זכאות לפי חוק השבות לתושבת מדינה בדרום אמריקה

באי-כח התובע מוסיפים ומדגישים כי, מאחר שהתובע עלה לישראל לפני חוק השבות, חלה עליו הוראת ס' 4 לאותו חוק, הקובעת: "תושבים וילדים,

מהראיות שלפני עולה כי חיילי מח"ל (בהבדל מחיילי גח"ל), גוייסו כמתנדבים למלחמה מארצות כמו ארה"ב, קנדה, אנגליה, אפריקה הדרומית, צרפת וכד'.

באי-כח התובע מדגישים, כאמור לעיל, את תוכנו של ס' 4 לחוק השבות, אשר קבע: "כל יהודי שעלה לארץ לפני תחילת תוקפו של חוק זה, וכל יהודי שנולד בארץ בין לפני תחילת תוקפו של חוק זה ובין לאחריה, דינו כדין מי שעלה לפי חוק זה". לפי סעיף זה מדגישים באי-כח התובע, מאחר שהתובע עלה ארצה בחודש מרץ 1949, הרי לאחר החוק נחשב הוא כעולה לכל דבר וענין.

ב"כ התובעים הפנו לדברי חבר הכנסת זרח ורהפטיג, בדיון שהתקיים בכנסת בהצעה לתיקון חוק השבות (דברי הכנסת כרך 15 עמ' 823): "חוק השבות בא לקבוע עיקרון שכל עם ישראל בעולם כולו יש לו חלק ונחלה בישראל וכאשר אדם מישראל רוצה לחזור למולדתו לישראל, הוא איננו בבחינת מהגר אלא בבחינת שב למולדתו... מכאן שיהודי החוזר למולדתו חוזר הוא בזכות ולא בחסד. ואם זוהי זכותו, אין לנו שום זכות למנוע ממנו את האפשרות לחזור למולדתו". ובמגילת העצמאות נאמר לענין זה - "מדינת ישראל תהיה פתוחה לעליית יהודים ולקיבוץ גלויות". ניתן, איפוא, לדבר על הפרת החובה (ההתרשלות), וכאמור לעיל, גם על נזק שניגרם בעקבותיה, ובכך מתקיימים כל יסודות העוולה.

הדיון שם מלמד כי העיסוק בנושא זה במשפט האמריקאי ובמשפט האנגלי הוביל גם לאפשרות של פסיקת פיצויים עונשיים, במיוחד כאשר הנתבעים פעלו מתוך כוונה רעה, פזיזות או אדישות לזכויות, והוביל גם לבחינת השאלה באיזו מידה צריכה פסיקת הפיצויים להיות נאמנה להוכחה קונקרטית של נזק.

...

לסיכום התובע עלה לארץ ממרוקו בשנת 1949 והתגייס לצה"ל. לאחר שחלה במחלת נפש, וכשהוא חסר אונים בשל המחלה, הובל ע"י אנשי משרד הביטחון לצרפת.

סוף דבר לאור האמור, אני מקבלת את התביעה נגד נתבעת 1, וקובעת כי זו תשלם לתובע פיצוי בסכום של 1,350,000 ש"ח (מהיום).

התביעה כלפי נתבעת 2 נדחית, ללא צו להוצאות.

בחודשים מאי וספטמבר 1997 הוגשו נגד העותר בארצות-הברית שני כתבי-אישום על-ידי התביעה הפדרלית במחוז הדרומי במדינת ניו-יורק.

זאת כדי למנוע ניצול של חוק השבות, המעניק לכל יהודי העולה לישראל את הזכות להפוך לאזרח המדינה ותושב בה, להפיכת ישראל לארץ מקלט לעבריינים יהודים מרחבי העולם.

אכן, כאשר אזרח ישראלי רכש את אזרחותו לפי חוק השבות לאחר ביצוע העבירה הנטענת, ישראל לא תיחשב בהכרח כמדינה שבה הוא תושב.

האם במשך פרק זמן זה של כשנה וחצי, בין עליית המבקש ארצה לבין הגשת בקשת ההסגרה, הפכה מדינת ישראל למרכז חייו של המבקש? האם שהותו בה היא במסגרת השתקעות קבע בישראל? האם ביום הגשת בקשת ההסגרה היה "תושב ישראל" במובן סעיף 1א' לחוק ההסגרה? אין עוד מחלוקת על כך, שהמבקש בא מארצות הברית ארצה בשל המלטות מאימת הדין, דהיינו מאימת קיום הליך פלילי נגדו שם. המבקש הכחיש אמנם בעדותו בבית המשפט המחוזי כי ידע על תוכן מגעיהם של באי כוחו עם שילטונות המשפט האמריקאים; כי ידע שעומדים להגיש נגדו כתב אישום; וכן כי שילטונות התביעה בארצות הברית מתכוונים לידרוש שהעונש שיוטל עליו יהיה מאסר בפועל.

