לאחר שכובתה האש על ידי שרותי כיבוי והצלה, נגרר הרכב למגרש של מר סלים מועד, בנצרת, שם התלקחה האש שוב, כעבור מספר שעות.
לסיום, טוענים הנתבעים, כי יש לדחות את התביעה כנגדם, אולם ככל שתתקבל, הרי שיש להפחית מהנזק, את שיעור ההישתתפות העצמית בה היה על התובעת לשאת, וכן את סכום פרמיית הביטוח שהיה עליה לשלם בגין הפוליסה ושלא שולמה, שכן חלק מהשיקים שמסרה לא כובדו מחמת א.כ.מ.
ולחילופין, מאחר ובינם לבין "אריה" מתקיימים יחסי שליחות, כמשמעותם בחוק השליחות, התשכ"ה-1965, על "אריה", כצד ג', לשפותם ו/או לפצותם בגין כל נזק אשר יחוייבו בו.
בכתב הגנתה להודעת צד ג', טענה אריה, כי דין התביעה, וההודעה נגדה להידחות על הסף, שכן מיתקיים השתק פלוגתא לגבי עילת תביעה על פי פוליסה, משנדחתה התביעה המקורית שהגישה התובעת כנגדה, מחמת היתיישנות.
מכאן, באם לא תוכח גרסת התובעת, כי פנתה לנתבעים ושילמה להם גם בעבור הביטוח המקיף לרכב לפני קרות מקרה הביטוח, ולגרסתה בחודש 01/99, כי אז יש לדחות את התביעה, מחמת שלא הוכחה כל עילה נגד הנתבעים וכפועל יוצא, תידחה אף ההודעה לצד השלישי.
מידת ההוכחה הנוהגת במישור האזרחי, היא "הטיית מאזן ההסתברות" לזכותו של הנושא בנטל השיכנוע, כאשר נטל השיכנוע מבטא את חובתו של בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו על פי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". אי-עמידה בחובה זו משמעה, דחיית הטענות (י. קדמי, על הראיות, הוצאת דיונון, תש"ע-2009, חלק רביעי, ע' 1719 - להלן: "קדמי").
התובעת טענה, כי בשל מחדלי הנתבעים לא הונפקה הפוליסה לרכב במועד, וכי העובדה, כי שילמה סך של 48,000 ₪ בעבור הביטוחים, תומכת בגירסתה, לפיה שילמה בעבור ביטוח מקיף לשנה, שהרי בעבור ביטוח מיום 4.04.99, היתה נידרשת לשלם פחות.
בטענתה לתשלום עבור הביטוח המקיף לרכב החל מיום 1.01.99, נסמכת התובעת על עדות מנהלה; על תעודת ביטוח החובה שהונפקה לרכב, ועל הצעת הביטוח מטעם הנתבעים (נספחים א' ו-ז' לת/1).
...
משכך, מתחייבת המסקנה, כי בעת קרות מקרה הביטוח, הרכב לא היה מבוטח, ולא הייתה על הנתבעים חובה לדאוג להנפקת פוליסת ביטוח מקיף לרכב.
אשר-על-כן, דין התביעה להידחות.
פועל יוצא, דין ההודעה לצד ג' להידחות אף היא.