פגעה בפרטיותה של התובעת כלל ועיקר ולא מצאנו כי זו נהגה בחוסר תום לב כלפיה.

סוף דבר אשר על כן, דין התביעה להידחות על כל סעדיה.