...

אף אני, בכל הכבוד, סבור, כי המדינה לא הביאה לפני בית המשפט המחוזי ראיות כלשהן שבכוחן לסתור את חזקת התושבות של העותר, בעוד שהנסיבות העובדתיות אשר הוכחו, ושבפועל לא נשנו במחלוקת, אף חיזקו את המסקנה כי העותר היה ל"תושב ישראל".

תכלית זו היא בוודאי רצויה, אך השגתה בעקיפין, במתן פרשנות צרה למושג "תושב ישראל", אינה מקובלת עליי.

המשנה לנשיא ש' לוין: כחברי, השופטים א' מצא וד' דורנר, אף אני סבור, כפי שסברתי בגלגול הראשון של הפרשה, כי במועד הגשת בקשת ההסגרה היה העותר "תושב ישראל". לפיכך, אני מצטרף לפסקי דינם.

לפיכך, נוצר מצב שבו בני הפלאשמורה שהגיעו לישראל לפי חוק הכניסה לישראל, בהיעדר זכאות לעליה על פי חוק השבות, אם הם נעשו תושבי ישראל לראשונה לאחר שהגיעו לגיל הקובע, ובשל כך לא היו מבוטחים לפי פרק י"א לחוק הביטוח הלאומי, לא היו מבוטחים גם לצורך ביטוח סיעוד, נוכח ההוראה שהיתה בפיסקה (4) להגדרת "מבוטח" לצורך ביטוח סיעוד, לפי סעיף 127פג לנוסח חוק הביטוח הלאומי מתשכ"ח וכן לפי הוראת אותה פסקה בסעיף 223 לחוק הביטוח הלאומי, כפי שהיה עד לתיקונו בחוק ההסדרים.

למרות האמור בדברי ההסבר להצעת חוק ההסדרים, הרי שנוסח החוק עצמו אינו מתייחס דוקא למי שהגיעו לישראל מאתיופיה (ייתכן שהמחוקק סבר שאין זה יאה לציין במפורש את מדינת המוצא כעילה למתן זכויות שונות בין תושבים שונים), אלא נקט לשון עקיפה ומרומזת, כשדיבר על מי שקבלו רשיון לישיבה בישראל מכח חוק השבות וכן סל קליטה.

סל הקליטה ניתן בעבר לעולים שעלו מארצות מזרח -ארופה, אמריקה הלאטינית וחלק ממדינות אפריקה ואסיה.

עולים מצרפת ודרום אפריקה זכאים לסל קליטה אם קיבלו מעמד עולה החל מ-1/1/2002.

...

חוסר השוויון הנובע מהוראות חוק השבות ככל שטענות התובעת מכוונות כנגד חוסר השוויון בין התובעת לבין אחרים הנחשבים "מבוטחים" לפי הפרשנות המילולית של הגדרת "מבוטח" בסעיף 223 לחוק הביטוח הלאומי, בשל היותם עולים שעלו לישראל לפי חוק השבות - אין אנו מקבלים את טענותיה.

לפיכך, כאמור, ככל שטענות התובעת בענין הצורך לראותה כ"מבוטחת" בביטוח סיעוד, נובעות מטענות כנגד ההוראה המקנה זכויות יתר לעולים לפי חוק השבות, אין אנו מקבלים את הטענות האמורות.

אי-התקינות של אותה תוצאה, לא היתה אמורה להביא למתן סעד לתובעת, אם היה מתברר שיש הצדקה לאבחנה בינה לבין בני הפלשמורה שהגיעו לישראל בהעדר זכאות לפי חוק השבות, אלא שבכל הנוגע לזכאות לביטוח סיעוד, ביטוח המאפשר מינימום של שמירת כבוד האדם לקשישים שכבר אינם מסוגלים לדאוג בעצמם לצרכיהם הבסיסיים ביותר - לא מצאנו הצדקה לאבחן בין התובעת לבין אחרים שאינם זכאים למעמד של "עולה" מכח חוק השבות.

בשל המסקנה שראיית התובעת כמי שאינה מבוטחת בביטוח סיעוד, בעוד אחרים שאינם זכאים לעלות לפי חוק השבות אך קיבלו סל קליטה בשל מדיניות עלומה הינה אפליה פסולה - יש לתקן את האפליה האמורה ולקבוע כי נכון לראות את התובעת כמי שזכאית להיות מבוטחת בביטוח סיעוד.

