זכאות לפדיון חופשה בגין עבודה בימי שישי

] ג. טענת קזוז הנתבעת שילמה לתובע עבור עבודה בשעות נוספות כספים ביתר, וזאת באמצעות פרמיות גבוהות, ומשכך, ככל שייפסקו לטובת התובע סכומים בגין עבודתו בשעות נוספות, עומדת לנתבעת הזכות לקזז את כל הכספים אשר שולמו לו ביתר בגין רכיב זה. כמו כן עומדת לנתבעת הזכות לקזז כספים שקבל התובע בגין עבודתו בימי שישי, כשלרוב כאמור לא עבד בימים אלה.

כפי שהראינו, די בעובדה זו על מנת להביא לדחיית התביעה ברכיב זה. בהתאם לחוק חופשה שנתית, עובד זכאי לתשלום פדיון חופשה שלא נוצלה רק בתום יחסי העבודה, ולא לפני כן. התובע טוען בהקשר זה, כי לאורך כל תקופת העסקתו הוא ביקש לצאת לחופשה, ובאופן תדיר מנהליו בנתבעת לא אישרו את יציאתו.

...

סוף דבר התביעה לתשלום גמול שעות נוספות מתקבלת בחלקה, באופן שהנתבעת תשלם לתובע הפרשי גמול שעות נוספות בסכום של 132,981 ₪.

התביעה לתשלום פדיון חופשה במסגרת הליך זה בלבד – נדחית.

הנתבעת תשלם בתוך 30 ימים מיום שיומצא לה פסק דין זה, את הוצאות התובע בסכום של 3,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום של 7,000 ₪.

בהתאם להקף העסקתו של התובע, זכאי הוא ברמה היומית לגמול עבור שעתיים נוספות ביום וכן לגמול ברמה השבועית עבור 5 שעות נוספות בגין עבודה בימי שישי לסירוגין, כך שמדובר ב-50 שעות נוספות בחודש בגובה 25% משכרו.

מר סולמי ישא בסכומים הבאים, שישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין – שכר עבודה בסך 13,600 ₪; פיצוי חלף הפקדות לפנסיה (חלק מעסיק) ופיצויי פיטורים בסך 10,368 ₪; חלף הודעה מוקדמת בסך 3,600 ₪; גמול עבודה בשעות נוספות בסך 4,500 ₪; פדיון חופשה בסך 3,600 ₪; דמי חגים בסך 2,400 ₪; פיצוי בגין אי הנפקת תלושי שכר בסך 5,000 ₪; פיצוי בגין אי מסירת חוזה עבודה/הודעה לעובד בסך 2,000 ₪; סך הכל: 45,068 ₪.

...

משכך, בהתאם לסעיף 26ב לחוק הגנת השכר עבר נטל ההוכחה והשכנוע אל כתפו בהקשר זה, אך הוא לא עמד בנטל זה. משכך, בהיעדר ראיה לסתור, אנו מקבלים את גרסת התובע בכל הנוגע לשעות עבודתו.

טענת מר סולמי נדחית שכן התובע קיבל את שכרו על בסיס יומי, לא הוכח אם אכן קיבל שכר בימי החג היהודיים וממילא לא הוצגו בפנינו דוחות נוכחות של התובע והנטל להוכיח אם התובע נעדר בימים הסמוכים לימי החג שלא בהסכמת המעסיק מוטל על המעסיק (ע"ע (ארצי) 778/06 מטיאשצ'וק – שלג לבן (1980) בע"מ, ניתן ביום 28.5.07), וכאמור היא כלל לא הרים אותו.

בענייננו, לא הוצגה בפנינו ראיה כי מר סולמי פעל כמתחייב ממנו ועל כן יפצה את התובע עבור שני רכיבים אלה בסך של 2,000 ₪ סה"כ. סוף דבר התביעה כנגד מר סולמי מתקבלת בחלקה, כאמור לעיל.

בתביעתו טוען התובע כי הוא זכאי בגין מה שהוא מחשיב כתקופת עבודתו ובגין סיומה, לתשלום ברכיבים: הודעה לעובד, פצויי פיטורין, הודעה מוקדמת, פיטורין שלא כדין והיעדר שימוע, הפרשות לפנסיה, דמי חגים, דמי הבראה פדיון חופשה שנתית, ימי מחלה, תשלום מיוחד בגין עבודה בימי מנוחה-חמישי-ששי, ופצוי בגין אי מסירת תלושי שכר.

תשלום מיוחד בגין עבודה בימי מנוחה-חמישי-ששי, התובע טוען לזכאות לתשלום בגין עבודתו בימי מנוחה שבועית שהוא מחשיב כחמישי ושישי ובגין כך טוען לזכאות של שווי ש50% נוספים לערך יום עבודה.

...

