דיון והכרעה
לאחר שבחנו את טענות הצדדים, העדויות ושאר הראיות אשר הונחו בפנינו, מקובלת עלינו עמדת המוסד כי העבודה שביצעה התובעת בחברה אינה בגדר "עבודה מועדפת ועבודה נידרשת" בהתאם להוראות החוק, ולכן התובעת אינה זכאית לתשלום מענק עבודה מועדפת.
.
(ב) מבוטח שמתקיימים בו כל אלה, זכאי למענק כאמור בסעיף קטן (ג):
(1) אילו היתקיים בו האמור בסעיף 163(א), הוא היה זכאי לדמי אבטלה; לענין זה, יראו חייל כזכאי לדמי אבטלה, אף אם לא השלים את תקופת האכשרה כאמור בסעיף 161;
(2) הוא עבד ששה חודשים לפחות, מתוך שנתיים מיום שיחרורו משירות סדיר על פי חוק שירות ביטחון, למעט שירות צבאי לפי התחייבות לשירות קבע, בעבודה מועדפת והוכיח להנחת דעתו של פקיד התביעות כי עבד כאמור בעבודה מועדפת; במניין השנתיים האמורות לא יובאו בחשבון ימים שבהם שירת המבוטח בשירות מילואים כהגדרתו בחוק שירות המילואים, התשס"ח-2008;
.
...
כמו כן, משקבענו כי התובעת לא עבדה במפעל תעשייתי ולא עסקה בעבודה שיש בה משום ייצור מוצר, אף אם היה מדובר בעבודה בלתי מקצועית, לא מתקיימים בתובעת שאר תנאי הסעיף האמור בדבר "עבודה בלתי מקצועית בתעשיות הבניה, המזון והטקסטיל ובתעשיות אחרות, לרבות הפעלת מכונות ועבודת ניקיון, ולמעט עבודה פקידותית".
לאור כל האמור, העבודה שביצעה התובעת אינה בגדר "עבודה מועדפת ועבודה נדרשת" בהתאם לחוק והתובעת אינה זכאית לתשלום המענק בגין עבודה מועדפת.
התביעה נדחית.
בנסיבות העניין, משלא מצאנו יסוד לתביעה ומשבתום דיון ההוכחות המליץ בית הדין לתובעת להסכים לדחיית התביעה ללא צו להוצאות אך התובעת עמדה על המשך ניהול ההליך, מצאנו כי יש מקום לחייב את התובעת בהוצאות.