אשר על כן, אנו מקבלים את התביעה ומצהירים כי על המל"ל להתייחס אל התובעת כאל "מבוטחת" בביטוח סיעוד, ולבחון לגופה את שאלת זכאות התובעת לגמלת סיעוד.

טיעוני הצדדים: לטענת העורר, על הרשות להכירו בו כמי שעלה לישראל בשנת 1952, כיוון שהסיבה לדחיית מועד עלייתו לארץ נעוצה בדרישת המפעל הציוני להקמת תנועות נוער ביבשת דרום אמריקה כדי לעודד עליית נוער ציוני לארץ ישראל.

דיון ומסקנות: סעיף 3(1) לחוק נכי רדיפות הנאצים קובע כי אחד מהתנאים להכרה בנכות הוא שהטוען לנכות "עלה לישראל לפני יום כ"ב בתשרי תשי"ד (1 באוקטובר 1953) וביום כ"ט באדר ב' תשי"ז (1 באפריל 1957) היה ולאחר מכן נשאר אזרח ותושב ישראל". המשמעות היא שהמחוקק קבע מועדים ספציפיים להכרה בנכות על פי חוק זה עקב הסכם השילומים שנחתם עם מדינת גרמניה (אזכור לכך ניתן לראות בסעיף 3א לחוק נכי רדיפות הנאצים).

בבג"ץ 2597/99 תאיס רודריגז טושביים נ' שר הפנים, נח(5) 412 (2004), נדונה השאלה בדבר מהי "עליה" על פי חוק השבות, תש"י-1950 (להלן: "חוק השבות").

התייצבותו למשימה זו ראויה להערכה ומן ההיגיון והשכל הישר שאין להעניש את העורר בדבר חוסר ידיעתו כי יקום חוק שיסדיר את מעמד הנכים הזכאים לפיצויים מטעם המדינה, אשר לעתיד ימנע ממנו הכרה כנכה לפי החוק.

...

סיכום: מכל האמור לעיל, ולאחר דיון מקיף בנושא, אני נוטה לקבל את העמדה כי דחיית הבקשה על ידי המשיבה אינה עומדת בקנה אחד עם תכלית החוק אשר נדרשת להטיב עם הניצולים, וכן סוטה מעקרון ההגינות והצדק במקרה הנדון.

לפיכך, אני מורה על הכרתו של העורר כנכה על פי סעיף 3 לחוק נכי רדיפות הנאצים.

מקרה זה דומה בנסיבותיו לעניין פלד, וכפי שנפסק בעניינו: "אני סבור כי המדינה אינה יכולה להתנער מהנ"ל, וזאת משהמערער ציית ל"צו השעה", ו"לדין התנועה" וקיבל על עצמו משימה שהוטלה עליו על-ידי המדינה, והתנהגות אחרת של המדינה אינה צודקת ואינה ראויה, ולכן קמה מניעות כלפי המדינה מלטעון שהמערער אינה "עולה" בלשונו הפורמאלית של החוק".

טול דוגמה זו: תושב מדינת דרום-דקוטה שבארצות-הברית, עלה לישראל, שם במדינת מוצאו אין הנהג זקוק לרשיון.

על-פי חיקוק אסורה היתה כניסתם של סינים לארצות-הברית, זולת אם הצטיידו עוד בארץ מוצאם באשרה אמריקנית.

מן המפורסמות הוא, שיהודי הזוכה בהיתר יציאה מברית-המועצות מאבד עקב כך את אזרחותו, ונעשה אדם חסר אזרחות עד שמגיע לישראל ונעשה ישראלי מכוח חוק השבות.

אילו אמם היה כטענת באת-כוח המדינה, כאילו יש כאן שתי דרישות נפרדות ומצטברות, וכאילו גם מי שנהג כל ימיו בארץ מוצאו לא יהא זכאי לפטור אם אין לאל ידו להציג רשיון נהיגה-הייתי אומר שהוראת הצו בטלה היא מחמת אי-סבירות.

...

הגעתי למסקנה שהדין עם המערער.

עיקרון זה מחייב מעבר לזה, בהיותו ביטוי של כלל ההיתנהגות האוניברסלי, הנידרש בין אדם לחברו, וכן בין אדם לרשות, אשר-על-כן הוא חל גם במשפט הצבורי: בג"צ 135/75, 321/75, וראה סעיף 61(ב) לחוק הנ"ל. מן הטעמים האמורים סבור אני, שאין לשלול תקפה של הצהרה בענין דנן מיניה וביה.