אף שלא שוכנענו כי התובע ביקש תלושי שכר (כגרסתו- ר' בין היתר רישת עמ' 9 לפרוטוקול), ויותר מכך מצאנו, בין היתר נוכח התרשמותנו שמאז החל לעבוד כמורה העדיף שלא ידווח עליו לביטוח לאומי ע"י המטחנה (ר' לענין זה תשובתו לשאלה בעמ' 9 ש' 32 "ז"א משום מקום הוא התחיל לשלם עליך ביטוח לאומי ולהוציא שכר. ת. בשנת 93 עבדתי בבי"ס. יכול להיות שזו הסיבה של כאמל להפסיק לשלם ביטוח לאומי. בגלל שעבדתי שם. ההנחה שהוא צריך לשלם אני לא יודע למה הוא לא שילם?" גרסה זו היתה בלתי מהימנה בעיננו, לנתבע (או לאביו המנוח) לא היתה שום סיבה עניינית להפסיק לשלם עבור התובע ככל שהמשיך לעבוד באותו היקף- גם אם במתכנות שונה- כגרסתו- מאז החל ללמד בבי"ס. לתובע ודאי היתה סיבה להמנע מדווח על עבודה נוספת על כל עלויות המס בגין כך. ר' גם עדותו בעמ' 12 ש' 28 ואילך, ממנה עולה כי נמנע מלדווח על עבודתו הנוספת למשרד החינוך על מנת לקבל היתר לעבוד בה, והתשובה כי "לא אמרתי להם . העיקר הוא שהפסיק לשלם עלי ביטוח לאומי ברגע שהתחלתי לעבוד במשרד החינוך". ברי אם כן של מי המוטיבציה להפסיק בדווח.

סוף דבר הנתבע ישלם לתובע- פיצויי פיטורין בסך של 89,800 ₪.

לא מצאנו לחייב את הנתבע בפיצויי הלנה ככל שהיתה אפשרות לחייב בהם שכן מצאנו כי היתה מחלוקת כנה בסוגית אופי מערכת היחסים ואף ביחס להיקף המשרה, כמו גם בנסיבות החיוב בפיצויי פיטורין כמפורט לעיל.

ביום 29.5.2022, הגיש התובע כתב תביעה מתוקן בו עתר לתשלום פיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי העסקה, פדיון חופשה, פיטורים שלא כדין, העידר שימוע, העידר הודעה מוקדמת, השלמת פצויי פיטורים (עקב פיטורים), שכר עבודה בגין חודש נובמבר 2020, שכר בגין ימי עבודה בימי שישי בתוספת החזרי נסיעות, נכויים שלא כדין, אי ביצוע הפקדות לקרן פנסיה, פצויי פיטורים, דמי הבראה, דמי חגים, פצויי ללא הוכחת נזק בגין אי עריכת תלושי שכר, וכן פיצוי בגין עוגמת נפש והפרת חובת תום הלב בהעסקתו.

לפיכך, עבור השנים 2019 ו-2020 זכאי התובע ל-16 ו-13.7 ימי חופשה ברוטו, בהתאמה (עבור שנת 2019 זכאי העובד למלוא ימי החופשה המגיעים לו על פי חוק, עבור שנת 2020 תחשיב ימי החופשה : 16 ימי חופשה*206 ימי עבודה בפועל/240).

...

חרף קביעתי לעיל ולפיה התובע התפטר מהעבודה ולאחר שבחנתי טענות הצדדים ועיינתי בראיות שהגישו הצדדים, הגעתי אפוא למסקנה שדין טענת הקיזוז להידחות.

משטענה זו הועלתה לראשונה רק בסיכומי הנתבע, היא נדחית.

סוף דבר על כן, על הנתבע לשלם לתובע בתוך 30 יום את הסכומים הבאים: פיצוי לפי חוק הודעה לעובד בסך של 1,500 ₪; הפרשי פדיון חופשה שנתית בסך של 2,821 ₪; הפרשי שכר בגין חודש 11/20 בסך של 3,033 ₪; הפרשי הפרשות לפנסיה ולפיצויים והשבת ניכוי שלא כדין בסך של 22,764.11 ₪ ; הסכומים האמורים, יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום יחסי עבודה (9.11.2020) ועד למועד התשלום בפועל.

עם זאת, לפי ההלכה הפסוקה [ע"ע (ארצי) 547/06 משה כהן – ויליאם אנויה (8.10.2007) (להלן – ענין אנויה)] לאחר סיום יחסי עובד ומעסיק, העובד זכאי לפדיון ימי החופשה שהיה זכאי לקבל בשלוש השנים האחרונות להעסקתו בצרוף הימים שנצברו לזכותו בשנה השוטפת וזאת על יסוד הוראת סעיף 7 לחוק חופשה שנתית.

[71: חישוב הפדיון נעשה לפי השכר האחרון בסך 8191.36 ₪ לחלק ל – 24 ימים (מאחר שעבד בימי שישי לסירוגין) ובסך 341.3 ₪ ליום.

...

] על יסוד כל האמור שוכנענו שהנתבעת פיטרה את העובד לאלתר בסוף חודש אוגוסט 2019 ולפיכך, התובע זכאי להשלמת פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין (העדר שימוע) כמפורט להלן.

בנסיבות אלו, בהן הנתבעת דאגה להסעה למקום העבודה ובחזרה ממנו, התובע אינו זכאי להחזר הוצאות נסיעה והתביעה ברכיב זה – נדחית.

סוף דבר הנתבעת מתקבלת ברובה, כך שהנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 ימים את הסכומים הבאים: הפרשי שכר בסך 5,655 ₪; חלף הפרשות לקרן השתלמות בסך 14,504 ₪; פדיון חופשה בסך 19,113 ₪; דמי הבראה בסך 17,451 ₪; שי לחג בסך 1,095 ₪; פיצוי בגין הפרשות פנסיוניות בחסר בסך 15,043 ₪; פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך 5,000 ₪; תמורת הודעה מוקדמת בסך 8,200 ₪; פיצוי בגין פיטורים שלא כדין 5,000 ₪; השלמת פיצויי פיטורים בסך 10,962 ₪.